"[…] רבים רואים בילד מעין בבואה רבת קסם ואידיאלית של האמן: הוא חופשי ואינו שבוי במערכת של כללים וציוויי התנהגות וחשיבה; הוא יודע להשקיע את מרב מרצו ויכולת הריכוז שלו במשחק ובפנטזיה, במה שנדמה כלא פונקציונלי; הוא בונה עולמות מקבילים למציאות, כפי שהיצירה האמנותית נתפסת כבניית עולם עצמאי; יש לו יכולת היקסמות והתפעלות שהן מטבע המבט הראשוני והחדש על הדברים, יכולת שהמבוגר איבד בגלל נסיון החיים שלו. פרויד הצביע על האמן, הילד, הפושע, או החתולים כדוגמאות ליצורים המעוררים את סקרנותנו ואף את אהדתנו משום שהם מייצגים את השלב הנרקיסיסטי של התפתחות האישיות, השלב שבו היינו רוצים כולנו להישאר: השלב שבו מופנית האנרגיה התת הכרתית אל ה"אני", במקום להיות מועברת כמו בבגרות אל מושא כלשהו.

למגמת ההתיילדות באמנות הישראלית יש מקבילות ומקורות השפעה ביצירה האירופית והאמריקנית. עם זה, נדמה שדווקא בישראל היתה לה בתקופות מסוימות חשיבות מיוחדת. עובדה היא שיצירת כמה מן האמנים המרכזיים והמשפיעים ביותר בישראל מתקשרת למגמה הזאת; עובדה היא שאמנים צעירים רבים יוצרים כיום מתוך זיקה לעולם ולסביבה של ילדות. אחדות מיצירות הספרות החשובות שנתפרסמו בארץ משנות ה-50 ואילך כתובות מעמדת ילד, למשל כמה מספריהם של בנימין תמוז, דוד גרוסמן, יואל הופמן, חנוך לוין, יהודית קציר, יהושע קנז, איתמר לוי, אמנון נבות ואתגר קרת. כשס. יזהר חזר לפרסם לאחר שנות שתיקה רבות, בחר להתחיל בתיאור העולם מנקודת ראות של ילד רך. אחדים מגיבורי הסיפורים והרומנים של יעקב שבתאי אינם אלא ילדים מגודלים, כמו הדמות המרכזית בספרו 'סוף דבר', שהיא אדם פסיבי, שאינו מסוגל ואינו רוצה להיות אחראי למהלך חייו. אי היכולת לחיות חיים מלאים, בוגרים ובשלים, שהיא אחד הביטויים של החוויה הישראלית הילידית בחלק מן הסיפורת המקומית, מתרגמת ביצירה הספרותית לכיסופי מוות או לגעגועים לילדות […]".

(מתוך המבוא לקטלוג התערוכה ילדים טובים, ילדים רעים, אוצרים: יגאל צלמונה ונירית נלסון, מוזיאון ישראל, 1998)

עשיתי לי פנקס של נייר חלק של נדב וייסמן הגיע בדואר. תום ופשטות של ילדות, איורים ברוח של ימים אחרים, ספר יפה ועדין.


"עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ"חיי"…

עברי אינו עבר של גיבור, פשוט, מפני שאני בעצמי איני גיבור.

אני הנני בחור מלמד בכפר הזה.

ואף על פי כן, אף על פי שאיני גיבור, רוצה אני לרשום את עברי זה, העבר של אי גבורתי. העבר של הגיבורים נכתב בעד העולם ועליו מרעישים את העולם; עברי אני, עבר של אי גיבור, אני כותב בעד עצמי ובחשאי.

ואף הקדמה כזו דיה."

[ציטוט מתוך בחורף של יוסף חיים ברנר, בטקסט הפותח את הספר]

"[…] לא ידענו על היומנים שכתב אבי לאורך ילדותו, ומתברר שעשה זאת יום־יום. לפעמים רק משפט, בדרך כלל לא יותר מפסקה. רשמים מדויקים של פעולות ומעשים, כמעט נטולי הרהורים, תמיד בעברית נפלאה. לפעמים הוסיף ציורים משלו. המחברת הראשונה נכתבה בשנת 1938 בראשית כיתה א', האחרונה מסתיימת בקיץ 1946, סוף כיתה ח'. המחברות והפנקסים, חלקם תפורים ביד, השתמרו בבית הוריו והתגלו רק אחרי מותו. קראתי בהם לראשונה רק כעת.

ההיסטוריה שם מבצבצת מכל פינה: בלילות הפצצה, בפליטים שמגיעים לקיבוץ, בהקמת יישובים לא חוקיים ובמשפטי שדה למי שנחשבו לבוגדים. רמי מדווח ביומנו על אירועים שייחשבו לימים אבני דרך בתולדות המדינה ועל העם המתכונן לקרב על ארצו — על פיצוץ מסילות הרכבת ותחנות המשטרה בשרון, חיפושי הנשק ברמת הכובש, הפריצה לעתלית, המצור על הקיבוצים גבעת חיים ושפיים.

אף שהאירועים ההיסטוריים שזורים ביומן, הם אינם העיקר בו. ברצף סטנוגרפי רמי מתאר את חיי היום־יום של שמונה שנות חינוך משותף בקיבוץ. בלי פרספקטיבה היסטורית מסננת, בלי פרשנות של מספר בדיעבד, זהו תיאור ילדי ונערי של חיים בעולם שהיה ולא ישוב להיות. זהו תיעוד של חברה קשוחה, שמצד אחד מכינה את בניה למאבק על הארץ ולא מותירה מקום לרגש, ומצד שני, מאפשרת ילדות חופשית, מחוברת בצלילות לסביבתה ועצמאית במידה בלתי רגילה. זה תהליך התבגרות שמתבונן בטבע בחן, רווי בחסד ובתקווה — ולעתים גם באכזריות."

(מירב מורן, על היומנים שכתב אבא שלה, רמי מורן, מוסף הארץ, 28.1.21)

sifria.jpg

כשדיברתי הבוקר עם אחותי, נזכרתי בספריה של משרד החוץ. לפני שנים, כשהמשרד עוד היה ברוממה וההורים שלי עבדו בו, היינו הולכים לפעמים לבקר בספריה. ספריה קטנה ושימושית, ללא שאר רוח, עם הרבה ספרים וחוברות על מדינות בעולם. הספרים היו מסודרים על מדפים במתקן חשמלי של כונניות זזות. כונניות דו צדדיות, אפורות וכבדות ממתכת, שנעו על גבי מסילה בהפעלת כפתור. מי שחיפש ספר, נאלץ לעמוד בין הכונניות. אהבתי ללחוץ על הכפתור, להזיז את הכונניות ולדמיין, מתוך חשש מענג, איך זה יכול להיות להימחץ ביניהן.

baittt

"היתה שעת צהרים ועל הספה שבחדר שכב ילד. זיזי הצמר הדוקרניים אשר לכיסוי היו מדגדגים בגבו וגופו היה מיטלטל בצער ועיניו משוטטות אל התקרה ואל הקירות החשופים מדי ואל הארון ירוק-הזכוכית, אשר דלת מדלתותיו תלויה על ציר אחד וכלי חרסינה לבנים משתעממים בתוך בטנו. בעיניו התחרו זה בזה שממון וחלום; וברפרף מבטו על ספר הלימוד והמחברת שעל השולחן, בא המרי ומחה את שניהם: מה שוממים הדברים שבספר.

מן החלון הגדול אפשר לראות את הים במורד הרחוב. מן הגג רואים את נמל יפו ואניותיו. הים רועש כל היום, ובלילה, כשאתה מקיץ, אתה שומע את קולו. מדוע אין מספרים עליו מאומה בבית הספר? מדוע אין המורה מגלה לאן פונות האניות מן הנמל, ומי הם רבי-החובלים, ומדוע עורכים משחק צפירות ודגלים?

הוא העוה פניו, ובהתעגל פיו לפיהוק ממושך ועצוב, עלה, לפתע, זכר חולות הזהב בלבו.

במעלה הדרך, בחצותך את רחוב אלנבי הגדול, אתה חומק ועובר אל פסי הרכבת ומשם שמאלה, לאורך השקמים הבודדות, משתרעים החולות. ואחריהם – גבעות הפלא ערוצי-הנחל הקטנים ואדמת-החומר האדומה של שׂרוֹנה החרושה. סמוך לכל אלה נמצא הבית האדום והגדול, בית מסתורין שרעש מכונות עולה מתוכו. הלאה מזה עומד ביתם של האחים התאומים. כל אלה עלו בזכרון הילד הכלוא בחדר הגדול ולבו יצא אליהם ודפק בחזקה.

בדומיה שילשל את גופו מן הספה הדוקרנית והציץ לעבר המטבח. אמא היתה עושה שם במלאכתה ומזמרת לעצמה. דלת המרפסת החיצונית היתה פתוחה. הוא שם את רגליו בסנדלי עור וחמק לרוחב המרפסת ומיד מצא את עצמו על המדרגות הצוננות המובילות למטה אל הרחוב ואל הדרור. ברכיו רעדו וצינה התגנבה סמוך לכתפיו, בהתבדר שרווּלי חולצת הטריקו.

כל עוד בתי השכונה בעקבותיו לא חש בטחון ושלוה. אך בהיותו מרוחק מהם האט צעדיו ובנטותו אל מעט הצל השרוי בשולי הבתים החל לבו מתרונן בקרבו. הוא הרים מקל דקיק מן המדרכה והיה פורט בו על מוטות הגדר. עיניו גדלו ועמקו. הנה יעבור על פני סוכות הגזוז ויסתכל בצלוחיות מלאות מיצים צבעוניים; ישמע קול פעפוע של מי סודה שוצפים לתוך כוס ויחזה מקרוב בששה אנשים המצטופפים בתוך המכונית האפורה, המסיעה בני אדם לאורך הרחוב הגדול. שוטר עומד בפרשת הרחובות והילד דוחק עצמו לפאת הדרך, שלא יבחינו בו ולא יחזירוהו הביתה. […]"

(בנימין תמוז, חולות הזהב)

birdy

אתמול, בעמק הצבאים, אנשים ישבו וציירו את הטבע בגירים, בצבעי עיפרון, באקריליק, בפחם. חוג לציור של אחר הצהריים. לא התחשק לי לצייר טבע, אבל התחשק לי להיות בת 12, בחוג לציור במוזיאון. לקבל משימה קטנה וברורה בציור, לשקוע לתוכה, להשלים אותה ולחוש סיפוק. לדעת פחות, ולצייר יותר.