"אצל פרוסט, לעומת זאת, יש עודף יופי. צריך להיזהר מיופי, להיזהר לא להשתכר, לדעת ברגע הנכון לעצור, לכתוב יבש. צריך כל הזמן לחשוב, להיות על המשמר, לא ליפול שבי.

למשל, בחלק הראשון של "בעקבות הזמן האבוד" ישנה הדמות של הדודה ליאוני ששוכבת ולא יוצאת מהמיטה. היא סידרה לעצמה את המיטה ליד החלון ודרכו היא משקיפה על הרחוב בקומברה, מי הולך ומי בא. היא יודעת הכול. בקט הושפע מפרוסט והלך בדרכו, אך דרכו שונה בתכלית השינוי. בקט שלה מתוך השפע הפרוסטיאני את התמצית של התמצית והביא אותה למצב הקיומי של בין להיות או לא להיות, משהו שהוא ספק חי ספק לא חי. אם את לוקחת את האדם האחד, בחדר, ברגע של איזו תמצית טהורה לחלוטין – זה הגיבור של בקט. הטוהר של בקט, כמו שיש לאדם ביום המוות שלו, לאחר שכלו כל החשבונות וכלו כל החובות, הכול נגמר והאדם עומד בלי שום כסות, שום פרחים ושום יופי, בלי כלום, במצב הכי אלמנטרי, כשכבר שמים אותו על הקרשים – זה הקטע שלי בבקט."

(הלית ישורון בראיון למיכל יפת, חיים עם ספרים, הוצאת אחוזת בית ספרים)

[…] כך נאלצתי רוב זמני לשבת סגור בבית, ליד החלון, ראשי דבוק לשמשה, צופה החוצה. מן החלון הזה ראיתי את העולם. עיניי היו מחפשות בין האנשים, ואני משתדל לנחש את מעשיהם, ולזהות מביניהם את הדמויות ששמעתי עליהן. בחורף, כשהיו מסיקים את הבית, ובחוץ שרר קור עז, היו עולים אדים ומכסים את זגוגיות החלונות. ראיתי את אחיי כשהם שולחים אצבע אל השמשה ומציירים ומתווים פני־אדם. תחילה היה החלון גבוה מדי בשבילי כדי לעשות כמוהם, אחר־כך התאמנתי בכך, ועלה בדעתי לצייר דמויות גם על פיסות־נייר. לקחתי פיסות־נייר, ישבתי ליד החלון, והתחלתי לצייר. הייתי מסתיר את פיסות־הנייר מעין־רואים, אך ממילא איש לא שם לב לציוריי. אבא ראה שאני מצייר, אבל לא שם ליבו לכך.

[…] יום אחד ישבתי מול החלון וציירתי כמנהגי – איכר רוסי בכיפת־פרווה עם שק על גבו, יוצא מתוך בור. חשבתי שאני עושה דברים שאין להם שום ערך. פתאום נשלחה יד מאחוריי וחטפה את הציור – ביאליק. הוא ניגש אליי על קצות אצבעותיו, ושמעתיו מאחוריי קורא בקול עז, וכדרכו בצעקות־התלהבות:

“בן־ציון! בן־ציון! בוא וראה מה צייר הבן!”

באותו רגע הרגשתי שכמו תיקתק לי איזה שעון. אך לא עלה בדעתי שכעבור שנים רבות ביאליק עצמו יפנה אליי, שאעשה ציורים לספריו.

[…] צבעים לא קנו לי, המצב הכלכלי בבית לא איפשר מותרות כאלה. גם לא טיפחו בכוונה את נטייתי לציור. הסתפקתי בדיו ובעיפרון. לעיתים קרובות נדמה לי כי גם אלמלא חשבתי שאהיה צייר – החיים שהתהוו סביבי היו עושים אותי לצייר.

גם כיום אני מוצא את עצמי יושב לעיתים קרובות ליד החלון ההוא. נדמה לי שלא התרחקתי ממנו הרבה בכל השנים שעברו מאז. אולי משום כך נשארה בי הזיקה המיוחדת לספרות הילדים. אני יודע שילד־מסתכל הוא אדם בעל כושר־קליטה רב, וכי יש לדבר אליו ברצינות ולעניין, כי הילדים מבינים יותר ממה שאנו סבורים. ישיבה זו ליד החלון נחרתה בי לכל ימי חיי. החלון היה פתח לָעולם. לאחר שנים הייתי תמיד תופס לי מקום ליד החלון בבית־הספר. […]

(בין חולות וכחול שמים, זכרונות נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר, פרויקט בן יהודה)

[…]
עַכְשָׁו הוּא אֵינוֹ עוֹד עַל אֶרֶץ.
אַךְ הוּא עוֹד שָׂמֵחַ בְּקֶצֶף גַּלֵּי הַלִּילָךְ.
וְיֵשׁ נִדְמֶה לוֹ שֶׁלֹּא חָלַף בִּיעָף הַזְּמַן.
רַק לְרֶגַע עָזַב אֶת בֵּיתוֹ הַמְחֻלָּן.

גבריאל פרייל

(מתוך: איגרת קטנה מניו יורק, מבחר שירים בהוצאת 'זוטא', הקיבוץ המאוחד, מוסד ביאליק)

ביום ראשון בבוקר נסענו למוזיאון ישראל. הוא צילם את פסל 'יום השיוויון' של מיכה אולמן בגן הפסלים (ב-20.3, בדיוק בשעה הנכונה) ואני הלכתי להציץ על הצריף שאני אוהבת, 'בית ממכר ספרים' של מרק דיון (והדבקתי את האף לחלון, כדי לדמיין את עצמי יושבת וקוראת, מאחורי שולחן העבודה הגדול, בין התצלומים של טולסטוי, פלובר, דיקנסון ומרי שלי). אחר כך נכנסנו לסיבוב מהיר של 'מה נשמע, מה חדש' במוזיאון. התכוונו רק לחלוף ביעף, אבל בסוף עברנו והתעכבנו בכל התערוכות החדשות (ואפילו קינחנו במגילות הגנוזות של היכל הספר, שלא ביקרנו בו שנים).

ברגע שאני נכנסת למוזיאון, אני מיד מרגישה מאושרת. אני חוזרת להיות בת 12, עוברת בין היצירות ואומרת בלב: כן, לא, לא, כן, לא… בוחרת מה הייתי שמחה לצייר ומה אני לוקחת הביתה (הפעם חזרתי עם שלוש יצירות – בתערוכה בעקבות 'טירה בפירינאים' של מגריט, בחרתי תצלום של אדם מרחף מעל שולחן העבודה שלו, בתערוכה 'שדות המופשט', נזכרתי כמה אני אוהבת ציורים מופשטים וגררתי אחרי בקושי ציור ענק בצבע אוקר של מיכאל גרוס, ובתערוכה של דני קרוון, בחרתי דווקא ציור יפה בצבע ולא רישום, כי הרישומים נראו לי נחושים והחלטיים מדי. את ציור חדר העבודה של ליליאן קלאפיש, שאני מאוד אוהבת, 'מחווה לבונאר', אני רוצה ליומולדת 60).

איזה גשם!

אתמול, על גג מלון שלא היכרתי (שצץ לו בין רחובות קטנים ובניינים ישנים), תצפית נהדרת על רחוב יפו ומגרש הרוסים, משחקי אימפרוביזציה מהנים ותרגילים מתסכלים בניהול זמן. לקינוח, סיור לבניין החדש והאוטופי של בצלאל, שקורם לו עור, בטון וגידים מאחורי הכנסייה הרוסית (ואפשר לראות דרכו את הר הצופים).

"[…] הבית הוא רחם היצירה, ודיראס מדברת על האופן שבו גם האישה ההרה היא בית, ביתו של הילד. בשל כך יש לאישה רגישות עמוקה וקרובה יותר לבית, יכולת מיוחדת לשכון בתוכו, יכולת שלגבר אין. האישה, כך מאמינה דיראס, גרה בביתה באופן טוטאלי, מתמזגת בקירות, ברהיטים ובגן, עד שהגבולות בין הגוף לבית מיטשטשים – בעוד שהגבר רק חולף בו ומשתמש בו לצרכיו הפונקציונליים. בין האישה לבין הבית קיימת זהות. זה ה'הביטאט' שלה, סביבתה הטבעית. מאות ואלפי שנים של קשר הדוק הפכו את הבית לחלק ממנה.

[…] בבית שבנופל מיטשטשים הגבולות בין הפנים לחוץ. אין בו מקום שאינו משקיף החוצה, אל הגן , אל הכיכר, אל בית הספר הסמוך, אל הדרך המובילה לפריז. הרי מן הרגע הראשון התאהבה בבית בזכות הנוף הנשקף ממנו אל הגן. היא מבלה שעות בישיבה ליד החלון ובהתבוננות החוצה. החלון נחוץ לה לכתיבה לא פחות מאשר הבדידות. […]"

(ניר רצ'קובסקי, מתוך: להביט החוצה, לכתוב פנימה, הבתים של מרגריט דיראס, הפלטפורמה, גיליון 1, בתים בספרות, בעריכת ד"ר איסנה גולדין)

"בסתיו נסענו, אני ואמי, לבקר את מריו, שהתגורר אז בעיירה קטנה ליד קלרמון-פראן ושימש כמחנך בפנימייה. הוא קשר קשרי ידידות אמיצה עם מנהל הפנימייה ורעייתו; אמר שהם אנשים יוצאים-מגדר-הרגיל, משכילים מאוד, והגונים, אנשים שכמוהם אפשר למצוא רק בצרפת. היה לו בפנימייה קיטון ובו תנור פחמים. מבעד לחלון נראה מרחב של שדות מושלגים. מריו כתב מכתבים ארוכים לפריס, לקיארומונטה ולקאפי. הוא גם תירגם את הרודוטוס ונאבק עם התנור. תחת מקטורנו לבש סוודר עבה וכהה עם צוארון גלול, שסרגה לו אשת המנהל. לאות תודה העניק לה סל לעבודות-יד. הכל הכירו אותו שם; נעצר היה עם כל מי שפגש ומשוחח איתם והם הזמינו אותו אליהם לכוס "vin blanc" (יין לבן). ואמי אמרה: "הוא נעשה כל-כך צרפתי!" בערב היה משחק בקלפים עם מנהל הפנימייה ורעייתו. היה מקשיב לשיחתם ודן איתם בשיטות הוראה. הם גם הרבו לדבר על ה-soupe שאכלו בארוחת הערב, אם היה בו בצל די הצורך או לא. "כמה סבלני נעשה!" היתה אומרת אמי, "כמה סבלנות יש לו לאנשים האלה! אלינו אף פעם לא היתה לו סבלנות; כשחי בבית חשב שאנחנו משעממים. ואני חושבת שהם הרבה יותר משעממים מאיתנו" ועוד אמרה: "הוא סבלני רק מפני שהם צרפתים!"

(נטליה גינצבורג, לקסיקון משפחתי, מאיטלקית: מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד, 1988)

הגשם יורד ויורד.

אוהבת לנסוע לתל אביב ברכבת ולחזור ברכבת. לקרוא ספר בשקט ולהסתכל מהחלון החוצה. תיירים עם מזוודות, עולים ויורדים בנתב"ג, חוצלארץ קטן.