sifria.jpg

כשדיברתי הבוקר עם אחותי, נזכרתי בספריה של משרד החוץ. לפני שנים, כשהמשרד עוד היה ברוממה וההורים שלי עבדו בו, היינו הולכים לפעמים לבקר בספריה. ספריה קטנה ושימושית, ללא שאר רוח, עם הרבה ספרים וחוברות על מדינות בעולם. הספרים היו מסודרים על מדפים במתקן חשמלי של כונניות זזות. כונניות דו צדדיות, אפורות וכבדות ממתכת, שנעו על גבי מסילה בהפעלת כפתור. מי שחיפש ספר, נאלץ לעמוד בין הכונניות. אהבתי ללחוץ על הכפתור, להזיז את הכונניות ולדמיין, מתוך חשש מענג, איך זה יכול להיות להימחץ ביניהן.

baittt

"היתה שעת צהרים ועל הספה שבחדר שכב ילד. זיזי הצמר הדוקרניים אשר לכיסוי היו מדגדגים בגבו וגופו היה מיטלטל בצער ועיניו משוטטות אל התקרה ואל הקירות החשופים מדי ואל הארון ירוק-הזכוכית, אשר דלת מדלתותיו תלויה על ציר אחד וכלי חרסינה לבנים משתעממים בתוך בטנו. בעיניו התחרו זה בזה שממון וחלום; וברפרף מבטו על ספר הלימוד והמחברת שעל השולחן, בא המרי ומחה את שניהם: מה שוממים הדברים שבספר.

מן החלון הגדול אפשר לראות את הים במורד הרחוב. מן הגג רואים את נמל יפו ואניותיו. הים רועש כל היום, ובלילה, כשאתה מקיץ, אתה שומע את קולו. מדוע אין מספרים עליו מאומה בבית הספר? מדוע אין המורה מגלה לאן פונות האניות מן הנמל, ומי הם רבי-החובלים, ומדוע עורכים משחק צפירות ודגלים?

הוא העוה פניו, ובהתעגל פיו לפיהוק ממושך ועצוב, עלה, לפתע, זכר חולות הזהב בלבו.

במעלה הדרך, בחצותך את רחוב אלנבי הגדול, אתה חומק ועובר אל פסי הרכבת ומשם שמאלה, לאורך השקמים הבודדות, משתרעים החולות. ואחריהם – גבעות הפלא ערוצי-הנחל הקטנים ואדמת-החומר האדומה של שׂרוֹנה החרושה. סמוך לכל אלה נמצא הבית האדום והגדול, בית מסתורין שרעש מכונות עולה מתוכו. הלאה מזה עומד ביתם של האחים התאומים. כל אלה עלו בזכרון הילד הכלוא בחדר הגדול ולבו יצא אליהם ודפק בחזקה.

בדומיה שילשל את גופו מן הספה הדוקרנית והציץ לעבר המטבח. אמא היתה עושה שם במלאכתה ומזמרת לעצמה. דלת המרפסת החיצונית היתה פתוחה. הוא שם את רגליו בסנדלי עור וחמק לרוחב המרפסת ומיד מצא את עצמו על המדרגות הצוננות המובילות למטה אל הרחוב ואל הדרור. ברכיו רעדו וצינה התגנבה סמוך לכתפיו, בהתבדר שרווּלי חולצת הטריקו.

כל עוד בתי השכונה בעקבותיו לא חש בטחון ושלוה. אך בהיותו מרוחק מהם האט צעדיו ובנטותו אל מעט הצל השרוי בשולי הבתים החל לבו מתרונן בקרבו. הוא הרים מקל דקיק מן המדרכה והיה פורט בו על מוטות הגדר. עיניו גדלו ועמקו. הנה יעבור על פני סוכות הגזוז ויסתכל בצלוחיות מלאות מיצים צבעוניים; ישמע קול פעפוע של מי סודה שוצפים לתוך כוס ויחזה מקרוב בששה אנשים המצטופפים בתוך המכונית האפורה, המסיעה בני אדם לאורך הרחוב הגדול. שוטר עומד בפרשת הרחובות והילד דוחק עצמו לפאת הדרך, שלא יבחינו בו ולא יחזירוהו הביתה. […]"

(בנימין תמוז, חולות הזהב)

birdy

אתמול, בעמק הצבאים, אנשים ישבו וציירו את הטבע בגירים, בצבעי עיפרון, באקריליק, בפחם. חוג לציור של אחר הצהריים. לא התחשק לי לצייר טבע, אבל התחשק לי להיות בת 12, בחוג לציור במוזיאון. לקבל משימה קטנה וברורה בציור, לשקוע לתוכה, להשלים אותה ולחוש סיפוק. לדעת פחות, ולצייר יותר.

vi.jpg

"[…] חדר השינה של הילדים היה בקומה העליונה של הבית, ושם נעשתה וירג'יניה בגיל צעיר מאוד מספרת המעשיות של המשפחה. כאשר כבו כל האורות, להוציא את אורה של אש הפחמים הגוועת, היתה פותחת בסיפוריה. אחד מהם עניינו היה משפחת דילקה, שהתגוררה בסמוך, והוא נמשך מלילה אחד למשנהו. תחילתו היתה תמיד בדבריה של ונסה המפללת ברתת גדול להשראה: "קלמנטה, מותק…", ואז היתה וירג'יניה, שנעשתה קלמנטה, פותחת: זהב היה מתגלה מתחת לרצפת חדר הילדים, ודי היה באוצר זה כדי לקנות מנות ענקיות של קודלי־חזיר וביצים – המזון החביב מכול על צעירי הייד פארק גייט 22, וכן הלאה וכן הלאה. הפנטזיה היתה מתעצמת, גדלה ומתערפלת, עד שנרדמה קלמנטה, וציבור שומעיה נאלץ להמתין ללילה הבא לשם המשך ההרפתקה.

במסגרת כזו של קרבה נוחה ללב נטלו הכול חלק לא רק בסיפורים, אלא גם במחלות. באביב של שנת 1888 חלו הילדים בשעלת. כולם היו חולים מאוד, איבדו הרבה ממשקלם, ונשלחו לעיר באת לשם החלמה. במהרה שבו כולם לאיתנם – כולם מלבד וירג'יניה. כאשר חזרו, לא היתה עוד עגלגלה וורדרדה כמקודם; הוטבע בה – ברכות יתרה, אבל במוחש – חותם האלגנטיות הדקה, המעודנת, המזוותת, שעתידה להישמר לה כל ימי חייה. יתר־על־כן: בגיל שש שנים נעשתה אדם אחר, מהורהרת יותר ונוטה לעיון ולמחשבה."

(קוונטין בל, וירג'יניה וולף, ביוגרפיה, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן, 1972)

druks

[עטיפת קטלוג התערוכה מיכאל דרוקס, הוצאת גלריה גורדון)

"בגרות פירושה לרכוש מחדש את רצינותו של הילד כשהוא משחק". (ניטשה)


"מבחינתי ציור הוא גם תהליך וגם מצב אבסורדי.

כמו אדם המנסה לשווא לתפוס את צלו, מדמה שבצל יש יותר ממשות מאשר במי שהטיל אותו; או כמו חתול המנסה לתפוס את זנבו; או כמו ילד שבונה ארמונות בחול רק כדי להחריבם. מצב שמורכב מסקרנות ומתשוקה למשחק, תהליך של רדיפה אחרי מטרה החומקת שוב ושוב. לילד הַמְּשַׂחֵק המטרה אינה אלא אמתלה לדבר האמיתי – התהליך. כשהוא משחק לבדו על החוף, בונה ארמונות בחול, הוא מאבד את תחושת הזמן ונסחף להרפתקה שהיא בה בעת חושנית, נלהבת, אינטלקטואלית ומלאת דמיון. כל כולו שקוע בתהליך היצירה, הוא שואב ממנו עונג רב כל כך עד שאין לו צורך לקחת את ארמון החול ולהציגו לראווה; הוא מוחה אותו בבעיטה קלה או מותיר את המלאכה לרוח ולגלים.

כולם מסכימים שהילד רשאי לשחק כדי לשחק, וגם לקבוע את החוקים – דבר שהוא בגדר מותרות לאדם מבוגר. אבל לי, כאמן, המצב הזה הוא דרך חיים וייעוד; לשחק בחול, להיאחז בחידה נטולת ממשות, לשחק בלי שיהיה עלי למסור דין וחשבון לאף אחד; להיות יצירתי ולנסות לכופף את הזמן – זו משמעות החופש וזו משימת חיי.

אבל אמן איננו ילד; הוא לא יכול להתחמק בנקל ולהגיע למצב של חירות טהורה. כמבוגר בעל אחריות חברתית לא נוח לו עם החופש שלקח לעצמו. הוא נאלץ איפוא לחפש לו אמתלה ולמצוא מטרה, לממש את תהליך היצירה ולזכות באישור החברה. וכאשר הופך המשחק לדרך חיים ולמקצוע מתחיל האמן לפרוש את 'המשחק הפרטי שלו' ואת חשיבותו לחברה ולקהילה.

ראשית הוא שומר על תוצאת המשחק – האמנות – מעמיד אותה כהוכחה לתהליך היצירה ולהתנסות שחווה. בגאווה הוא מציג בפני העולם את ארמונות החול שלו, ואפילו מבקש תשלום בעבורם. החירות הופכת למקצוע והאבסורד לפרדוקס! […]"

(מתוך המבוא לקטלוג התערוכה מיכאל דרוקס, עבודות מוקדמות 1965-1982, יוני 2007, אוצרת: שלומית ברויר, גלריה גורדון)

03.jpg

"לגיבורות ילדותי, ג'ו מארץ' מ"נשים קטנות", ואן שרלי מ"האסופית", היה אתר פיסי שבו התרחשה והופקדה ההנבעה העצמית הזאת: עליית הגג. היו עליות גג בבתיהן של הנערות האלה, אותם בתים רחבי מידות של צפון אמריקה וקנדה ששימרו בתוכם חום תמידי של חפצים ובני אדם כנגד החורף האינסופי שאפילו הוא, כמדומה, לא נתפס כאויב אלא כיריב שיש לנהוג בו בכבוד הראוי. עליית הגג, לפחות כפי שדימיתי אותה בעיני רוחי, היתה המקום הגבוה והנמוך ביותר בבית בעת ובעונה אחת, מקום חורג וחריג בחלל הביתי, וזאת, בלי להיות מקום מוקצה ובלי להיחשב ככזה. עליית הגג היתה גם אקס טריטוריה של החלל הביתי וגם זיקוק והחרפה של המושג "בית", המקום שבו היחיד מסמן את יחידותו: מסמן אותה, לא מתריס באמצעותה.

זה משהו שלמדתי: שהקצאה עצמית עשויה להיות חירות. ועוד דבר: שגלות מרצון מהעולם, לשעות או לימים, עשויה להיות מעטפת, רחם, לא חשיפה אלימה. וכך, בתוך העטיפה של עליית הגג, כמו בבושקה, נחו עוד שתי עטיפות, זו בתוך זו: העטיפה של הקריאה וההיבלעות בקריאה, והעטיפה של העולם הפנימי שנבט בתוכה וקרא "אני" מתוך מקום של מלאות ההוויה – עולמה של הנערה הקוראת, הנתונה לעצמה. 

בדימוי זה של הנערה הקוראת בעליית הגג היה משהו מפעים: היא לא "נשלחה" לעליית הגג, היא שלחה את עצמה, נטלה לעצמה את ההיתר לסגת מהעולם, ולא מתוך הקשר של ויכוח איתו (לפחות לא גלוי), כדי לחלוש על עולמה היא."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך המסה 'עד ארגיעה', אפיק)

masa

"במנייני האבדות שנרשמו עם השנים מצאתי את עצמי לאחרונה מציינת בעיקר את זו: חוויית הקריאה כמנוס מוחלט מהמציאות, כהחלמה מהחיים, כאשפוז מרצון וברצון בתוך הספר. מצב ה"אין עולם" זולת זה.

אבל יש עולם, נהיה עולם: הקריאה היא כל דבר חוץ מ"חומר קריאה", או לחלופין, הרגעה. היא עבודה, בעצם, הקריאה, סוג של מושב סיכות שהוא בעת ובעונה אחת גם טרמפולינה המקפיצה אותך אל החוץ, מנחיתה בתוך הפנים כדי לזנק שוב החוצה, מוטען בתנופה ובכוח שהגוף קלט ממשטח ההקפצה. […]

כמה געגועים מעיר בי הזיכרון הרך והכמעט מיתי של קריאות הילדות, אלה שבהן הסכימה הנפש להיעתר לגמרי ל"סיפור", יהא אשר יהא, להניח את נשקה לגמרי, להינתן לגמרי להשעיה הזאת של הדריכות הקיומית, לשכחה הכמעט מוחלטת של העצמיות שאיננה אלא הנכחה מוחשת, אילמת ויקרה של אותה עצמיות.

השקט המוחלט של הקריאה, שאיננו מוות: ההדממה המוחלטת של רעש העולם המפנה מקום לפכפוך של עולם אחר, שאיננו בהכרח זה של "הסיפור" שקוראים אלא זה של הסיפור שמנביעים, אותו סיפור חסר עלילה, פנימי שבפנימי, שהאור והידיעה על האור תופסים בו את מקום המשמעות, ההתפתחות והדרמה."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך המסה 'עד ארגיעה', אפיק)