[Gabriele Münter]

ביום רביעי נסענו ברכבת לתל אביב, הוא ואני. הצלחנו להגיע בזמן, מצאנו כסאות ליד החלון, בכיוון הנסיעה והתרווחנו. חמש דקות לפני שהרכבת החלה בנסיעה, הודיע הכרוז: כל הנוסעים ברכבת ברציף מס. 2, מתבקשים לעבור לרכבת ברציף מס. 4, הרכבת תצא ב-10:33 בדיוק. ירדנו מהרכבת עם שאר הנוסעים, והתחלנו לרוץ, על נערינו וזקנינו, על נשינו וטפנו בעגלותיהם, עלינו במדרגות, ירדנו במדרגות, והגענו, ממש ברגע האחרון, קצרי נשימה, לרכבת הנכונה. מצאנו כסאות ליד החלון, בכיוון הנסיעה והתיישבנו. "טוווווווווווווווווווווו", שרק הקטר בשמחה. הרכבת החלה לנסוע לאיטה במנהרה הארוכה והחשוכה, וכשיצאה ממנה… היינו באירופה! שדות מוריקים, הרים מושלגים, נהרות מקציפים ופרות רובצות באחו. כרסמנו קרקרים עם גבינה, שתינו יין אדום בכוסות דקיקות ועצמנו עיניים בשמש החורפית, הנעימה, של אירופה.

"כשהיינו רק שתינו, לאה ואני, השתקפנו זו לזו בדיוק כהווייתנו. איש לא התערב ולא הפריע, וגם אם כעסתי עליה לרגעים או אם אחת מאיתנו חירחרה ריב, מיד התפייסנו. היא לא יכלה לשאת מתיחות בינינו ולו במידה הקטנה ביותר, ובזה נאחזתי. שכרנו אופניים ורכבנו לפארק, הסתובבנו יד ביד וקנינו דברים, שטויות, כל מיני, סיכות ראש, עטים ובובות. ברומא, בשעת צהריים, נתתי לה לטעום מקוקטייל ששתיתי, ואחר כך שתיתי לבד עוד שניים, דיברנו בלי הפסקה וצחקנו בקול, אנשים הפנו אלינו מבטים. אכלנו בדיוק מה שרצינו, כמה שרצינו, ובערב, בתשע לכל המאוחר, בכל מקום שהיינו בו, כבר היינו ספונות בחדרנו שבמלון, מקלחת, טלוויזיה, תה צמחים, מכורבלות במיטה, מפטפטות, מאוהבות, תשושות מאהבה."

(הילה בלום, איך לאהוב את בתך, כנרת זמורה מוציאים לאור)

island

להתעורר בארץ אחרת, בבית ליד הים. לאכול ארוחת בוקר עם פירות וגבינה. לנמנם בשמש, רגליים בחול, ראש בשמיים. לקרוא ספר על תקופה אחרת, להירדם באמצע משפט. כובע קש רחב תיתורה. ערב, בוקר, לטפס על הר. לקנות סנדלים בדוכן בשוק. לשמוע אישה שרה שיר עצוב בשפה שלא מבינים. לחייך בנימוס לתיירים אחרים. ללבוש גופיית פסים עם כתפיות דקות. לצוף על הגב במים שקופים שקופים. למצוא מקום מסתור רק לשנינו. לאכול ארוחת ערב במרפסת גדולה, להקשיב לגלים. לשתות יין אדום ולקנח עם תאנים. לשכב בין סדינים קרירים בחדר עם תקרה גבוהה ולהרגיש איך כל הגוף צרוב משמש. לחלום חלומות ירוקים.

tokyo

[Lost in Translation, Director: Sophia Koppola, 2003]

אבודים בטוקיו. סרט שתמיד משמח אותי. יכולה לראות בכל זמן ביום ולהשתלב בכל רגע בו. אף פעם לא רואה הכל ולא לפי הסדר. רצף של תמונות קצרות ושני שחקנים נהדרים, ביל מאריי וסקרלט ג'ונסון. רגעים קטנים שאני אוהבת. בכל פעם מבחינה בעוד משהו, שלא זוכרת שראיתי. סרט בלי סיפור, שלכאורה לא קורה בו כלום, אבל יש בו כל מה שאני צריכה.

paper plane

איטליה. (הערב היינו אמורים לטוס לוונציה, לישון שני לילות במלון קטן, לשוטט בין התעלות, אולי לשוט למוראנו ובוראנו, לבקר במוזיאון של פגי גוגנהיים ולראות את אוסף הפסלים האפריקאיים שלה, לנסוע ברכבת לבולוניה ליריד ספרי הילדים, לדפדף בהמון ספרים מאויירים, לשמוע הרצאות, לפגוש מאיירים, לקנות ספרים יפים, לבקר בסטודיו של מורנדי, לאכול ספוליאטלה בפסטיצ'ריה מקומית, לבקר באוניברסיטה שקופרניקוס ודירר למדו בה, לטפס לאחד המגדלים ולהשקיף על העיר…)

suitcase

אורזת מזוודה קטנה, עולה על מטוס, טסה לארץ אחרת. בית מלון ישן, שער ברזל גדול, שיח ורדים, דלפק קבלה. מקבלת מפתח, עולה במדרגות שמובילות לחדר קטן, חלון לגינה. על הקיר פורטרט מצויר של גבר עם זקן. מיטה גדולה, כיסוי מיטה מתוח, כריות לבנות, שולחן איפור ומראה, כיסא בלי משענת. מוציאה את כל הבגדים מהמזוודה ומסדרת בארון. נשכבת על המיטה עם נעליים. יום ראשון בעיר זרה.