masa

"במנייני האבדות שנרשמו עם השנים מצאתי את עצמי לאחרונה מציינת בעיקר את זו: חוויית הקריאה כמנוס מוחלט מהמציאות, כהחלמה מהחיים, כאשפוז מרצון וברצון בתוך הספר. מצב ה"אין עולם" זולת זה.

אבל יש עולם, נהיה עולם: הקריאה היא כל דבר חוץ מ"חומר קריאה", או לחלופין, הרגעה. היא עבודה, בעצם, הקריאה, סוג של מושב סיכות שהוא בעת ובעונה אחת גם טרמפולינה המקפיצה אותך אל החוץ, מנחיתה בתוך הפנים כדי לזנק שוב החוצה, מוטען בתנופה ובכוח שהגוף קלט ממשטח ההקפצה. […]

כמה געגועים מעיר בי הזיכרון הרך והכמעט מיתי של קריאות הילדות, אלה שבהן הסכימה הנפש להיעתר לגמרי ל"סיפור", יהא אשר יהא, להניח את נשקה לגמרי, להינתן לגמרי להשעיה הזאת של הדריכות הקיומית, לשכחה הכמעט מוחלטת של העצמיות שאיננה אלא הנכחה מוחשת, אילמת ויקרה של אותה עצמיות.

השקט המוחלט של הקריאה, שאיננו מוות: ההדממה המוחלטת של רעש העולם המפנה מקום לפכפוך של עולם אחר, שאיננו בהכרח זה של "הסיפור" שקוראים אלא זה של הסיפור שמנביעים, אותו סיפור חסר עלילה, פנימי שבפנימי, שהאור והידיעה על האור תופסים בו את מקום המשמעות, ההתפתחות והדרמה."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך המסה 'עד ארגיעה', אפיק)

children.jpg

בערב החג בקיבוץ, יצאו כולם לשדה להיפרד מהשנה היוצאת, מול השמש השוקעת לאיטה. קבוצה של ילדי גן שרו בקולות דקים, נרגשים, צוהלים: בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות | ילדים בחופשה ישחקו תופסת בין הבית לבין השדות |  ענבים אדומים יבשילו עד הערב ויוגשו צוננים לשולחן | ורוחות רדומים ישאו אל אם הדרך עיתונים ישנים וענן |עוד תראה, עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה, בשנה הבאה | אחרי הרבה שנים, פתאום הקשבתי מחדש למלים של השיר והיו בהם פשטות, יופי, ותקווה מזמן אחר.

light blue

"[…] "חולות הזהב" הם סיפורים קטנים ויפהפיים, תמימים וטהורים. הם טהורים במובן זה שהם אינם חותרים לשום מקום, אינם מבקשים להעביר מסר, אינם מגויסים לשום דבר ואינם נגועים באידיאולוגיה או בפוליטיקה. הם מחויבים אך ורק לעצמם ולאני הפנימי של המחבר. הם סיפורים שהיתה בהם רעננות וסטייה מן התלם שבו הלכו בני דורו האחרים, והם אלה שפתחו לבני דורי ולי שער. הם התירו לנו לכתוב על עצמנו, על ילדותנו, על סביבתנו בלי כחל ושרק. הם היו מעין כתב־רשות לכתוב בלי מניע, לכתוב כדי ליצור יופי, לכתוב את עצמנו בלי מעצורים. אלה סיפורים אוטוביוגרפיים באופן בלתי מוסווה וללא כל בושה. בושה? כי בזמנים ההם היתה בושה בהיחשפות מעין זו שב"חולות הזהב". בושה בסיום כְמו זה של הסיפור "חולות הזהב" עצמו: "הוא לעס את הפת המתובלת בגבינה, עיניו יבשות, ללא כעס, אך בלבו ידע שהוא בוכה".

(רות אלמוג, תמוז נתן לנו את הרשות לבכות, מוסף תרבות וספרות המוקדש לבנימין תמוז, 'הארץ' 5.7.19)

ilya-kabakov-sitting-in-the-closet-primakov.jpg

[Ilya Kabakov, Sitting in the closet primakov, 1970-75]

(מתוך תערוכת האוונגרד הרוסי): פרימקוב היושבבארון. ספר מצוייר של איליה קבקוב מתאר חוויות של ילד שמתחבא בארון ומקשיב להתרחשויות בבית. בכפולות הראשונות מצוייר החושך בארון ותחתיו  טקסטים: אוליה מכינה שיעורי בית, אבא מותח את השעון, אימא תופרת.


 

"בילדותי אהבתי במיוחד להתגנב לתוך ארון בגדים גדול מעץ ולהתחבא. ישבתי שם זמן ארוך, לבדי, במחבואי הקטן והחשוך, מוגן מאחרים ועם זה קרוב ונוכח: שמעתי כל מה שהתרחש בחדר – איך ערכה אמי את השולחן לארוחת הערב, איך פרסה לחם, את אבי שואל איפה אני ואם לא הלכתי לשכנים… והמחשבה שהם אינם יודעים היכן אני  – בזמן שלמעשה הייתי ממש לידם ויכולתי כמעט לראות אותם בלי להיראות – מילאה אותי בתחושה יוצאת דופן, תערובת של חשאיות, ביטחון ושעשוע."

(איליה קבקוב, מתוך טקסט המלווה את המיצב 'החיים בארון', 2004, איליה ואמיליה קבקוב)

44

"יש משחקי חברה כאלה, שבהם ממיינים אנשים: האם אתה איש של יום או של לילה, של חורף או של קיץ, חתולים או כלבים. החלוקה הקובעת מבחינתי היא בין אנשים שמחוברים לילדותם לאלה שנכרתו ממנה כביכול ועברו לצד השני. "כביכול" — כי ילדות ובגרות הן לא טריטוריות נפרדות ואדם שנִכְרת מילדותו לא נראה לי יותר סביר מעץ שנִכְרת משורשיו. הבוטניקה של הנפש היא אמנם יותר פלאית מן הבוטניקה הרגילה — יש חיים אחרי ההיכרתות, אבל באיזה מחיר?

תמיד חשבתי (במובן ידעתי) שגילים לא מתחלפים. הם מצטברים. כלומר, את ממשיכה להיות בת חמש ובת 12 וכן הלאה. אלה פשוט שכבות שונות של הנפש, חלקן פעילות ומודלקות — גם במובן דלק וגם במובן דלקת — ואחרות רדומות או מושתקות. אנשים שמזלזלים בילדות נוטים לשכוח שהבגרות מביאה איתה גם חסימות וצמצומים. ידע הוא לא רק ברכה, כפי שמסביר קרל אובה קנאוסגורד ב"מוות במשפחה": "ידע הוא מרחק, ידע הוא קיפאון, והוא אויבה של המשמעות". ובו בזמן אני מאמינה (שוב, יודעת) שהילדות היא השורש (במובן הדקדוקי) שממנו נגזרים כל הגילים הבאים, שכל מה שאת עשויה להיות נמצא בך כבר בילדותך, באופן גולמי ולא מפורט אבל גם הרבה יותר מרוכז ועוצמתי."

(מרית בן-ישראל, גרוסמן, קנז, גורקי, לינדגרן ולקסנס: חמישה ספרים מומלצים על ילדות, בראיון לנועה אסטרייכר, מוסף ספרים 'הארץ', 22.11.18)

light

את הבסיס לכתיבה קיבלתי (מלבד מקריאה בספרים) בשיעורי ההבעה בבית הספר ובקורס לעיתונאים צעירים, אליו נשלחנו גילי ואני בכיתה ו' או ז'. הקורס התקיים ב'בית אגרון' (בית משרדים משמים במרכז ירושלים שהיה בו שילוב מעניין ומשונה של מוסדות: אגודת העיתונאים, לשכת העיתונות הממשלתית, 'בית המהנדס' – אולם שמחות של רבע עוף, ובית קולנוע, ניצני 'הסינמטק'). לקורס הגיעו ילדים בגילאים שונים מבתי ספר ברחבי ירושלים והמדריכה היתה דבורה. אני לא זוכרת אם דבורה היתה עיתונאית או שכתבה בעיתונים, אבל אני זוכרת שהיא היתה מאוד יפה. אישה גדולה ויפה עם שפתיים של סופיה לורן וחיוך נהדר שהאיר את החדר שנפגשנו בו. שם למדנו לתמצת עם חמשת המ"מים של הכתיבה העיתונאית – מי, מה, מתי, מקום, מדוע (ושם התחלתי להתפייט ולכתוב פתיחות יצירתיות לטקסטים).