סיימתי ללמד מוקדם. אכלתי ארוחת צהריים בקפיטריה של פרנק סינטרה ויצאתי לשוטט ברחבי האוניברסיטה. הטבע של האוניברסיטה מרגיע אותי. מתיישבת על ספסל בפינה מוצלת, נסתרת, בגן הבוטני. הרבה ירוק מסביב, קרפדה מקרקרת, ציפור מצייצת, שמש וראש שקט. אחרי הלחץ של התקופה האחרונה, נרגעת, נושמת, לא ממהרת לשומקום (הזמן שלי ברשותי, יכולה לשמור אותו בכיס). אחר כך הולכת לאקדמון (הירשפלד חוצה את הכביש) למשש ספרים. בחנות הספרים קופצת לי ליד הביוגרפיה של אניטה שפירא, 'ככה זה היה'. מעניין אותי איך היא תכתוב על עצמה. אוכלת ארטיק תות ומתחילה לקרוא על כר הדשא הגדול שליד מדעי הרוח. הפתיחה מוצאת חן בעיני. נכנסת חזרה לאוניברסיטה בדלת שאף פעם לא נכנסתי בה. המסדרונות של מדעי הרוח כל כך מכוערים. פתאום מתחשק לי נורא ללמוד פה (להיכנס להרצאה בספרות, לשבת לכתוב עבודה בספריה).

[תצלומים שלו]

שבת בבוקר, בירידה לנחל קטלב, השמש זורחת, השקדיה כבר לא פורחת, אבל המון רקפות וכלניות יפהפיות, מסבירות לנו פנים. למטה בנחל אין מים, צועדים בארץ אפלולית, ירקרקה, מהאגדות. גזעים מסוקסים של קטלב, שרכים קוצניים (שנאחזים ולא מרפים) וסלעים מכוסים טחב בצבע ירוק רענן. הוא משוטט ומצלם, הגדול ואני משתרכים מאחור, פותרים תשבץ.

שוב הגיעה העונה הזו בשנה, בה הוא ואני נאלצים, בשל תפקידנו כמפקחים מטעם, לסור לאתרי הטבע הקרובים לביתנו, להעפיל אל ההרים, להשפיל אל הגאיות ולוודא באופן אישי: שכל הרקפות פורחות, הכלניות מאדימות והשקדיות יפהפיות.

כבר שנים, מאז שהילדים היו קטנים, אנחנו יוצאים בשבת לטיולי טבע סביב ירושלים, לאותם המקומות (לכאן, לכאן, או לכאן). קצת יער, קצת סלעים, לפעמים בוץ, לפעמים פריחה נפלאה. מטפסים בשביל, יורדים בשביל. זה תמיד יפה ואף פעם לא משעמם.

אתמול הלכנו על השביל החדש, מתחת לגשר שבנו לרכבת הקלה. שמש נעימה, רוח נהדרת ועין כרם פרושה למרגלותינו, מוקפת יערות וירוק. בצלצלי הזהב של הכנסיה הרוסית זהרו בשמש והיה שקט. שקט של יום שישי, של מחשבות ושל טבע (בדרך חזרה למעלה כבר מיהרנו, קבוצת אנשים באה מולנו, אופנועים הרעישו ביער, הכביש נחשף והשקט התפוגג כלא היה).