כבר שנים, מאז שהילדים היו קטנים, אנחנו יוצאים בשבת לטיולי טבע סביב ירושלים, לאותם המקומות (לכאן, לכאן, או לכאן). קצת יער, קצת סלעים, לפעמים בוץ, לפעמים פריחה נפלאה. מטפסים בשביל, יורדים בשביל. זה תמיד יפה ואף פעם לא משעמם.

אתמול הלכנו על השביל החדש, מתחת לגשר שבנו לרכבת הקלה. שמש נעימה, רוח נהדרת ועין כרם פרושה למרגלותינו, מוקפת יערות וירוק. בצלצלי הזהב של הכנסיה הרוסית זהרו בשמש והיה שקט. שקט של יום שישי, של מחשבות ושל טבע (בדרך חזרה למעלה כבר מיהרנו, קבוצת אנשים באה מולנו, אופנועים הרעישו ביער, הכביש נחשף והשקט התפוגג כלא היה).

בשבת בבוקר, בעמק הצבאים, ירד גשם. אחר כך הפסיק. ראינו הרבה צבאים. ראינו אנשים עם מצלמות ועדשות צילום ארוכות כמו טילים. ראינו תוכים ירוקים על העשב הירוק. הוא אמר שזה לא דררה, הוא אמר שזה אולי תוכי נזירי. אני הסתובבתי עם אוזניות והקשבתי לשירים יפים של קרן אן. אחר כך חזרנו הביתה. אכלנו עוגת גבינה טעימה שהכנתי עם אוכמניות ושתינו קפה. אחר כך נסענו עם הגדול לעין מטע. היו שם המון מכוניות והמון אנשים שכבר לא מסוגלים להישאר בבית. ירדנו אל המעיין. הדרך הייתה בוצית. ליד המעיין היה אקליפטוס ענק ועץ תאנה ענק וכמה עצי זית רגילים. מאחור היה מטע של דקלים שרופים. הגזעים של הדקלים שחורים לגמרי, אבל כפות התמרים ירוקות וביניהן מציצים השמים. כמה גזעים התקפלו כאילו הם עשויים מנייר. אנשים שביקרו במטע מאז שהוא נשרף חרתו את השמות שלהם על הגזעים בעברית, באנגלית ובערבית. יש כאלה שחרתו לב. לבן על גבי שחור. (בעצם, התוך של העץ הוא לא לבן, אלא בגוון ורוד-כתמתם. הוא לבן רק בצילום שחור-לבן).

בשש בבוקר הוא שלף אותי מהמיטה ונסענו לעמק הצבאים. הוא הלך לצלם ציפורים במסתור ואני שוטטתי בפארק. אחרי שבוע במצב מאוזן, ניסיתי להזכיר לגוף נשכחות, צעד אחרי צעד. האוויר היה קריר ונעים, כמה אנשים הלכו, רצו, עברו בסך. בחור עם מצלמה רדף אחרי דוכיפת. ואז עברו מולי שני צבאים יפים, קלי רגליים, ואחריהם עוד שניים, ועוד… חבורה של צבאים. רצים לכל עבר, מקפצים, משתובבים, מתנגחים, עד שנעלמו בסבך. לבסוף נשארה לידי רק יוהנה. לועסת עשבים בשקט, מתעלמת מנוכחותי.

zuf

[תצלומים שלו]

לפני חודש בערך, ביום חם במיוחד, ביקרנו בפעם הראשונה בתחנה לחקר ציפורי ירושלים שליד גן הוורדים וקנינו מתקן להאכלת צופיות. הוא מילא את המתקן במי סוכר ותלה אותו על קונסטרוקציה יפה שבנה מענפים. מאז הן באות, אחת אחת ובאין רואה, או בקבוצות קטנות ורועשות, לפטפט, לרכל, או סתם ללגום משהו בבר השכונתי החדש. מדי פעם מגיע גם איזה בחור, יונק דבש גברתן, לעשות פוזות. הגינה נראית כמו ג'ונגל בזעיר אנפין. הוא מאוהב. עומד כל היום ליד החלון ומחכה להן, עוקב אחריהן ומצלם אותן. כשקנינו את המקינטה הייתי צריכה להתחרות איתה על תשומת ליבו. עכשיו אני כבר במקום השלישי: צופיות, מקינטה ואני.


התברר שהגינה הקטנטנה שלנו היא מרכז שוקק חיים לציפורים בכלל… הוא יודע לזהות אותן לפי צליל קולן או לפי מראן ומונה אותן באוזניי: צופית, עורב אפור, ירגזי, שחרור, דררה, בולבול, שלדג, דרור, ירקון, סיס (באוויר), צוצלת, יונים (ואולי גם עורבני וסבכי שחור כיפה).

birdy

אתמול, בעמק הצבאים, אנשים ישבו וציירו את הטבע בגירים, בצבעי עיפרון, באקריליק, בפחם. חוג לציור של אחר הצהריים. לא התחשק לי לצייר טבע, אבל התחשק לי להיות בת 12, בחוג לציור במוזיאון. לקבל משימה קטנה וברורה בציור, לשקוע לתוכה, להשלים אותה ולחוש סיפוק. לדעת פחות, ולצייר יותר.