שומדי הגיע.

"[…] כך קרה שמשפחת אמי התיישבה בנמנצ'ינה. נמנצ'ינה הייתה גן עדן של ילדותי, מקום האושר המוחלט שלי, אובלומובקה שלי, רק בלי העצלות האובלומובית, מפני שכל המבוגרים בה היו עסוקים בעמל ברור ומיידי. ביליתי בה את כל החופשות – שלושה חודשים בכל קיץ, ולפעמים גם חופשות קצרות במהלך שנת הלימודים. פעם אחת, כשהייתי ממש קטנה, נשארתי שם חורף שלם, מפני שהוריי נתקעו ללא סידור עבורי. כשאני אומרת (בשקט, ללא קול) את המילה 'נמנצ'ינה', מיד עולה מול עיניי תמונה של חלון קיץ פתוח, ריח של טל בעשב, ריח של אדמה מגן הירק, ריח של תפוחי עץ מבשילים, ריח של תפוחי אדמה צעירים שאני עוזרת לסבא להוציא מן האדמה, ריח משכר של שיחי עגבניות בחממת ניילון, ריח של פטל צהוב שצומח על השיחים בחצר ועומד כולו לרשותי, ריח של אורנים ביער, ריח של מים צלולים באגם. כל אלה הם ריחות של חופש ואהבה: כולם אוהבים אותי, אני חופשייה ממחויבויות, הבוקר רק מתחיל, כל היום וכל החופש לפניי, ואחרי ארוחת הבוקר תבוא סשה. […]"

(סיון בסקין, שבעה ימים אביב בשנה, ממואר, הוצאת הו! סדרת ה-21)

סיימתי לקרוא את שבעה ימים אביב בשנה של סיון בסקין והוא מקומט. הוא נסע אתי כבר פעמיים הלוך ושוב ברכבת לתל אביב והתקמט בתא הפנימי של התיק. בהתחלה הצטערתי כשהעטיפה היפה של טליה בר (שבגללה הייתי מוכרחה לקנות אותו) התקמטה, אבל עכשיו זה משווה לו אופי ומעניק לו חותמת של זמן. ספר קטן, מענג, על מסעות ברוח, כמו שאני אוהבת, בין זמנים, ארצות, ספרים ובעיקר – שפות.

---

[בסוף הקריאה אני רוצה: לבקר בוילנה, לקרוא עוד שירים וטקסטים של לאה גולדברג, לקרוא שירים של סיון בסקין, לקנות אותו במתנה לתמר, לחפש ולקרוא שוב את 'תקוות השיר' על חייו של מנדלשטם, שכתבה אשתו, נדיז'דה מנדלשטם, שקראתי מזמן ומאוד אהבתי, ללמוד יידיש].

יַלְדָּה עִם מֵצַח בְּלִי עָנָן | עֵינֵי פְּלִיאָה חוֹלֶמֶת! | גַּם אִם בֵּינֵינוּ יַד הַזְּמַן | חוֹמַת שָׁנִים עוֹרֶמֶת | אוֹר חִיּוּכֵךְ עוֹד יְלַבֵּב | סִפּוּר פֵיוֹת, מַתְּנַת אוֹהֵב.

(לואיס קרול, מאנגלית: רינה ליטוין, מתוך 'סיפור פיות', השיר הפותח את הספר 'אליס מבעד למראה')

[…] כך נאלצתי רוב זמני לשבת סגור בבית, ליד החלון, ראשי דבוק לשמשה, צופה החוצה. מן החלון הזה ראיתי את העולם. עיניי היו מחפשות בין האנשים, ואני משתדל לנחש את מעשיהם, ולזהות מביניהם את הדמויות ששמעתי עליהן. בחורף, כשהיו מסיקים את הבית, ובחוץ שרר קור עז, היו עולים אדים ומכסים את זגוגיות החלונות. ראיתי את אחיי כשהם שולחים אצבע אל השמשה ומציירים ומתווים פני־אדם. תחילה היה החלון גבוה מדי בשבילי כדי לעשות כמוהם, אחר־כך התאמנתי בכך, ועלה בדעתי לצייר דמויות גם על פיסות־נייר. לקחתי פיסות־נייר, ישבתי ליד החלון, והתחלתי לצייר. הייתי מסתיר את פיסות־הנייר מעין־רואים, אך ממילא איש לא שם לב לציוריי. אבא ראה שאני מצייר, אבל לא שם ליבו לכך.

[…] יום אחד ישבתי מול החלון וציירתי כמנהגי – איכר רוסי בכיפת־פרווה עם שק על גבו, יוצא מתוך בור. חשבתי שאני עושה דברים שאין להם שום ערך. פתאום נשלחה יד מאחוריי וחטפה את הציור – ביאליק. הוא ניגש אליי על קצות אצבעותיו, ושמעתיו מאחוריי קורא בקול עז, וכדרכו בצעקות־התלהבות:

“בן־ציון! בן־ציון! בוא וראה מה צייר הבן!”

באותו רגע הרגשתי שכמו תיקתק לי איזה שעון. אך לא עלה בדעתי שכעבור שנים רבות ביאליק עצמו יפנה אליי, שאעשה ציורים לספריו.

[…] צבעים לא קנו לי, המצב הכלכלי בבית לא איפשר מותרות כאלה. גם לא טיפחו בכוונה את נטייתי לציור. הסתפקתי בדיו ובעיפרון. לעיתים קרובות נדמה לי כי גם אלמלא חשבתי שאהיה צייר – החיים שהתהוו סביבי היו עושים אותי לצייר.

גם כיום אני מוצא את עצמי יושב לעיתים קרובות ליד החלון ההוא. נדמה לי שלא התרחקתי ממנו הרבה בכל השנים שעברו מאז. אולי משום כך נשארה בי הזיקה המיוחדת לספרות הילדים. אני יודע שילד־מסתכל הוא אדם בעל כושר־קליטה רב, וכי יש לדבר אליו ברצינות ולעניין, כי הילדים מבינים יותר ממה שאנו סבורים. ישיבה זו ליד החלון נחרתה בי לכל ימי חיי. החלון היה פתח לָעולם. לאחר שנים הייתי תמיד תופס לי מקום ליד החלון בבית־הספר. […]

(בין חולות וכחול שמים, זכרונות נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר, פרויקט בן יהודה)

אורי אורלב.

זהירות, טקסט חמץ: כשחשבתי על הלחם הטרי טרי שמוכרים במכולת בבוקר שאחרי הפסח, נזכרתי בבית החייל. כשהייתי ילדה, אהבתי לאכול עם אבא שלי ארוחות צהריים או ערב בבית החייל (שהיה ממש ליד משרד החוץ). היה שם תמיד לחם שחור פרוס, רך וטרי. אהבתי לאכול פרוסת לחם שחור עם מרגרינה וריבה אדומה צה"לית, ולשתות תה שחור ומתוק בכוס פלסטיק. אז גם חלמתי להיות חיילת בצה"ל (זה עבר לי, כשהתגייסתי).

אתמול הוא סופסוף הגיע, הספר בעל השם הנהדר – And miss Carter Wore Pink. זכרונות הילדות המאויירים של הלן בראדלי מהתקופה האדוארדית (ראיתי אותו בפעם הראשונה באוסף הספרים של סופרת הילדים מרים רות, השמור בספריה של מכללת אורנים). הוא הזמין לי אותו ליום ההולדת והוא לא הגיע, כעבור כמה חודשים הוא הזמין עותק נוסף וגם הוא לא הגיע. והנה פתאום אתמול, ב-22.2.22, לאחר שהקיף לפחות פעמיים את כדור הארץ, הספר נחת כאן (ויש לו ריח של זמן שעצר מלכת).

"[…] רבים רואים בילד מעין בבואה רבת קסם ואידיאלית של האמן: הוא חופשי ואינו שבוי במערכת של כללים וציוויי התנהגות וחשיבה; הוא יודע להשקיע את מרב מרצו ויכולת הריכוז שלו במשחק ובפנטזיה, במה שנדמה כלא פונקציונלי; הוא בונה עולמות מקבילים למציאות, כפי שהיצירה האמנותית נתפסת כבניית עולם עצמאי; יש לו יכולת היקסמות והתפעלות שהן מטבע המבט הראשוני והחדש על הדברים, יכולת שהמבוגר איבד בגלל נסיון החיים שלו. פרויד הצביע על האמן, הילד, הפושע, או החתולים כדוגמאות ליצורים המעוררים את סקרנותנו ואף את אהדתנו משום שהם מייצגים את השלב הנרקיסיסטי של התפתחות האישיות, השלב שבו היינו רוצים כולנו להישאר: השלב שבו מופנית האנרגיה התת הכרתית אל ה"אני", במקום להיות מועברת כמו בבגרות אל מושא כלשהו.

למגמת ההתיילדות באמנות הישראלית יש מקבילות ומקורות השפעה ביצירה האירופית והאמריקנית. עם זה, נדמה שדווקא בישראל היתה לה בתקופות מסוימות חשיבות מיוחדת. עובדה היא שיצירת כמה מן האמנים המרכזיים והמשפיעים ביותר בישראל מתקשרת למגמה הזאת; עובדה היא שאמנים צעירים רבים יוצרים כיום מתוך זיקה לעולם ולסביבה של ילדות. אחדות מיצירות הספרות החשובות שנתפרסמו בארץ משנות ה-50 ואילך כתובות מעמדת ילד, למשל כמה מספריהם של בנימין תמוז, דוד גרוסמן, יואל הופמן, חנוך לוין, יהודית קציר, יהושע קנז, איתמר לוי, אמנון נבות ואתגר קרת. כשס. יזהר חזר לפרסם לאחר שנות שתיקה רבות, בחר להתחיל בתיאור העולם מנקודת ראות של ילד רך. אחדים מגיבורי הסיפורים והרומנים של יעקב שבתאי אינם אלא ילדים מגודלים, כמו הדמות המרכזית בספרו 'סוף דבר', שהיא אדם פסיבי, שאינו מסוגל ואינו רוצה להיות אחראי למהלך חייו. אי היכולת לחיות חיים מלאים, בוגרים ובשלים, שהיא אחד הביטויים של החוויה הישראלית הילידית בחלק מן הסיפורת המקומית, מתרגמת ביצירה הספרותית לכיסופי מוות או לגעגועים לילדות […]".

(מתוך המבוא לקטלוג התערוכה ילדים טובים, ילדים רעים, אוצרים: יגאל צלמונה ונירית נלסון, מוזיאון ישראל, 1998)

סוף סוף, אחרי שחיכיתי לו שנים, יצא בתרגום חדש – "דיוויד קופרפילד" של דיקנס.