תל אביב. שמש, צעידה נינוחה (במסכה) לאורך שדרוטשילד. מול מדף הספרים המאויירים החדשים והיפים ב'מגדלור', פתאום הבנתי, שמאיירים מאיירים ספרים כדי שיהיה להם מספיק כסף לקנות ספרים, שמאיירים מאיירים אחרים.

reader

[…] פגישתנו האחרונה הייתה כאמור, בחנות הספרים המשומשים של מוטי בלום בירושלים. פניו היו רעים, וכששאלתי לשלומו סיפר באי רצון שעד לאחרונה היה מאושפז. שוחחנו על הא ועל דא עד שלרגע נשתכח ממני מצבו ואמרתי לו: "תגיד, גם עכשיו אתה עדיין ב'יצר הרע' של ספרים?"

"תשמע, אספר לך סיפור", תפס עורך הדין רוזנבלום את השור בקרניו, "מי היה אביה של אשתי נחמה אתה הלוא יודע, הרב יצחק וכטפויגל, ראש ישיבת מאה שערים, שברוך, בני, מרבה לכתוב עליו. הייתה לו ספרייה גדולה, כמובן של ספרי קודש, ונחשב בירושלים אספן ספרים נלהב שמוכרי ספרים נדירים מרבים לפקוד את ביתו ולהציע לו את האוצרות שלהם. יום אחד, והדבר היה כבר באחרית ימיו, כשהיה כבר סגי נהור לחלוטין, הקיש על דלתו אחד ממוכרי הספרים וביקש לראות את הרב. 'הרב, לצערנו הרב, כבר לא יכול יותר לקרוא ספרים', דחתה הרבנית את המוכר והייתה משלחת אותו לדרכו, לולא שמע זאת הרב מן החדר הפנימי וביקש מאשתו שתכניס אליו את המוכר. 'מה בפיך?' שאל אותו הרב וכטפויגל. 'מצאתי ספר שלפני שנים רבות היה הרב מעוניין בו', השיב האיש. הרב העיוור הודה בהתרגשות למוכר וביקש מהרבנית שתשלם לו בעד הספר. "למחרת אני נכנס לבקר את חותני", ממשיך עורך הדין רוזנבלום את סיפורו, "ואני מוצא את הספר על הכיסא שליד מיטתו. 'לשם מה לך ספר שאינך יכול לקרוא בו?' תהיתי. והוא ענה לי: 'מתוך כבוד לאיש ההוא שלפני שלושים שנה רצה את הספר הזה'. אתה מבין, ידידי, למרות שאני נראה היום כמו שאני נראה, אני ממשיך לפקוד את חנויות הספרים מתוך כבוד למי שהייתי פעם".

זמן לא רב אחר כך, באחד מימי ניסן, הלך  עורך הדין אשר רוזנבלום בדרך כל בשר. בשמונה בבוקר התקשר אלי אדם ברוך בנו ואמר: "אשר מת לפנות בוקר". כך היה מדבר על אביו. "כל הלילה ישבנו, דיברנו, ובין השאר הוא ביקש שאתה זה שתספיד אותו". שאלתי אותו: "והוא גם אמר לך על מה ברצונו שאדבר?" ואדם השיב: "הוא אמר שהוא בטוח שאתה יודע, אבל אם לא תדע, הנה רמז – הפגישה האחרונה שלכם בחנות הספרים בירושלים".

בו ביום, בצהריים, ברחבת מוזיאון תל אביב עמדתי לימין מיטתו של אשר רוזנבלום, זיכרונו לברכה, וסיפרתי משמו את הסיפור הכי יפה ששמעתי מעודי על אהבת ספרים ועל כבוד אדם."

(חיים באר, מסע דילוגים, הוצאת עם עובד)

ananim

"ביום שהביאו את יצחק לקבורה נתקשרו השמים בעבים. החמה נתעננה ורוח באה ועמה חזיזים ורעמים. מרעם גבורתם נתחלחל הרקיע והתחיל מוריד טיפין טיפין קלושות וחמימות. למחר נתפזרו העבים וזרחה החמה, וידענו שכל צפייתנו של שוא היתה. ואף הרוחות שדימינו שישיבו את נפשנו, לא הביאו עמהן רווחה, לפי שהיו חמות והיו מנקרות כעלוקות.

אבל בלילה נצטננו הרוחות והעולם התחיל מצטנן והולך. ולמחר נראתה החמה עמומה ולחוצה ודחוקה בין העננים. לא גמרה מהלכה עד שנדחקה מן הרקיע. חמה זו, אש אוכלת זו, שהיתה יוקדת בחום עוזה ושרפה כל עשב השדה וייבשה את האילנות והחריבה את המעיינות המים – עננים חשכים דחקו את רגליה, עד שלא היה לה קרן זוית ברקיע שלא דחוה משם. וכשנשאנו עינינו לשמים לראות אם אין העננים משקרים התחילו גשמי ברכה יורדים. תמול שלשום עומדים היינו בתפילה ובתחנונים והרבינו בסליחות ותקענו בשופרות ואמרנו הושענות, והיום קוראים אנו הלל בקול תודה וזמרה.

משהתחילו הגשמים יורדים שוב לא פסקו מלירד לא ביום ולא בלילה. המים משיקים מלמעלה ומלמטה, על גגות בתינו ומתחת לבתינו, סוחפים כלים ומפילים בתים. אבל הבורות מתמלאים מים. וכבר יש לנו מים לשתות ואפילו לבשל את תבשילנו ולאפות את לחמנו וליטול את ידינו. ששה שבעה ימים ירדו גשמים, וכשפסקו התחילו חוזרים ויורדים. לבסוף פסקו הגשמים ונתפזרו העבים וזרחה החמה. וכשיצאנו לחוץ ראינו שהאדמה משחקת בציציה ובפרחיה. ומקצה הארץ ועד קצותה באו רועים ועדריהם, ומן האדמה הרוויה עלה קול הצאן, ולעומתן ענו צפרי שמים. ושמחה גדולה היתה בעולם. לא נראתה שמחה כזו. […]"

(ש"י עגנון, תמול שלשום, הוצאת שוקן, תש"ך)

 


 

דוד ארליך מ'תמול שלשום'.

migdalor.jpg

אתמול בתל אביב,  נכנסתי סופסוף לבקר בחנות החדשה של 'המגדלור' ברחוב מקווה ישראל. אקווריום ענק, מלא בספרים יפים, שגרם לנפשי לפרפר בהתרגשות. התמלאתי ברגשות עזים וסותרים: התלהבות (חנות גדולה שמתפרשת על שתי קומות – קומת גלריה מכוסה במדפי ספרים עוטפת את קומת הכניסה), קנאה (1. גם אני רוצה חנות כזאת 2. גם אני רוצה לכתוב ולצייר ספרים שיעמדו שם על המדפים), תשוקה (התשוקה הפיזית הבלתי נשלטת למוצרי נייר כתובים ומצויירים באשר הם) וייאוש (מבחר עצום ומגוון של ספרים יפים, ספרי קריאה, אמנות, איור ועיצוב – מה אני אבחר?). ביליתי שם לפחות שעתיים (המוכרות בטח חשבו שאני משונה), עברתי מנושא לנושא, ישבתי על הכורסאות הנעימות שמפוזרות בכל פינה ודפדפתי בספרים מכל הבא ליד. בסוף יצאתי עם ארבעה ספרים (ספר גננות, ספר נערות, ספר מסות וספר מחשבות על החיים, מהתקופה הרומית).


אני שמחה שחנויות הספרים של הרשתות הגדולות (אלה שאין להגיד את שמן, שכמעט מתביישות שהן מוכרות ספרים ומנסות להיפטר מהם במבצעים אינסופיים) מתכווצות וקטנות, ואילו חנויות הספרים העצמאיות (חנויות של אהבה ותשוקה) מתבססות, מתרחבות ומלבלבות.

store.jpg

"הנה כאן לפנינו, ולא רגע אחד מוקדם מדי, חנויות הספרים המשומשים. כאן נמצא מעגן בתוך מכשלות זרמיו של הקיום; כאן נוכל לאזן את עצמנו אחרי ההדר והסבל שברחובות. המראה הנשקף מהפתח, אשת מוכר הספרים היושבת ליד אח פחם מבוערת היטב וכף רגלה מונחת על מעקה האח, מרגיע ועליז. היא אף פעם אינה קוראת, אולי רק עיתון; וכשדיבורה מפליג בשמחה הרחק מעסקי מכירת הספרים, היא מדברת על כובעים;  היא אוהבת כובעים שימושיים, היא אומרת, וגם יפים. לא, בהחלט לא, הם לא מתגוררים בחנות; הם מתגוררים בביקסטון; היא מוכרחה שיהיה קצת ירוק מול העיניים. בקיץ מונחת צנצנת פרחים מגינת ביתה על ערימת ספרים מאובקים כדי להחיות מעט את החנות. יש ספרים בכל פינה;  כל הזמן ממלאת אותנו אותה תשוקת הרפתקה. ספרים משומשים הם ספרי פרא, ספרים חסרי בית;  הם נאספו יחדיו בלהקות עצומות של נוצות ססגוניות, ויש להם קסם מיוחד שאינו קיים בכרכים המבויתים הנמצאים בספרייה. נוסף על כך, בחברה המקרית והמגוונת הזו ייתכן שניתקל פתאום בזר מוחלט, שעם קצת מזל ייהפך לחבר הכי טוב בעולם. תמיד יש תקווה, כשאנו שולפות ספר אפרפר-לבן ממדף גבוה, נוהות אחרי ניחוחות ההתרפטות והעזובה העולים ממנו, למפגש עם אדם שרכב על גב סוס לפני יותר ממאה שנה כדי לסקור את שוק הצמר במידלנדס ובווילס; טייל לא נודע, ששהה בפונדקים, שתה בירה, הבחין בנשים יפות ובמנהגי המקום, וכתב הכול בדקדקנות, בעמלנות, מאהבתו לדבר (הספר יצא לאור על חשבונו);  הוא היה יבשושי, תמציתי ועסוק להפליא, וכך השתחלו פנימה ללא ידיעתו ריחם המדויק של החוטמיות והחציר, לצד דיוקן עצמי באיכות שמבטיחה לו מושב של קבע בפינה חמימה בירכתי הנפש…"

(וירג'יניה וולף, 'רדיפת רחובות, הרפתקה לונדונית', מאנגלית: רעות בן יעקב. מתוך: לאהוב, לשוטט, להפליג, הוצאת תשע נשמות)

reading

יום חורף, קר ורטוב במידה. כשחזרתי מהמוסך, עברתי ב'אדרבא' לקחת את עולמו של קפקא (שרה לייב, האוניברסיטה המשודרת), וכבר צירפתי אליו גם את עד מוות של עמוס עוז (ספרית הפועלים, 1976), בגלל הנובלה 'אהבה מאוחרת', שאני רוצה לקרוא.

tikbook

"(…) הגדרה עצמית היתה קסם מסוג אחד. ואז התוודעתי לאטי לסוג נוסף: זה של הספרים הישנים, מיד שנייה, הלא־חדשים. אני זוכר שורה של ספרי אודן, כולם במהדורה הראשונה, ניצבים על כוננית מחופה זגוגית בביתו של שכן: אדם שלמעשה הכיר את אודן כמה עשורים לפני כן, ואף שיחק אתו קריקט. עובדות אלו היו מדהימות בעיני. מעולם לא ראיתי סופר ולא הכרתי מישהו שהכיר סופר.

(…) במשך אותו עשור – מסוף שנות ה–60 עד סוף שנות ה–70 – נהייתי לצייד־ספרים בלתי נלאה הנוסע לעיירות שוק וערי קתדרלה בבריטניה ב"מוריס טרוולר" שלי, ומעמיס אותה בספרים שקניתי במחיר שחרג בהרבה מכל מהירות קריאה אפשרית. זאת היתה תקופה שבה ברוב העיירות היתה לפחות חנות אחת, גדולה וותיקה, לספרים מיד שנייה, שנמצאה לעתים קרובות בצל הקתדרלה או כנסיית העיר; כזכור לי, יכולת לחנות בדרך כלל בדיוק מחוץ לחנות לפרק זמן בלתי מוגבל. חנויות אלו היו, ללא יוצא מן הכלל, בבעלות פרטית – לפעמים הן הציגו ספרים חדשים בחזיתן – ומיד הרגשתי בהן בבית. האווירה, בתור התחלה, היתה שונה מאוד. כאן היתה תחושה שהעריכו את הספרים ושהם היו חלק מתרבות מתמשכת. בשלב זה, ככל הנראה, העדפתי ספרים מיד שנייה על פני ספרים חדשים. בארצות הברית התייחסו לפריטים שכאלה בזלזול וכינו אותם "Previously Owned", אבל הבעלות המתמשכת הזאת היתה חלק מהקסם שלהם: ספר סיפק הסבר על העולם לאדם אחד, ולאחר מכן לאדם נוסף, וכך לאורך הדורות; ידיים שונות החזיקו באותו ספר ושאבו ממנו תובנות, לעתים זהות ולעתים שונות. ספרים ישנים הפגינו את גילם: היו להם כתמי יושן, כפי שלאנשים מבוגרים יש כתמי גיל. היה להם גם ריח טוב – אפילו כשהדיפו ריח סיגריות או ‏(לעתים‏) ריח סיגר. ורבים פלטו מתוכם זוטות מרתקות: מודעות עתיקות מטעם המו"לים וסימניות ישנות – לעתים קרובות לחברות ביטוח או לסבון "סנלייט"."

(ג'וליאן בארנס, חיים עם ספרים, 'הארץ', 16.10.2012)