walking

עם היוודע דבר מותו של המשורר נתן זך קראתי פוסט מרגש במיוחד שפירסם לזכרו המשורר שי בוזגלו בדף הפייסבוק שלו. בשל האותנטיות של הדברים אני מביא אותם כאן כלשונם ובאישורו:

"לפני שפירסמתי את הספר השני שלי (בערך ב-2010) [הכוונה לספר 'מימזיס' שראה אור ב-2011 בהוצאת גוונים], החלטתי שאני חייב לדבר עם נתן זך. השירה שלו תמיד אמרה לי ודיברה אלי. חשבתי שאולי הוא ייתן לי חוות דעת על מה שכתבתי. אז איך יוצרים קשר עם מישו בסדר גודל כזה? פתחתי את דפי זהב ושם היה המספר שלו. התקשרתי אליו סתם ככה, כמו קריפ מוזר. זה היה בוקר גשום, וזו בערך היתה השיחה: 'הלו? הגעתי לנתן זך?' 'מי מדבר?' 'אתה לא מכיר אותי נתן, קוראים לי שי בוזגלו. אני גר באשקלון. פירסמתי ספר אחד לפני איזה עשור [הכוונה לספר 'המסע ציור אחד ו-44 צעדים לשומקום', 2000, הוצאת סער] וכעת כתבתי חדש. אני לא בטוח אם אני רוצה לפרסם אותו. אתה יודע מר זך, תמיד אהבתי את השירה שלך. חשבתי אולי אוכל לשלוח לך חלק מהשירים אם תרצה לקרוא אולי ולהגיב'. שתיקה. 'מר זך?' — שומע נוזל נשפך לכוס — 'אתה יודע אני לא מסכים בדרך כלל לקרוא שירים של אנשים אחרים אבל משו בקול שלך מוצא חן בעיני. תשלח אני אקרא. אתה רק תדאג לכתוב את הכתובת נכון. איזה בוקר גשום. נשמע שהעולם נשטף. אני שמח שיש לי משו לשתות על הבוקר. לך, תיהנה מהגשם, מר בוזגלו'. בסוף לא שלחתי את השירים שלי, לא הייתי בטוח בעצמי. לא הייתי שם. מה שכן, מהגשם אני תמיד זוכר ליהנות".

(מתוך הטור של אילן ברקוביץ' 'משורר בשטח', מוסף ספרות ותרבות 'הארץ', 9.11.20)

red

גשם בחלון. הולכת להכין מרק עגבניות וקראמבל תותים.


"המאבק על זכויות היוצרים של הקינוח הנפלא הזה ניטש זה שנים רבות בין תושבי הממלכה המאוחדת של בריטניה ובין אזרחי האימפריה האוסטרו־הונגרית. האחרונים נוהגים לכנותו “שטרויזל”, ומוסיפים לו גם קלתית אפויה בתחתיתו, עניין המקנה לו מכובדות אירופית. אצל הבריטים, לעומתם, המאכל נחשב לאחד ממנות הפודינג המפורסמות והוא מוגש בכף גדולה לילדי בית הספר בסיום הארוחה, ישר מתוך הסיר.

בבתי הקפה המפורסמים של וינה, ברלין או בודפשט, למשל, מכנים הקונדיטורים את פירורי הבצק השחומים בשם “שטרויזל”, שפירושו בגרמנית עתיקה משהו מפוזר או חסר־סדר – תכונות שהן, כידוע, בבחינת קללה עוקצנית או ביטוי סלידה בקרב עדת היקים.

כך או כך, בין “קראמבל” ל”שטרויזל”, לאף אחת מהאימפריות המבוססות אין מה שיש לנו – פירות קיץ בשלים, מתוקים ומלאי עסיס המציפים את השוק בסוף העונה ומתחננים להיכנס לסל. עד שלא מניחים אותם בתנור, תחת מעטה פריך של פירורים זהובים, לא מבינים איזה אוצר מתגלגל לנו תחת הידיים ומחכה להמתיק לנו את היום.

הפירות המקורמלים, מכוסים בפתיתי בצק חמאתי מתוק ופריך, ספוגים במעט אלכוהול או מבושמים בקליפת לימון, הופכים שוב את הקיץ לאורח רצוי ואת הציפייה לקרירות הסתווית לניתנת לדיחוי. בשפת המקור, “קראמבל” פירושו להתפורר או להתמוטט, על שום הפירורים המגובבים לראשו. מה שממוטט באמת במאכל המופלא הזה הוא כמה קל להכינו, ואיך לא חשבנו על זה קודם […]"

(הדיי עפאים, סודות הקראמבל המושלם, מוסף 'הארץ' 21.8.12)

dead sea

[תצלום שלו]

אתמול בבוקר, מול ים המלח, ראינו הר טרשים מכוסה בפלומה עדינה של פריחה ורדרדה, כמעט בלתי נראית. לאורך הדרך – ערבוביה יפהפייה של פרחים לא מוכרים עם שמות משונים: חומעה, רכפה, פשתנית ססגונית. עוצרים לצלם (המון גמלאים שוחרי טבע ואנחנו).

אתמול בתל אביב, רחוק מהכפור הירושלמי, מעבירה את הזמן עד למפגש בערב. Wandering, משוטטת ברחובות בלי מטרה. מתחיל לרדת גשם, קונה מטריה, עוצרת לאכול מרק עגבניות חם. כשהגשם נרגע, ממשיכה להסתובב. מבקרת בתערוכות של טליה קינן ומיכל בקי. נכנסת לבית אריאלה. מזמן לא הייתי שם. מבקרת בספריה היפה שעינת סיפרה לי עליה, הספריה לעיצוב ולמידע חזותי. איזה מקום נהדר, נעים ומלא בספרים שאני אוהבת, ספרי אמנות, צילום ואיור בנושאים שונים, מגזינים וספרי אמן. ספריה קומפקטית, קטנה וידידותית. עוברת על כל המדפים, מה מכירה ומה לא. הספרנית אומרת בטון של ספרנית, לשים את הספרים שאני מציצה בהם על העגלה הצהובה! (לזכור לחזור לכאן עם עפרונות ומחברת ציור).

geshem

בוקר יום שישי, נוסעת באקווריום הזכוכית שלי. גשם חזק וטוב שוטף את הכל (את כל הפחדים, האיומים, הפיגועים, המגפות, בלוני הנפץ, השנאות והיריבויות). יהודית רביץ שרה ברדיו: אפילו בשרב הכי כבד, ידעתי שהגשם עוד יירד… אישה מלווה את הבת שלה לבית הספר, מחייכת אלי מתחת למטריה.