vi.jpg

"[…] חדר השינה של הילדים היה בקומה העליונה של הבית, ושם נעשתה וירג'יניה בגיל צעיר מאוד מספרת המעשיות של המשפחה. כאשר כבו כל האורות, להוציא את אורה של אש הפחמים הגוועת, היתה פותחת בסיפוריה. אחד מהם עניינו היה משפחת דילקה, שהתגוררה בסמוך, והוא נמשך מלילה אחד למשנהו. תחילתו היתה תמיד בדבריה של ונסה המפללת ברתת גדול להשראה: "קלמנטה, מותק…", ואז היתה וירג'יניה, שנעשתה קלמנטה, פותחת: זהב היה מתגלה מתחת לרצפת חדר הילדים, ודי היה באוצר זה כדי לקנות מנות ענקיות של קודלי־חזיר וביצים – המזון החביב מכול על צעירי הייד פארק גייט 22, וכן הלאה וכן הלאה. הפנטזיה היתה מתעצמת, גדלה ומתערפלת, עד שנרדמה קלמנטה, וציבור שומעיה נאלץ להמתין ללילה הבא לשם המשך ההרפתקה.

במסגרת כזו של קרבה נוחה ללב נטלו הכול חלק לא רק בסיפורים, אלא גם במחלות. באביב של שנת 1888 חלו הילדים בשעלת. כולם היו חולים מאוד, איבדו הרבה ממשקלם, ונשלחו לעיר באת לשם החלמה. במהרה שבו כולם לאיתנם – כולם מלבד וירג'יניה. כאשר חזרו, לא היתה עוד עגלגלה וורדרדה כמקודם; הוטבע בה – ברכות יתרה, אבל במוחש – חותם האלגנטיות הדקה, המעודנת, המזוותת, שעתידה להישמר לה כל ימי חייה. יתר־על־כן: בגיל שש שנים נעשתה אדם אחר, מהורהרת יותר ונוטה לעיון ולמחשבה."

(קוונטין בל, וירג'יניה וולף, ביוגרפיה, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן, 1972)

druks

[עטיפת קטלוג התערוכה מיכאל דרוקס, הוצאת גלריה גורדון)

"בגרות פירושה לרכוש מחדש את רצינותו של הילד כשהוא משחק". (ניטשה)


"מבחינתי ציור הוא גם תהליך וגם מצב אבסורדי.

כמו אדם המנסה לשווא לתפוס את צלו, מדמה שבצל יש יותר ממשות מאשר במי שהטיל אותו; או כמו חתול המנסה לתפוס את זנבו; או כמו ילד שבונה ארמונות בחול רק כדי להחריבם. מצב שמורכב מסקרנות ומתשוקה למשחק, תהליך של רדיפה אחרי מטרה החומקת שוב ושוב. לילד הַמְּשַׂחֵק המטרה אינה אלא אמתלה לדבר האמיתי – התהליך. כשהוא משחק לבדו על החוף, בונה ארמונות בחול, הוא מאבד את תחושת הזמן ונסחף להרפתקה שהיא בה בעת חושנית, נלהבת, אינטלקטואלית ומלאת דמיון. כל כולו שקוע בתהליך היצירה, הוא שואב ממנו עונג רב כל כך עד שאין לו צורך לקחת את ארמון החול ולהציגו לראווה; הוא מוחה אותו בבעיטה קלה או מותיר את המלאכה לרוח ולגלים.

כולם מסכימים שהילד רשאי לשחק כדי לשחק, וגם לקבוע את החוקים – דבר שהוא בגדר מותרות לאדם מבוגר. אבל לי, כאמן, המצב הזה הוא דרך חיים וייעוד; לשחק בחול, להיאחז בחידה נטולת ממשות, לשחק בלי שיהיה עלי למסור דין וחשבון לאף אחד; להיות יצירתי ולנסות לכופף את הזמן – זו משמעות החופש וזו משימת חיי.

אבל אמן איננו ילד; הוא לא יכול להתחמק בנקל ולהגיע למצב של חירות טהורה. כמבוגר בעל אחריות חברתית לא נוח לו עם החופש שלקח לעצמו. הוא נאלץ איפוא לחפש לו אמתלה ולמצוא מטרה, לממש את תהליך היצירה ולזכות באישור החברה. וכאשר הופך המשחק לדרך חיים ולמקצוע מתחיל האמן לפרוש את 'המשחק הפרטי שלו' ואת חשיבותו לחברה ולקהילה.

ראשית הוא שומר על תוצאת המשחק – האמנות – מעמיד אותה כהוכחה לתהליך היצירה ולהתנסות שחווה. בגאווה הוא מציג בפני העולם את ארמונות החול שלו, ואפילו מבקש תשלום בעבורם. החירות הופכת למקצוע והאבסורד לפרדוקס! […]"

(מתוך המבוא לקטלוג התערוכה מיכאל דרוקס, עבודות מוקדמות 1965-1982, יוני 2007, אוצרת: שלומית ברויר, גלריה גורדון)

03.jpg

"לגיבורות ילדותי, ג'ו מארץ' מ"נשים קטנות", ואן שרלי מ"האסופית", היה אתר פיסי שבו התרחשה והופקדה ההנבעה העצמית הזאת: עליית הגג. היו עליות גג בבתיהן של הנערות האלה, אותם בתים רחבי מידות של צפון אמריקה וקנדה ששימרו בתוכם חום תמידי של חפצים ובני אדם כנגד החורף האינסופי שאפילו הוא, כמדומה, לא נתפס כאויב אלא כיריב שיש לנהוג בו בכבוד הראוי. עליית הגג, לפחות כפי שדימיתי אותה בעיני רוחי, היתה המקום הגבוה והנמוך ביותר בבית בעת ובעונה אחת, מקום חורג וחריג בחלל הביתי, וזאת, בלי להיות מקום מוקצה ובלי להיחשב ככזה. עליית הגג היתה גם אקס טריטוריה של החלל הביתי וגם זיקוק והחרפה של המושג "בית", המקום שבו היחיד מסמן את יחידותו: מסמן אותה, לא מתריס באמצעותה.

זה משהו שלמדתי: שהקצאה עצמית עשויה להיות חירות. ועוד דבר: שגלות מרצון מהעולם, לשעות או לימים, עשויה להיות מעטפת, רחם, לא חשיפה אלימה. וכך, בתוך העטיפה של עליית הגג, כמו בבושקה, נחו עוד שתי עטיפות, זו בתוך זו: העטיפה של הקריאה וההיבלעות בקריאה, והעטיפה של העולם הפנימי שנבט בתוכה וקרא "אני" מתוך מקום של מלאות ההוויה – עולמה של הנערה הקוראת, הנתונה לעצמה. 

בדימוי זה של הנערה הקוראת בעליית הגג היה משהו מפעים: היא לא "נשלחה" לעליית הגג, היא שלחה את עצמה, נטלה לעצמה את ההיתר לסגת מהעולם, ולא מתוך הקשר של ויכוח איתו (לפחות לא גלוי), כדי לחלוש על עולמה היא."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך המסה 'עד ארגיעה', אפיק)

masa

"במנייני האבדות שנרשמו עם השנים מצאתי את עצמי לאחרונה מציינת בעיקר את זו: חוויית הקריאה כמנוס מוחלט מהמציאות, כהחלמה מהחיים, כאשפוז מרצון וברצון בתוך הספר. מצב ה"אין עולם" זולת זה.

אבל יש עולם, נהיה עולם: הקריאה היא כל דבר חוץ מ"חומר קריאה", או לחלופין, הרגעה. היא עבודה, בעצם, הקריאה, סוג של מושב סיכות שהוא בעת ובעונה אחת גם טרמפולינה המקפיצה אותך אל החוץ, מנחיתה בתוך הפנים כדי לזנק שוב החוצה, מוטען בתנופה ובכוח שהגוף קלט ממשטח ההקפצה. […]

כמה געגועים מעיר בי הזיכרון הרך והכמעט מיתי של קריאות הילדות, אלה שבהן הסכימה הנפש להיעתר לגמרי ל"סיפור", יהא אשר יהא, להניח את נשקה לגמרי, להינתן לגמרי להשעיה הזאת של הדריכות הקיומית, לשכחה הכמעט מוחלטת של העצמיות שאיננה אלא הנכחה מוחשת, אילמת ויקרה של אותה עצמיות.

השקט המוחלט של הקריאה, שאיננו מוות: ההדממה המוחלטת של רעש העולם המפנה מקום לפכפוך של עולם אחר, שאיננו בהכרח זה של "הסיפור" שקוראים אלא זה של הסיפור שמנביעים, אותו סיפור חסר עלילה, פנימי שבפנימי, שהאור והידיעה על האור תופסים בו את מקום המשמעות, ההתפתחות והדרמה."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך המסה 'עד ארגיעה', אפיק)

children.jpg

בערב החג בקיבוץ, יצאו כולם לשדה להיפרד מהשנה היוצאת, מול השמש השוקעת לאיטה. קבוצה של ילדי גן שרו בקולות דקים, נרגשים, צוהלים: בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות | ילדים בחופשה ישחקו תופסת בין הבית לבין השדות |  ענבים אדומים יבשילו עד הערב ויוגשו צוננים לשולחן | ורוחות רדומים ישאו אל אם הדרך עיתונים ישנים וענן |עוד תראה, עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה, בשנה הבאה | אחרי הרבה שנים, פתאום הקשבתי מחדש למלים של השיר והיו בהם פשטות, יופי, ותקווה מזמן אחר.

light blue

"[…] "חולות הזהב" הם סיפורים קטנים ויפהפיים, תמימים וטהורים. הם טהורים במובן זה שהם אינם חותרים לשום מקום, אינם מבקשים להעביר מסר, אינם מגויסים לשום דבר ואינם נגועים באידיאולוגיה או בפוליטיקה. הם מחויבים אך ורק לעצמם ולאני הפנימי של המחבר. הם סיפורים שהיתה בהם רעננות וסטייה מן התלם שבו הלכו בני דורו האחרים, והם אלה שפתחו לבני דורי ולי שער. הם התירו לנו לכתוב על עצמנו, על ילדותנו, על סביבתנו בלי כחל ושרק. הם היו מעין כתב־רשות לכתוב בלי מניע, לכתוב כדי ליצור יופי, לכתוב את עצמנו בלי מעצורים. אלה סיפורים אוטוביוגרפיים באופן בלתי מוסווה וללא כל בושה. בושה? כי בזמנים ההם היתה בושה בהיחשפות מעין זו שב"חולות הזהב". בושה בסיום כְמו זה של הסיפור "חולות הזהב" עצמו: "הוא לעס את הפת המתובלת בגבינה, עיניו יבשות, ללא כעס, אך בלבו ידע שהוא בוכה".

(רות אלמוג, תמוז נתן לנו את הרשות לבכות, מוסף תרבות וספרות המוקדש לבנימין תמוז, 'הארץ' 5.7.19)

ilya-kabakov-sitting-in-the-closet-primakov.jpg

[Ilya Kabakov, Sitting in the closet primakov, 1970-75]

(מתוך תערוכת האוונגרד הרוסי): פרימקוב היושבבארון. ספר מצוייר של איליה קבקוב מתאר חוויות של ילד שמתחבא בארון ומקשיב להתרחשויות בבית. בכפולות הראשונות מצוייר החושך בארון ותחתיו  טקסטים: אוליה מכינה שיעורי בית, אבא מותח את השעון, אימא תופרת.


 

"בילדותי אהבתי במיוחד להתגנב לתוך ארון בגדים גדול מעץ ולהתחבא. ישבתי שם זמן ארוך, לבדי, במחבואי הקטן והחשוך, מוגן מאחרים ועם זה קרוב ונוכח: שמעתי כל מה שהתרחש בחדר – איך ערכה אמי את השולחן לארוחת הערב, איך פרסה לחם, את אבי שואל איפה אני ואם לא הלכתי לשכנים… והמחשבה שהם אינם יודעים היכן אני  – בזמן שלמעשה הייתי ממש לידם ויכולתי כמעט לראות אותם בלי להיראות – מילאה אותי בתחושה יוצאת דופן, תערובת של חשאיות, ביטחון ושעשוע."

(איליה קבקוב, מתוך טקסט המלווה את המיצב 'החיים בארון', 2004, איליה ואמיליה קבקוב)