אתמול בערב, יצאתי מאוחר מהעבודה ונסעתי לבית הכרם לקנות פיצה לבחורים הרעבים שבבית. נכנסתי לפיצריה, הזמנתי פיצה משפחתית (רגילה, בלי תוספות) ועד שהיא תהיה מוכנה, נכנסתי לחנות הספרים, בצד השני של הכיכר. ברם, מסתבר, שבזמן שהצצתי בספר החדש של סמי ברדוגו, נפתחו שערי השמיים וממטרים תנ"כיים זרמו בעוז על הרחבה של מתחם החנויות הקטן. מיהרתי לפיצה, שכבר היתה מוכנה, חיבקתי אותה בחום ושתינו יצאנו בכיוון לאוטו. או אז, החלו לרעום רעמים, להבריק ברקים ומטר מטורף ורועש במיוחד של ברד ניתך ארצה. תוך שניות התכסתה הכיכר בשיכבה לבנה ואני והפיצה הבטנו בה אובדות עצות…

[תצלומים שלו]

שבת בבוקר, בירידה לנחל קטלב, השמש זורחת, השקדיה כבר לא פורחת, אבל המון רקפות וכלניות יפהפיות, מסבירות לנו פנים. למטה בנחל אין מים, צועדים בארץ אפלולית, ירקרקה, מהאגדות. גזעים מסוקסים של קטלב, שרכים קוצניים (שנאחזים ולא מרפים) וסלעים מכוסים טחב בצבע ירוק רענן. הוא משוטט ומצלם, הגדול ואני משתרכים מאחור, פותרים תשבץ.

שלג בחוץ. קמה מאוחר. קוראת קצת בספר 'האחים טאנר' של רוברט ואלזר. אופה מאפים יווניים עם פטה ודבש. הוא יוצא עם הבנים לשוטט ולצלם בשלג. אני מתנהלת בסלואו-מושן. נוריות פורחות בכוס על שולחן העבודה.

walking

"את הגשמים שירדו עלינו לאחרונה אפשר לתפוס כמשאב: מי שתייה, מים לחקלאות. אבל עבור כמה מאיתנו הגשם אינו רק מצרך, אלא מצב רוח. יש הלוך נפש מיוחד שעולה בתוכנו כשיורדים הגשמים הראשונים. כאילו משהו צומח בפנים ומגיב לממטרים ולשינוי באוויר, כמו פטריות. קל להתעלם מזה ולחזור לאקלים המבוקר של מכוניות ומשרדים. אבל היו אנשים רבים במרוצת הדורות שהגשם הביא אותם לעצירה. […]

שלמה אבן גבירול, המשורר היהודי־ספרדי שאת שנת האלף להולדתו אנו מציינים בימים אלה, ראה ענני גשם וכתב: "עָבֵי שְׁחָקִים כַּשְׁוָרִים גָעוּ כִּי הַסְתָיו זָעַף וּפָנָיו רָעוּ". […]

לאור זה אפשר להבין בני אדם, כמו אבן גבירול, שמכירים בתיווכו המתמיד של הדמיון ואף מרחיבים אותו ביחס לכל העולם. המשוררים יודעים שהמילים הן משחק, ורק כמשחק הן עניין רציני: כמו רצינות של שחקני שחמט, כדורגל או תיאטרון. ברור שענן אינו שור, אבל ברור לא פחות שהרבה יותר נפלא להרים ראש אל עננים, ברחוב אבן גבירול החפוּר בתל אביב, ולהיזכר בשוורים הגועים האלה מתחת למטרייה. שורה כזאת יכולה להציל את השעה, שיר יכול להציל יום שלם, והשירה יכולה להציל את החיים.

מה פירוש להציל? שלכמה רגעים שׂמת לב לעולם, לעננים במקרה זה. שלרגע מסוים שמחת בעולם, אהבת את העולם, פחדת מהעולם. אבל לא היית אדיש לו. ראית בו משהו כמו שור מעופף. והשוורים בשיר לא "מסתירים" את העננים. הם מחבּרים אותנו אליהם טוב יותר, ממש כמו שפסקול טוב של סרט לא מסתיר את הסרט, אלא מעבּה אותו, משפר אותו, נותן לו משמעות. […]"

(דרור בורשטיין, רוב האנשים קוראים לזה גשם. אפשר גם אחרת, מוסף 'הארץ' 26.11.21)