אחרי שהיינו מקורקעים למעלה משלוש שנים, לפני שבוע נסענו שוב. ארזנו את המזוודה הגדולה ושני בנים, והמראנו אל מרחבים ירוקים וצוננים, רחוק מכאן. פסגות הרים מושלגות שפיללנו אליהן ושלכת נפלאה, אדומה-כתומה-זהובה, שלא ציפינו לה. בונז׳ור בבוקר, בונסואר בערב ובתווך – יערות עצי מחטים, כבישים מתפתלים שמובילים אל כפרים קטנים על צלע הר, בתי עץ מצועצעים וגרניום (הוא חיפש פסגות הרים שאפשר לעמוד עליהן ולצעוק, ואני – שקט).

ציטוט אחרון ודי – תיאור הבית של סשה, החברה הכי טובה, שמזכיר לי את הבית של הוויזלים בספרי הארי פוטר (מהבתים החביבים עלי בספרות הילדים):

"בית הוריה של סשה היה מזעזע למדי; בכל אופן, אבי נהג להזדעזע ממנו. שש נפשות – אבא, אימא, בת ושני בנים, ואמו קטועת היד של איגור – הצטופפו בשני חדרים קטנים, שאחד מהם שימש גם סלון. הבית היה מלא ממסד ועד טפחות בספרים ובתקליטי בארדים. כל מיני חפצים קסומים כמו טייפ סלילים עתיק, מקרן שקופיות, או פרימוס שהובער באמצעות טבליות לבנות מסריחות, היו פזורים במקומות בלתי צפויים. אותו שולחן עגול שימש להכנת שיעורים, לציור, לאוכל, לאחסון ולגיהוץ. איני יודעת מדוע הם טרחו דווקא לגהץ, אם הם לא טרחו לנקות, אבל אפילו אני גיהצתי פעם או פעמיים על השולחן הזה, מתוך דחף להועיל במשהו לאותה משפחה אהובה.

[…] החידה האמיתית הייתה מקורם של הספרים בבית הזה. כשסשה ואני היינו נדלקות על נושא מסוים, ספר או דמות היסטורית – תיכף ומיד היו מופיעים בביתם, באורח פלא, ספרים חדשים הקשורים למושא תשוקתנו. […] אני נוטה לחשוב שביתם המוזנח האזין לנו בעצמו והוליד את הספרים על פי הצורך מבין כתליו, שהיו נפתחים כמניפה ושחררו לעברנו את הכרכים המוכתמים בקפה.

[…] אני עצמי התייחסתי לנטשה ולאיגור קצת כמו לפיות יער ידידותיות, יותר מכפי שראיתי בהם קרובי משפחה בוגרים או הורים של חברתי הטובה. הם חלקו איתנו את כל עולמנו התרבותי והכניסו אותנו בנדיבות אל עולמם, לפעמים השתתפו במשחקים שהיינו ממציאות, לקחו אותנו להופעות של בארדים, קיבלו ברצינות את כל שיגעונותינו, והיו בעצמם חסרי אונים ממש כמונו. כשם שלא השכילו לתחזק את ביתם, לא השכילו לחסוך כסף, לשמור על בריאותם, או להתאים את עצמם לעולם המשתנה."

(סיון בסקין, שבעה ימים אביב בשנה, ממואר, הוצאת הו! סדרת ה-21)

"[…] כך קרה שמשפחת אמי התיישבה בנמנצ'ינה. נמנצ'ינה הייתה גן עדן של ילדותי, מקום האושר המוחלט שלי, אובלומובקה שלי, רק בלי העצלות האובלומובית, מפני שכל המבוגרים בה היו עסוקים בעמל ברור ומיידי. ביליתי בה את כל החופשות – שלושה חודשים בכל קיץ, ולפעמים גם חופשות קצרות במהלך שנת הלימודים. פעם אחת, כשהייתי ממש קטנה, נשארתי שם חורף שלם, מפני שהוריי נתקעו ללא סידור עבורי. כשאני אומרת (בשקט, ללא קול) את המילה 'נמנצ'ינה', מיד עולה מול עיניי תמונה של חלון קיץ פתוח, ריח של טל בעשב, ריח של אדמה מגן הירק, ריח של תפוחי עץ מבשילים, ריח של תפוחי אדמה צעירים שאני עוזרת לסבא להוציא מן האדמה, ריח משכר של שיחי עגבניות בחממת ניילון, ריח של פטל צהוב שצומח על השיחים בחצר ועומד כולו לרשותי, ריח של אורנים ביער, ריח של מים צלולים באגם. כל אלה הם ריחות של חופש ואהבה: כולם אוהבים אותי, אני חופשייה ממחויבויות, הבוקר רק מתחיל, כל היום וכל החופש לפניי, ואחרי ארוחת הבוקר תבוא סשה. […]"

(סיון בסקין, שבעה ימים אביב בשנה, ממואר, הוצאת הו! סדרת ה-21)

לבשתי מכנסי חופש (עם פסים דקים כחולים), נעלתי סנדלים של חופש ונסענו למוזיאון.

החופש הגדול נגמר. פעם ראשונה שלא יצאנו לחופשה ולא טבלנו בבריכה או בים כל הקיץ… (כולנו עבדנו).

תחושות ראשונות של חופש בתוך העדיין-לא-חופש (מתנהלת בהילוך איטי).

אתמול בשיעור של שנה א' – כולם ציירו בהתלהבות בצבעי אקריליק בשחור ולבן, ניסו כל מיני דברים, התפרעו, ציירו לא דומה, יצאו מהקווים… מישהי ציירה בישיבה על הריצפה, מישהו צייר בעמידה, בקיצור, בלגן נהדר.

כשמשלמים לי תמורת עבודה, אני כל הזמן עסוקה בשאלה: למה מצפים ממני? כשלא משלמים, אני חופשייה כמו ציפור.

חופש (לכאורה)

הראש שלי צריך לזכור כל מיני דברים ולחשוב על כל מיני דברים ואין לו כוח. הראש שלי רוצה קיץ (לא חם מדי) וחופש.