"[…] אמרתי אז לבתיה, כמו ילד המצביע על צעצוע נכסף בחלון ראוה ואומר לאמו: "אני רוצה כזה". ובתיה ענתה, בהתאמה גמורה לנימת הדברים: "יהיה לך כזה". מאור הפנים שבו אמרה את זה עשה את הגן ההוא, שיהיה, כאילו הוא ישנו כבר מימים ימימה. זה נאמר בביטחון שלם, כאילו היא רואה כבר את תחילתו של המעשה. דבר השלוח אל העתיד גם אם יחרוג ממידת חייה. לא הנבואה שבזה עיקר אלא מידת הנתינה."

(אריאל הירשפלד, גן בתיה, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 26.10.22)

[תצלום שלו]

התגוררנו בעיירת סקי קטנה, מוקפת הרים, שהמון בלאן מתנשא מעליה. בכל פעם שיוצאים לרחוב, הוא מעלינו, חולש על סביבותיו – דומם, גבוה, מושלג ולבן, עם שמיים כחולים נפלאים ברקע. כמו תפאורה בסרט הוליוודי ישן, או לוח שנה משנות ה-70. נוף קיטשי, מוגזם ונפלא.

הגענו בתקופת ביניים – אחרי חופשת הקיץ ולפני עונת החורף של תיירות הסקי. העיירה ריקה למחצה, חצי מהמקומות סגורים והשאר בשיפוצים. שכרנו דירת גג בקומה החמישית של בית דירות. דירת סטודיו זעירה מחולקת למפלסים, שסולמות עץ, לא קלים לטיפוס, מחברים ביניהם (מזרן זוגי רחב ושמיכת פוך נפלאה שקשה לצאת מתוכה, מקלחת משמחת ומטבח פצפון).

עיירה צרפתית, קרובה לגבול. יום טיול לאיטליה, יום טיול לשוויץ, נוסעים וחוזרים. בשאר הימים מטיילים להרים רחוקים וקרובים ועורכים טיולים רגליים פשוטים, לאורך שביל ביער או על פסגה של הר. לפעמים עושים סיבוב בכפר קטן, שותים שוקולה שו בבית הקפה המקומי, וממשיכים הלאה.

אחרי שהיינו מקורקעים למעלה משלוש שנים, לפני שבוע נסענו שוב. ארזנו את המזוודה הגדולה ושני בנים, והמראנו אל מרחבים ירוקים וצוננים, רחוק מכאן. פסגות הרים מושלגות שפיללנו אליהן ושלכת נפלאה, אדומה-כתומה-זהובה, שלא ציפינו לה. בונז׳ור בבוקר, בונסואר בערב ובתווך – יערות עצי מחטים, כבישים מתפתלים שמובילים אל כפרים קטנים על צלע הר, בתי עץ מצועצעים וגרניום (הוא חיפש פסגות הרים שאפשר לעמוד עליהן ולצעוק, ואני – שקט).

"[…] כך קרה שמשפחת אמי התיישבה בנמנצ'ינה. נמנצ'ינה הייתה גן עדן של ילדותי, מקום האושר המוחלט שלי, אובלומובקה שלי, רק בלי העצלות האובלומובית, מפני שכל המבוגרים בה היו עסוקים בעמל ברור ומיידי. ביליתי בה את כל החופשות – שלושה חודשים בכל קיץ, ולפעמים גם חופשות קצרות במהלך שנת הלימודים. פעם אחת, כשהייתי ממש קטנה, נשארתי שם חורף שלם, מפני שהוריי נתקעו ללא סידור עבורי. כשאני אומרת (בשקט, ללא קול) את המילה 'נמנצ'ינה', מיד עולה מול עיניי תמונה של חלון קיץ פתוח, ריח של טל בעשב, ריח של אדמה מגן הירק, ריח של תפוחי עץ מבשילים, ריח של תפוחי אדמה צעירים שאני עוזרת לסבא להוציא מן האדמה, ריח משכר של שיחי עגבניות בחממת ניילון, ריח של פטל צהוב שצומח על השיחים בחצר ועומד כולו לרשותי, ריח של אורנים ביער, ריח של מים צלולים באגם. כל אלה הם ריחות של חופש ואהבה: כולם אוהבים אותי, אני חופשייה ממחויבויות, הבוקר רק מתחיל, כל היום וכל החופש לפניי, ואחרי ארוחת הבוקר תבוא סשה. […]"

(סיון בסקין, שבעה ימים אביב בשנה, ממואר, הוצאת הו! סדרת ה-21)

אורן/ לאה גולדברג

כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה.
כָּאן לֹא יַחְבֹּשׁ הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג,
אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה
כָּל יַלדוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה.

צִלְצוּל הַמְּחָטִים: הָיֹה הָיָה
אֶקְרָא מוֹלֶדֶת לְמֶרְחַב-הַשֶּׁלֶג,
לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג,
לִלְשׁוֹן הַשִּׁיר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.

(מתוך: לאה גולדברג, שירים, ב, ספרית פועלים)

חורש, שקט וצל כחול. בשבת בבוקר, נסענו להרדוף לפתיחת התערוכה של ולי והילה. התבוננות קשובה בנוף, שיחה חרישית, עדינות נחושה והרבה יופי.

סיימתי ללמד מוקדם. אכלתי ארוחת צהריים בקפיטריה של פרנק סינטרה ויצאתי לשוטט ברחבי האוניברסיטה. הטבע של האוניברסיטה מרגיע אותי. מתיישבת על ספסל בפינה מוצלת, נסתרת, בגן הבוטני. הרבה ירוק מסביב, קרפדה מקרקרת, ציפור מצייצת, שמש וראש שקט. אחרי הלחץ של התקופה האחרונה, נרגעת, נושמת, לא ממהרת לשומקום (הזמן שלי ברשותי, יכולה לשמור אותו בכיס). אחר כך הולכת לאקדמון (הירשפלד חוצה את הכביש) למשש ספרים. בחנות הספרים קופצת לי ליד הביוגרפיה של אניטה שפירא, 'ככה זה היה'. מעניין אותי איך היא תכתוב על עצמה. אוכלת ארטיק תות ומתחילה לקרוא על כר הדשא הגדול שליד מדעי הרוח. הפתיחה מוצאת חן בעיני. נכנסת חזרה לאוניברסיטה בדלת שאף פעם לא נכנסתי בה. המסדרונות של מדעי הרוח כל כך מכוערים. פתאום מתחשק לי נורא ללמוד פה (להיכנס להרצאה בספרות, לשבת לכתוב עבודה בספריה).

טיול בוקר לחירבת סעדים, להיפרד מהפרחים האדומים (נוריות, פרגים, צבעונים) והרקפות, ולקדם בברכה את פריחת הלוטם הוורוד-מקומט (שעיר) והלוטם הלבן (מרווני).

[תצלומים שלו]

שבת בבוקר, בירידה לנחל קטלב, השמש זורחת, השקדיה כבר לא פורחת, אבל המון רקפות וכלניות יפהפיות, מסבירות לנו פנים. למטה בנחל אין מים, צועדים בארץ אפלולית, ירקרקה, מהאגדות. גזעים מסוקסים של קטלב, שרכים קוצניים (שנאחזים ולא מרפים) וסלעים מכוסים טחב בצבע ירוק רענן. הוא משוטט ומצלם, הגדול ואני משתרכים מאחור, פותרים תשבץ.

[תצלומים שלו]