"[…] הבית הוא רחם היצירה, ודיראס מדברת על האופן שבו גם האישה ההרה היא בית, ביתו של הילד. בשל כך יש לאישה רגישות עמוקה וקרובה יותר לבית, יכולת מיוחדת לשכון בתוכו, יכולת שלגבר אין. האישה, כך מאמינה דיראס, גרה בביתה באופן טוטאלי, מתמזגת בקירות, ברהיטים ובגן, עד שהגבולות בין הגוף לבית מיטשטשים – בעוד שהגבר רק חולף בו ומשתמש בו לצרכיו הפונקציונליים. בין האישה לבין הבית קיימת זהות. זה ה'הביטאט' שלה, סביבתה הטבעית. מאות ואלפי שנים של קשר הדוק הפכו את הבית לחלק ממנה.

[…] בבית שבנופל מיטשטשים הגבולות בין הפנים לחוץ. אין בו מקום שאינו משקיף החוצה, אל הגן , אל הכיכר, אל בית הספר הסמוך, אל הדרך המובילה לפריז. הרי מן הרגע הראשון התאהבה בבית בזכות הנוף הנשקף ממנו אל הגן. היא מבלה שעות בישיבה ליד החלון ובהתבוננות החוצה. החלון נחוץ לה לכתיבה לא פחות מאשר הבדידות. […]"

(ניר רצ'קובסקי, מתוך: להביט החוצה, לכתוב פנימה, הבתים של מרגריט דיראס, הפלטפורמה, גיליון 1, בתים בספרות, בעריכת ד"ר איסנה גולדין)

window

"בסתיו נסענו, אני ואמי, לבקר את מריו, שהתגורר אז בעיירה קטנה ליד קלרמון-פראן ושימש כמחנך בפנימייה. הוא קשר קשרי ידידות אמיצה עם מנהל הפנימייה ורעייתו; אמר שהם אנשים יוצאים-מגדר-הרגיל, משכילים מאוד, והגונים, אנשים שכמוהם אפשר למצוא רק בצרפת. היה לו בפנימייה קיטון ובו תנור פחמים. מבעד לחלון נראה מרחב של שדות מושלגים. מריו כתב מכתבים ארוכים לפריס, לקיארומונטה ולקאפי. הוא גם תירגם את הרודוטוס ונאבק עם התנור. תחת מקטורנו לבש סוודר עבה וכהה עם צוארון גלול, שסרגה לו אשת המנהל. לאות תודה העניק לה סל לעבודות-יד. הכל הכירו אותו שם; נעצר היה עם כל מי שפגש ומשוחח איתם והם הזמינו אותו אליהם לכוס "vin blanc" (יין לבן). ואמי אמרה: "הוא נעשה כל-כך צרפתי!" בערב היה משחק בקלפים עם מנהל הפנימייה ורעייתו. היה מקשיב לשיחתם ודן איתם בשיטות הוראה. הם גם הרבו לדבר על ה-soupe שאכלו בארוחת הערב, אם היה בו בצל די הצורך או לא. "כמה סבלני נעשה!" היתה אומרת אמי, "כמה סבלנות יש לו לאנשים האלה! אלינו אף פעם לא היתה לו סבלנות; כשחי בבית חשב שאנחנו משעממים. ואני חושבת שהם הרבה יותר משעממים מאיתנו" ועוד אמרה: "הוא סבלני רק מפני שהם צרפתים!"

(נטליה גינצבורג, לקסיקון משפחתי, מאיטלקית: מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד, 1988)

car.jpg

אתמול בצהריים, במגרש חנייה, חנתה לידנו מכונית עם וילון על החלון האחורי ואני נזכרתי בפיג'ו 404 סטיישן של אבא שלי עם הוילונות האדומים, שנראתה כמו בית קטן על גלגלים (הוילונות נועדו לעשות לנו צל, לאחותי ולי, כשנרדמנו על המושב האחורי, בנסיעות ארוכות ובטיולים ברחבי הארץ).

(כשישבנו בשבת במסתור הקריר והנעים בעמק הצבאים והסתכלנו דרך חלון צר על בריכת המים הקטנה עם שושני המים, הציפורים ועופות המים, הוא צילם ואני חשבתי מחשבות. חשבתי מחשבות מעניינות על שעמום ועל התבוננות וחשבתי ששוב אני לא מצליחה לזכור את השמות של הצמחים ובעלי החיים שאני רואה, לא יודעת להבחין בין צבי לצביה, בין צפרדע לקרפדה. אני יודעת לזהות דיוקנאות של אמנים, משוררים וסופרים, אבל לא של ציפורים ופרחים. נהנית רק להתבונן בהם ולהתרשם מיופיים).

window

דָּבָר יָפֶה עָשָׂה הָאָדָם: חַלּוֹן,

הַמַּפְרִיד בֵּין מַחֲשָׁבָה לְמַעֲשִׂים,

הַנּוֹתֵן לַבְּרִיּוֹת, בְּקֹצֶר יוֹמָן,

לִבְחֹר בֵּין הִשְׁתַּהוּת לְהֶמְשֵׁךְ,

לִבְרֹר בֵּין הִסּוּס לְנֶחֱרָצוּת,

כְּשֶׁהַזְּמַן בֵּין כֹּה וְכֹה

עוֹבֵר גַּם פֹּה וְגַם שָׁם.

(אורי ברנשטיין, מתוך ״משא טירזיאס״, הוצאת אבן חושן)

fog

[קטע מתצלום שלו]

שבת של חורף. נוסעים צפון-צפונה. הגדול נוהג. נוף נהדר בחלון, כל הירוקים האפשריים. תערוכה יפה ומושקעת של קומיקס במוזיאון בר-דוד שבקיבוץ ברעם. מוזיאון קטן ונעים, כמעט על הגבול, עם אוסף אמנות ישראלית מוקדמת וחפצי יודאיקה (תחריטים עדינים של עמוס קינן). ארוחת צהריים במסעדה דרוזית, שולחן מלא בסלטים (לבנה נהדרת) עם מארח מאיר פנים, ואחריה – טיול רגלי אל תוך הערפל, על פסגת הר מירון. צועדים עטופים במעילים ביער מכושף, מכוסה בטחב ונוטף מים. מקנחים ב'בּוּזָה', גלידה נפלאה בסאסא, מיזם אופטימי של דו-קיום.