'דיוקן עצמי'. של אדואר לוה. מתבונן בעצמו. בחיים שלו. כותב במשפטים קצרים, אוסף של פרטים. מה שבא לראש. בלי סדר, בלי היררכיה. אין חשוב ולא חשוב, אין אחורה וקדימה. מושפע מפרק, אבל גם עומד בפני עצמו. אני חושבת שכל אחד יכול לכתוב ספר כזה והוא יהיה שלו. הייתי רוצה לקרוא טקסטים כאלה שכתבו על עצמם אנשים שונים. גם אני כותבת ככה. כשקראתי עליו בעיתון, ידעתי שהוא מדבר בשפה שלי. אפשר לפתוח בכל מקום, לקרוא ולהפסיק, לקפוץ הלאה. אני אוהבת את השפה של הקולאז', את החופש ואת החוצפה שלו.

"[…] משהגיעה בלומה לכלל חינוך היה אביה מושיבה על ידו וקורא עמה בספרים. אומר היה חיים נאכט, יודע אני בתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר.

[…] יושבת בלומה בבית קרוביה. נר דלוק על השולחן ומפה לבנה פרוסה עליו. בלומה הקטנה יושבת יחידה בחדרה וקוראת בספר. שלושה ספרים הביא הירשל קודם יום, שניים נטל לעצמו ואחד השאיל לבלומה. אלוקים בשמים נתן בלבה בינה לשבת בבית. יפה מנוחת הגוף למנוחת הנפש.

[…] יושבת לה בלומה בתוך כתלי ביתה והספר פותח לפניה פתחי עולם. למודה היתה בלומה לישב עם אמה החולה בבית לפיכך אין ישיבת בית קשה לה. למדה בלומה מנעוריה לקרות בספרים לפיכך ספרים הם חלק מימי נעוריה. נבואה גדולה נזרקה מפיו של חיים נאכט בשעה שאמר לה לבלומה בתי אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר. עושר ונכסים אין לה לבלומה. כל עצמה של בלומה הן ידיה שהשכירה לאחרים. אבל נשמתה בת חורין. משוטטת לה הנשמה בעולמות כבת חורין."

(ש"י עגנון, סיפור פשוט, הוצאת שוקן)

יום של חופש ביתי. מגדירים אותו כך כשפוקחים את העיניים. מתהפכים לצד השני. קוראים לבאטלר. הוא לא בא. מתקלחים. לובשים משהו בלי אחיזה בשומדבר. אוכלים ארוחת בוקר קונטיננטלית. לא פותחים מעטפות ממס הכנסה. לא חושבים על מטלות בוקר. שותים שייק מנגו. מוסיקה ברקע. רוקדים בלי לזוז. מסתכלים על הציפורים בגינה. לא מציצים על השעון. אופים עוגת בננות. אוכלים עם גלידה. רואים סרט שלא ראינו מזמן. מנמנמים. משחקים טאקי. יוצאים לסיבוב קצר בטבע. לא רואים חדשות. לא שוטפים כלים. קוראים במיטה. מכבים את האור.

island

להתעורר בארץ אחרת, בבית ליד הים. לאכול ארוחת בוקר עם פירות וגבינה. לנמנם בשמש, רגליים בחול, ראש בשמיים. לקרוא ספר על תקופה אחרת, להירדם באמצע משפט. כובע קש רחב תיתורה. ערב, בוקר, לטפס על הר. לקנות סנדלים בדוכן בשוק. לשמוע אישה שרה שיר עצוב בשפה שלא מבינים. לחייך בנימוס לתיירים אחרים. ללבוש גופיית פסים עם כתפיות דקות. לצוף על הגב במים שקופים שקופים. למצוא מקום מסתור רק לשנינו. לאכול ארוחת ערב במרפסת גדולה, להקשיב לגלים. לשתות יין אדום ולקנח עם תאנים. לשכב בין סדינים קרירים בחדר עם תקרה גבוהה ולהרגיש איך כל הגוף צרוב משמש. לחלום חלומות ירוקים.

marcel

"[…] אבל משהיו מתחילות בבית רועדות כפות בכוסות, ומפתחות היו מתדפקים בארונות, ונשים זרות באות ומפטפטות ב“וָאָבְּשְׁצֶ’ה” וב“קוֹנֶצְ’נה”, היתה השִפחה מתחילה רצה תכופות בפרוזדור, ואת הילדים היתה לובשה משובת חדווה כבושה, ונפתלי גופו היה יושב אל חלונו ורואה את חדר-האוכלים הטהור והשובת, ורואה כתם צהוב של חמה ומפה צחורה-צחורה ושבריר-אורה נלאים במיחם הממוֹרט ובכוסות הצלוּלות, והיה פתאוֹם רואה ברור את ההרים היפים, הטובלים באורה שליווה, ואת הנחל, הנוהר זרמי-זהב, והיה מתאווה להיות יושב לבדו בסירה, והיה מתרומם ומתחיל מטייל בחדר אנה ואנה. הילד החיוור טרוד במשנתוֹ ופתאוֹם הוא עושה רקידה שובבה וחוזר שוב אל ספרו, וּוֶרה מנחרת ומסתירה את פיה בכפה, והילד שולח לה את לשונו, והיא מתחילה צוחקת אל אגרופה – והוא לא היה מרגיש, והיה מטייל, והיה מזרז אותם בנזיפות-חיבה ומזכיר להם בקדחת מלים ואמרים, שהיו נתקלים בהם תכופות. לאחר התֵּה היו מתחילים כיסאות מסרטים ברצפה, ושמלות היו מרשרשות ארוכּות ובפּרוזדור היו מחפשות סוככים בהֶגֶה, ואחר-כך היה נפתלי ניצב ומחכה ליד חלונו, ומיד היה רואה את החבוּרה, כשהיא יוצאת תחת חוּפּות אדוּמות ולבנות ושחורות. וכשהיה רואה בתוכה גם את מרת חַשקיס שלו והיא נושאה את חזֶהָ הקרוּס לפניה ואת שמלתה השחורה המשובּצת בסְטֶקְלַרוס היא סורחת מאחריה, מיד היתה הרווחה ללבבו, והיו מתחילים מתבוללים ומשוררים בנפשו המולת טיילים רגֵשה שבכּיכּר והברות מוסיקה רכות שבפרדס, ושמלות נסרחות בפרשת-שדרות וצהלת עלמות באפֵלת-דמדוּמים, והיה מתחיל מחפש את הפּידז’אק שלו. הגדר הנמוכה אשר לנוכח היתה כדחויה לאדמה, והיתה אובדת את כל חשיבותה, והגגות היו שליווים ואיתנים, ומאחוריהם היתה מלבלבת צמרת הפרדס המוּפזה, והיה בוקע אל מרומי-התכלת הצוואר הכחול של המסגד, המסתתר כולו בירקרקת העבותה של הפרדס. היה נפתלי נושא את עיניו עוד משהו והיה רואה כיפת-שמים סהורה ורווה ואלונטית כחולה תחרה לה במורדה ופס של זהב טהור מתפתל בשפתה של האלונטית, כתחרה לתחרה. השמש גולשת לטבילה. הנה משחירה בים-התכלת ציפור מרחפת. שמה, במרחקים, מתרפדת וזוחלת חשרה צחורה וזנָבה גדֵל וגדֵל: רכּבת נישאת. יש חֵירות תחת השמים ומרחביה לנפש השואפת…"

(אורי צבי גנסין, מתוך: בֵּינֹתָיִם)