"[…] בה בעת התבססה מעין פשיטת רגל של הזיכרון שלי: התחלתי לפחד לשכוח, כאילו, אלא אם אכתוב הכול, לא אצליח לאחוז בחיים החומקים. בכל ערב, בקפדנות, במודעות מאנית, התיישבתי לכתוב מעין יומן: הוא היה ההפך הגמור מיומן אישי; הפקדתי בו את קורותי ה"אובייקטיביים": שעת היקיצה שלי, הסידורים שלי, הקניות שלי, ההתקדמות – המוערכת לפי מספר השורות או העמודים – של העבודה שלי, האנשים שפגשתי או רק הבחנתי בהם, מרכיבי הארוחה שאכלתי בערב במסעדה זו או אחרת, הקריאות שלי, התקליטים שהאזנתי להם, הסרטים שראיתי, וכו'.

הבהלה הזאת שמא אאבד את עקבותי לוותה בלהט לשמר ולמיין. שמרתי הכול: ממכתבים על מעטפותיהם, דרך כרטיסי קולנוע, כרטיסי טיסה, חשבונות, ספחים של פנקסי צ'קים, עלונים, קבלות, קטלוגים, הזמנות, שבועונים, טושים יבשים, מציתים ריקים ועד חשבונות גז וחשמל של דירה שלא התגוררתי בה כבר יותר משש שנים, ולפעמים העברתי יום שלם בסיווג ובתיוק, בעודי חולם על מיון שיכסה כל שנה ושנה, כל חודש וחודש, כל יום ויום של חיי."

(ז'ורז' פרק, לחשוב / למיין, מצרפתית: שירה פנקס, הוצאת בבל)

v_desk

"וכך אפשר לי למלא בכתיבה את מחצית השעה שלפני סעודת-הערב. בשעה שטיילתי ברגל, חשבתי כי ראוי להתחיל בהתחלה: אני קמה בשמונה וחצי ועוברת את הגן. היום הוא היה ערפילי,  ואני חלמתי בשנתי על אדית סיטוול. אני מתרחצת ובאה לארוחת הבוקר, הערוכה על המפה המשובצת. אם מתמזל המזל, יש לי מכתב מעניין; היום לא היה. ואחר כך אמבטיה, ואני מתלבשת; ואני באה לכאן וכותבת, או מתקנת, במשך שלוש שעות, עם הפסקה בשעה 11, כאשר ליאונרד בא עם החלב, ואולי עם עיתונים. בשעה אחת ארוחת-צהריים – היום קציצות ורפרפת שוקולד. אחרי הארוחה קצת קריאה ועישון; ואז, בערך בשתיים, אני נועלת נעליים עבות, לוקחת את הרצועה של פינקר ויוצאת החוצה – היום אחר-הצהריים במעלה גבעת אשהם, שם ישבתי רגע, ואז בחזרה הביתה, לאורך הנהר. תה בשעה ארבע; ואז אני באה לכאן וכותבת מכתבים, והדואר מפריע אותי באמצע: עוד הזמנה להרצאה; ואחר אני קוראת ספר אחד של "הפרלוד". ומיד יצלצל הפעמון, ואנחנו נסעד,  ונשמע מוסיקה, ואני אעשן סיגר; ואז נקרא – הלילה, את לפונטן, כך אני חושבת, ואת העיתונים, ונלך לישון…"

(וירג'יניה וולף, ביוגרפיה מאת קוונטין בל, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן)

lampion

"כל כתביו של קפקא, בדומה לכתביו של ניטשה, נולדו במישרין או בעקיפין מתוך בחינה עצמית, וכל שכתב היה מופנה ברובו פנימה לתוך עצמו. היומן, שהתחיל לכתוב באביב 1910, העניק לו תירוץ לשוחח עם עצמו, וכך רשם בו: "לעולם לא ארפה עוד מהיומן, עלי להיאחז בו כאן, שכן רק כאן אני יכול לעשות זאת […]".

(עולמו של קפקא, שרה לייב, אוניברסיטה משודרת, מודן, משרד הביטחון)

bed

"אתמול כתבתי ספר. אולי בחודש הבא אוכל להוסיף כאן הערת שוליים ולומר שמכרתי אותו. כן, אחרי חצי שנה של התמהמהות, מרה שחורה ושיתוק, הוצאתי את הספר תחת ידי אתמול בבוקר, בעוד השורות מפרכסות ומפרפרות בראשי […] בחרתי עשר מיטות מתוך הרשימה הארוכה של כל אותן מיטות מפוארות ומשוכללות ואבסטרקטיות יתר על המידה, ובו ברגע נסחפתי פנימה ולא חדלתי עד שהקלדתי את הסיפור כולו ושלחתי אותו (הוא מונה רק שמונה עמודים בעלי רווח כפול!) למערכת ה'אטלנטיק'. "ספר המיטה", מאת סילביה פלאת.

מוזר כמה שכתיבתו כמו קראה לי דרור. הוא היה עטלף, עטלף נוקף מצפון שרבץ בתוך ראשי. לולא כתבתי אותו, לא הייתי כותבת מאום. […]" (3 במאי 1959)

(היומנים של סילביה פלאת 1950-1962, מאנגלית: אנה הרמן, הוצאת ידיעות אחרונות)

"באחד הימים אהיה אסירת תודה על כך שהיו לי שנתיים, שנתיים במימון (יש לקוות) הממשלה, שבמהלכן יכולתי לקרוא ולקרוא את מה שאני אוהבת וללמוד צרפתית וגרמנית ולנסוע עד קצווי ארץ. באחד הימים כשאקרטע למטבח לטגן ביצים ולהאכיל את התינוק בחלב ולהכין ארוחת ערב לחבריו של בעלי, אטול לידי את ברגסון או קפקא או ג'ויס, ואחוש כמירה עזה נוכח המוחות שהרחיקו זנוק והרחיקו דלוג ממוחי."

(היומנים של סילביה פלאת 1950-1962, מאנגלית: אנה הרמן, הוצאת ידיעות אחרונות)

leg.jpg 

מונקס האוז, רודמל, יום שישי, 2 בינואר (1931)

"הנה החלטותי לשלושת החודשים הבאים: הסיבוב הבא של השנה. ראשית, לא להחליט החלטות, לא לכבול את עצמי. שנית, להיות חופשייה ונחמדה אל עצמי, לא לדרבן את עצמי לצאת למסיבות, לשבת ולקרוא די בפרטיות בסטודיו. להביא להצלחת "הגלים". לא לייחס שום חשיבות לעשיית כסף. אשר לנלי, להפסיק להתרגז ולהחליט שאין דבר שכדאי להתרגז בגללו: אם הרוגז יחזור, יהיה עליה ללכת. ואז לא להחליק שוב לתוך הפתרון הקל ולהניח לה להישאר."

(וירג'יניה וולף, מתוך: חירות של רגע, פרקי יומן, מאנגלית: אלינוער ברגר, הוצאת כתר)

Lytton Strachey

יום רביעי, 15 בספטמבר (1920)

"[…] ליטון התארח אצלנו מיום שישי עד יום שלישי. הלכנו ברגל עד קינגסטון תוך כדי שיחה, וחזרנו דרך המישורים תוך כדי שיחה. להוציא צללים שחולפים בו ומניחים אותו רגוז, הוא חביב כעת באופן עקבי. […] מאחר ובורכנו במזג אוויר נאה, יכולתי להשקיף מחלוני מבעד לעלי הגפן ולראות את ליטון יושב בכיסא נוח וקורא. הוא חבש מגבעת לבד לבנה ולבש את הבגדים האפורים הרגילים. ארוך והולך וצר כמו תמיד. נראה כה מתון ואירוני, זקנו בדיוק נגזז. כמו תמיד, הוא הותיר בי רשמים שונים: ברק, כנות עדינה אך קשת עורף, מהירות הבזק, משהו נרגז ונוקדני, משהו שחי ללא הפוגה, סובל, משקף מצבי רוח. עדיין הוא יכול להסתגר בדרך היהירה ההיא שהייתה מעוררת את חמתי. עדיין יכול להפגין עליונות עלי, לבוז לי – כלומר למוסר שלי, לא לשכלי. ובכן, אני יכולה לצעוד ולשוחח אתו שעות על גבי שעות."

(וירג'יניה וולף על ליטון סטרייצ'י, מתוך: חירות של רגע, פרקי יומן, מאנגלית: אלינוער ברגר, הוצאת כתר)

2901_02s.jpg

"… אך הצצה על החברה המעורבת שעל המדף תראה לך שסופרים אך לעתים רחוקות מאוד 'אמנים גדולים' הם; לעתים הרבה יותר תכופות אין לספר כלל יומרה להיות יצירת אמנות. ביוגרפיות אלו ואוטוביוגרפיות אלו, למשל, תולדות חיי אישים גדולים, אישים שמכבר מתו ונשכחו, העומדות מרפק אל מרפק עם הרומנים והשירים, האם עלינו לסרב לקרוא בהן מפני שאינן בגדר 'אמנות'? או האם אמנם נקרא בהן, אך נקרא בהן באופן אחר, לשם מטרה אחרת. האם נקרא בהן קודם כול כדי לספק אותה סקרנות האוחזת בנו לפעמים, כאשר בערב אנו משתהים מול בית בו האורות נדלקים והתריסים עוד לא הורדו, וכל קומה של הבית מראה לנו גיזרה אחרת של חיי אדם בהוויתם? אוכלת בנו אזי הסקרנות לגבי חייהם של אנשים אלה – המשרתים ההולכים רכיל, האדונים הסועדים, הנערה המתלבשת לנשפייה, האישה הזקנה ליד החלון עם מעשה סריגתה. מי הם, מה הם, מה שמותיהם, משלחי־ידם, מחשבותיהם והרפתקאותיהם?

ספרי ביוגרפיה וזיכרונות עונים על שאלות כאלו, מאירים בתים כאלה לאין־ספור; הם מראים לנו בני אדם העוסקים בענייני יומיום שלהם, עמלים, מעלים חרס, מצליחים, אוכלים, שונאים, אוהבים, עד שהם מתים. ולפעמים, בהסתכלנו, הבית נמוג וגדר פס־הברזל נעלמת ואנו בלב ים; אנו עוסקים בציד, מפליגים בים, נלחמים; הננו בין פראים ואנשי צבא; לוקחים אנו חלק במערכות גדולות. או אם רוצים אנו להישאר כאן באנגליה, בלונדון, בכל זאת הבימה משתנה; הרחוב נעשה צר יותר; הבית נעשה קטן, דחוק, בעל שמשות מעוינות, ומצחין. רואים אנו משורר, דון, הנאלץ לצאת בית כזה משום שהקירות כה דקים היו, עד שבבכות הילדים היו קולותיהם חודרים בעדם. יכולים אנו ללכת בעקבותיו, בשבילים המשתרעים בדפי ספרים, אל טויקנהם; אל אחוזתה של ליידי בדפורד, מקום מפגש מפורסם לאצילים ומשוררים; ואזי לשים פעמינו אל וילטון, הבית הגדול למרגלות הגבעות, ולשמוע את סידני קורא את ה'ארקדיה' באוזני אחותו…"

(מתוך: כיצד קורין ספר?, וירג'יניה וולף, הקורא המצוי, בתרגום נח שטרן. פס רקמה צר, וירג'יניה וולף, ת"ס אליוט, נח שטרן, תרגומים ורשימות. עריכה: דבורה נגבי, עריכת תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד)