אתמול חזרנו מבולוניה. בריחה קצרה מהמציאות.

כי זה בעצם העניין בנסיעות לחוצלארץ, אחת לכמה זמן, למשך כמה ימים, הן מאפשרות לנו לחיות חיים של אנשים אחרים – לנסוע בתוך נופים אחרים, באוטו אחר (יותר שווה משלנו), לגור בבית אחר (עם ריצפה מעץ וארובה), לאכול אוכל אחר (אבל בכלים של איקאה) ולפגוש אנשים אחרים… קצת כמו בספרים, להיכנס לראש אחר ולחשוב מחשבות אחרות לגמרי.

מצד שני, נסיעות לחוצלארץ מאפשרות לנו גם להסתכל על החיים שלנו בארץ, מבחוץ וממרחק, קצת להתגעגע וקצת להיאנח.

[תצלום שלו]

התגוררנו בעיירת סקי קטנה, מוקפת הרים, שהמון בלאן מתנשא מעליה. בכל פעם שיוצאים לרחוב, הוא מעלינו, חולש על סביבותיו – דומם, גבוה, מושלג ולבן, עם שמיים כחולים נפלאים ברקע. כמו תפאורה בסרט הוליוודי ישן, או לוח שנה משנות ה-70. נוף קיטשי, מוגזם ונפלא.

הגענו בתקופת ביניים – אחרי חופשת הקיץ ולפני עונת החורף של תיירות הסקי. העיירה ריקה למחצה, חצי מהמקומות סגורים והשאר בשיפוצים. שכרנו דירת גג בקומה החמישית של בית דירות. דירת סטודיו זעירה מחולקת למפלסים, שסולמות עץ, לא קלים לטיפוס, מחברים ביניהם (מזרן זוגי רחב ושמיכת פוך נפלאה שקשה לצאת מתוכה, מקלחת משמחת ומטבח פצפון).

עיירה צרפתית, קרובה לגבול. יום טיול לאיטליה, יום טיול לשוויץ, נוסעים וחוזרים. בשאר הימים מטיילים להרים רחוקים וקרובים ועורכים טיולים רגליים פשוטים, לאורך שביל ביער או על פסגה של הר. לפעמים עושים סיבוב בכפר קטן, שותים שוקולה שו בבית הקפה המקומי, וממשיכים הלאה.

אחרי שהיינו מקורקעים למעלה משלוש שנים, לפני שבוע נסענו שוב. ארזנו את המזוודה הגדולה ושני בנים, והמראנו אל מרחבים ירוקים וצוננים, רחוק מכאן. פסגות הרים מושלגות שפיללנו אליהן ושלכת נפלאה, אדומה-כתומה-זהובה, שלא ציפינו לה. בונז׳ור בבוקר, בונסואר בערב ובתווך – יערות עצי מחטים, כבישים מתפתלים שמובילים אל כפרים קטנים על צלע הר, בתי עץ מצועצעים וגרניום (הוא חיפש פסגות הרים שאפשר לעמוד עליהן ולצעוק, ואני – שקט).

חזרנו. רק הבוקר עוד היינו שם, והנה אנחנו כאן. חג, סוכות, הכל סגור, חם ואחר. העייפות מכריעה אותנו. בשעת צהריים מוקדמת, נרדמים באמצע משפט.

בעשר בבוקר יצאנו לחופשה ברומא, עם אודרי הפבורן וגרגורי פק. נהנינו כל כך!

הסרט היפה על רבקה מיכאלי.

(טקסטים קצרים שכתבתי לפני 31 שנה, בפרויקט הגמר שלי, המסע לאירופה, ואני רוצה לשמור כאן):

אולי היום, אולי מחר, אני אשב בנמל חיפה ואחכה לאנייה שלי. כבר הרבה ימים אני מכינה ערב ערב, תיק קטן, לקראת הנסיעה הגדולה לאירופה. בסוף, אני תמיד נרדמת עם ספר בברלין או בפריס, ובבוקר שוכחת לנסוע…

---

כבר שנים שאני בורחת מאירופה, באישון לילה, פרטיזנים אמיצים מעבירים אותי מיד ליד, מסיעים אותי בעגלה מלאת חציר לגבול, מעלים אותי על אניית מעפילים. כל כך קשה לברוח מאירופה… ועכשיו אני רוצה לחזור.

---

המסע שלי לאירופה הוא לא מסע חד פעמי של מזוודה חומה קטנה וכרטיס לאנייה, אלא מסע שוטטות ארוך (בספריות ציבוריות עם כרטיס קורא ודפים מקופלים בפינות), עם כל המשוטטים הגדולים של אירופה, שבולעים רחובות ואנשים, ונשחקים על בתי האבן כמו נייר זכוכית, אלה שהאופציה של הגשר תמיד קורצת להם… אבל הם עוברים אותו וממשיכים לרחוב הבא

---

זה היה בשעת בין-ערביים, בין שתי מלחמות עולם, כשישבתי בבית הקפה הקטן והצפוף בברלין וחשבתי איך בדיוק עכשיו בירושלים נכנסת השבת ושומעים את הצפירה הזאת במאה שערים, ותומס מאן לחש לאלזה לסקר-שילר משהו באוזן והיא ככה צחקקה ולברכט נפל המזלג וקירכנר שפך משהו לחולצה של גיתה וגיתה צרח עליו וניטשה התחיל לבכות… ועכשיו, חשבתי, עכשיו מתחיל הסרט בערבית

הגדול ברומא, הכנתי לנו טירמיסו, כפיצוי.

הגדול יוצא למסע שלו לאירופה, דרך צלחה! (אל תהיי דואגת).