bread

זהירות, טקסט חמץ: כשחשבתי על הלחם הטרי טרי שמוכרים במכולת בבוקר שאחרי הפסח, נזכרתי בבית החייל. כשהייתי ילדה, אהבתי לאכול עם אבא שלי ארוחות צהריים או ערב בבית החייל (שהיה ממש ליד משרד החוץ). היה שם תמיד לחם שחור פרוס, רך וטרי. אהבתי לאכול פרוסת לחם שחור עם מרגרינה וריבה אדומה צה"לית, ולשתות תה שחור ומתוק בכוס פלסטיק. אז גם חלמתי להיות חיילת בצה"ל (זה עבר לי, כשהתגייסתי).

אתמול הוא סופסוף הגיע, הספר בעל השם הנהדר – And miss Carter Wore Pink. זכרונות הילדות המאויירים של הלן בראדלי מהתקופה האדוארדית (ראיתי אותו בפעם הראשונה באוסף הספרים של סופרת הילדים מרים רות, השמור בספריה של מכללת אורנים). הוא הזמין לי אותו ליום ההולדת והוא לא הגיע, כעבור כמה חודשים הוא הזמין עותק נוסף וגם הוא לא הגיע. והנה פתאום אתמול, ב-22.2.22, לאחר שהקיף לפחות פעמיים את כדור הארץ, הספר נחת כאן (ויש לו ריח של זמן שעצר מלכת).

"[…] רבים רואים בילד מעין בבואה רבת קסם ואידיאלית של האמן: הוא חופשי ואינו שבוי במערכת של כללים וציוויי התנהגות וחשיבה; הוא יודע להשקיע את מרב מרצו ויכולת הריכוז שלו במשחק ובפנטזיה, במה שנדמה כלא פונקציונלי; הוא בונה עולמות מקבילים למציאות, כפי שהיצירה האמנותית נתפסת כבניית עולם עצמאי; יש לו יכולת היקסמות והתפעלות שהן מטבע המבט הראשוני והחדש על הדברים, יכולת שהמבוגר איבד בגלל נסיון החיים שלו. פרויד הצביע על האמן, הילד, הפושע, או החתולים כדוגמאות ליצורים המעוררים את סקרנותנו ואף את אהדתנו משום שהם מייצגים את השלב הנרקיסיסטי של התפתחות האישיות, השלב שבו היינו רוצים כולנו להישאר: השלב שבו מופנית האנרגיה התת הכרתית אל ה"אני", במקום להיות מועברת כמו בבגרות אל מושא כלשהו.

למגמת ההתיילדות באמנות הישראלית יש מקבילות ומקורות השפעה ביצירה האירופית והאמריקנית. עם זה, נדמה שדווקא בישראל היתה לה בתקופות מסוימות חשיבות מיוחדת. עובדה היא שיצירת כמה מן האמנים המרכזיים והמשפיעים ביותר בישראל מתקשרת למגמה הזאת; עובדה היא שאמנים צעירים רבים יוצרים כיום מתוך זיקה לעולם ולסביבה של ילדות. אחדות מיצירות הספרות החשובות שנתפרסמו בארץ משנות ה-50 ואילך כתובות מעמדת ילד, למשל כמה מספריהם של בנימין תמוז, דוד גרוסמן, יואל הופמן, חנוך לוין, יהודית קציר, יהושע קנז, איתמר לוי, אמנון נבות ואתגר קרת. כשס. יזהר חזר לפרסם לאחר שנות שתיקה רבות, בחר להתחיל בתיאור העולם מנקודת ראות של ילד רך. אחדים מגיבורי הסיפורים והרומנים של יעקב שבתאי אינם אלא ילדים מגודלים, כמו הדמות המרכזית בספרו 'סוף דבר', שהיא אדם פסיבי, שאינו מסוגל ואינו רוצה להיות אחראי למהלך חייו. אי היכולת לחיות חיים מלאים, בוגרים ובשלים, שהיא אחד הביטויים של החוויה הישראלית הילידית בחלק מן הסיפורת המקומית, מתרגמת ביצירה הספרותית לכיסופי מוות או לגעגועים לילדות […]".

(מתוך המבוא לקטלוג התערוכה ילדים טובים, ילדים רעים, אוצרים: יגאל צלמונה ונירית נלסון, מוזיאון ישראל, 1998)

עשיתי לי פנקס של נייר חלק של נדב וייסמן הגיע בדואר. תום ופשטות של ילדות, איורים ברוח של ימים אחרים, ספר יפה ועדין.


"עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ"חיי"…

עברי אינו עבר של גיבור, פשוט, מפני שאני בעצמי איני גיבור.

אני הנני בחור מלמד בכפר הזה.

ואף על פי כן, אף על פי שאיני גיבור, רוצה אני לרשום את עברי זה, העבר של אי גבורתי. העבר של הגיבורים נכתב בעד העולם ועליו מרעישים את העולם; עברי אני, עבר של אי גיבור, אני כותב בעד עצמי ובחשאי.

ואף הקדמה כזו דיה."

[ציטוט מתוך בחורף של יוסף חיים ברנר, בטקסט הפותח את הספר]

"[…] לא ידענו על היומנים שכתב אבי לאורך ילדותו, ומתברר שעשה זאת יום־יום. לפעמים רק משפט, בדרך כלל לא יותר מפסקה. רשמים מדויקים של פעולות ומעשים, כמעט נטולי הרהורים, תמיד בעברית נפלאה. לפעמים הוסיף ציורים משלו. המחברת הראשונה נכתבה בשנת 1938 בראשית כיתה א', האחרונה מסתיימת בקיץ 1946, סוף כיתה ח'. המחברות והפנקסים, חלקם תפורים ביד, השתמרו בבית הוריו והתגלו רק אחרי מותו. קראתי בהם לראשונה רק כעת.

ההיסטוריה שם מבצבצת מכל פינה: בלילות הפצצה, בפליטים שמגיעים לקיבוץ, בהקמת יישובים לא חוקיים ובמשפטי שדה למי שנחשבו לבוגדים. רמי מדווח ביומנו על אירועים שייחשבו לימים אבני דרך בתולדות המדינה ועל העם המתכונן לקרב על ארצו — על פיצוץ מסילות הרכבת ותחנות המשטרה בשרון, חיפושי הנשק ברמת הכובש, הפריצה לעתלית, המצור על הקיבוצים גבעת חיים ושפיים.

אף שהאירועים ההיסטוריים שזורים ביומן, הם אינם העיקר בו. ברצף סטנוגרפי רמי מתאר את חיי היום־יום של שמונה שנות חינוך משותף בקיבוץ. בלי פרספקטיבה היסטורית מסננת, בלי פרשנות של מספר בדיעבד, זהו תיאור ילדי ונערי של חיים בעולם שהיה ולא ישוב להיות. זהו תיעוד של חברה קשוחה, שמצד אחד מכינה את בניה למאבק על הארץ ולא מותירה מקום לרגש, ומצד שני, מאפשרת ילדות חופשית, מחוברת בצלילות לסביבתה ועצמאית במידה בלתי רגילה. זה תהליך התבגרות שמתבונן בטבע בחן, רווי בחסד ובתקווה — ולעתים גם באכזריות."

(מירב מורן, על היומנים שכתב אבא שלה, רמי מורן, מוסף הארץ, 28.1.21)

sifria.jpg

כשדיברתי הבוקר עם אחותי, נזכרתי בספריה של משרד החוץ. לפני שנים, כשהמשרד עוד היה ברוממה וההורים שלי עבדו בו, היינו הולכים לפעמים לבקר בספריה. ספריה קטנה ושימושית, ללא שאר רוח, עם הרבה ספרים וחוברות על מדינות בעולם. הספרים היו מסודרים על מדפים במתקן חשמלי של כונניות זזות. כונניות דו צדדיות, אפורות וכבדות ממתכת, שנעו על גבי מסילה בהפעלת כפתור. מי שחיפש ספר, נאלץ לעמוד בין הכונניות. אהבתי ללחוץ על הכפתור, להזיז את הכונניות ולדמיין, מתוך חשש מענג, איך זה יכול להיות להימחץ ביניהן.