17 במארס. יושב בחדר אצל ההורים, מדפדף שעתיים בכתבי עת, מפעם לפעם מביט נכחי, ובסך הכל רק ממתין עד שבאה שעה עשר ואני יכול לשכב במיטה.


אחר צהריים של יום א', עכור לאין שיעור, מכלה שנים שלמות, אחר צהריים שהוא שנים. לסירוגין מיואש ברחובות הריקים ורגוע על הספה. לפעמים תמיהה על העננים הדהים, חסרי הטעם, החולפים כמעט בלי הפוגות. "אתה שמור ליום ב' גדול!" – "יפה אמרת, אבל יום א' לא יגיע לקיצו לעולם."

(פרנץ קפקא, יומנים 1914-1923, בעריכת מאכס ברוד, מגרמנית: חיים איזק, הוצאת שוקן)

"[…] אחרי האכזבה שאני נוחלת מספר אחר ספר שאני מתחילה לקרוא ולא גומרת כי אינו כתוב די טוב, רדוד או חסר עניין, אינו מעורר את ההתרגשות ההיא המרעידה את הגוף ומסמירה את העור שחוויתי בצעירותי כשקראתי את הקלאסיקה ובבגרותי את המודרנה, לקחתי לידי את הספר "אאורה פלוס", שתי נובלות ושני סיפורים מאת קרלוס פואנטס, ויליאם פוקנר ופושקין, כולם בתרגומים מעולים (עזה צבי, מנחם פרי, נילי מירסקי וטל ניצן), שיצא בספרייה החדשה, ספרי סימן קריאה, ב-2005. התחלתי ב"ורד לאמילי", סיפורו הקלאסי של ויליאם פוקנר, ועזה היתה שמחתי בפוגשי שם במודָעי משכבר הקולונל סרטוריס. בן למשפחה בדיונית שדרכה התאהבתי בכתיבתו של הסופר האמריקאי הדרומי הזה. ואז עלתה בזיכרוני רנה ליטוין, ממתרגמי פוקנר. ליטוין, ידידתי המנוחה, ספר של רשימות, שירים ותרגומים מן העיזבון שלה ראה אור עתה זה, "געגוע של נהר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 300 עמודים).

שם הספר מרעיד בי משהו. אני מיד שומעת את קול זרימת המים ובעת ובעונה אחת רואה אותם שוטפים וחשה את התנועה שלהם חותרת הלאה הלאה, ואיני יודעת איזה נהר אני רואה, האם זה השְפְּרֶה, האלבה, הריין או המיין, או התמזה, או הירקון, או איזה נהר שבדמיון, ואני נמלאת געגועים. המלה געגוע בעייתית לאוזני, ששומעות מיד געגוע של ברווזים, ובגלל התכונה הסודית שלי לשמוע, לראות, להריח ולחוש בעת ובעונה אחת אני מוכרחה לדחות אותה, ועם זאת היא מעירה בי את מה שהיא צריכה להעיר — געגועים.

נמלאתי ערגה כשהתחלתי לקרוא את "ורד לאמילי", ערגה לימים שבהם התרגשנו מסִפרות והתאהבנו בגברים בדויים, כמוני שאהבתי את הנסיך אנדרי בולקונסקי או את עקביא מזל או את התאומים לבית סרטוריס (הרומאן הראשון של פוקנר), והיה עם מי לדבר על כך ואת מי לשתף ולגרור להתלהבות, למשל את רנה ליטוין, שאת קולה אני שומעת עכשיו, מתוק, מפתה ובעל הֵדגשים יוצאי דופן, יותר משאני רואה את פניה היפות. מה שהיה נהדר ומביך כאחד ברנה היה התלהבותה לאין גבול מן הספרות עד איזה חוסר יכולת להפריד ביניהם."

(רות אלמוג, יומן, תרבות וספרות 'הארץ', 19.7.21)

"[…] לא ידענו על היומנים שכתב אבי לאורך ילדותו, ומתברר שעשה זאת יום־יום. לפעמים רק משפט, בדרך כלל לא יותר מפסקה. רשמים מדויקים של פעולות ומעשים, כמעט נטולי הרהורים, תמיד בעברית נפלאה. לפעמים הוסיף ציורים משלו. המחברת הראשונה נכתבה בשנת 1938 בראשית כיתה א', האחרונה מסתיימת בקיץ 1946, סוף כיתה ח'. המחברות והפנקסים, חלקם תפורים ביד, השתמרו בבית הוריו והתגלו רק אחרי מותו. קראתי בהם לראשונה רק כעת.

ההיסטוריה שם מבצבצת מכל פינה: בלילות הפצצה, בפליטים שמגיעים לקיבוץ, בהקמת יישובים לא חוקיים ובמשפטי שדה למי שנחשבו לבוגדים. רמי מדווח ביומנו על אירועים שייחשבו לימים אבני דרך בתולדות המדינה ועל העם המתכונן לקרב על ארצו — על פיצוץ מסילות הרכבת ותחנות המשטרה בשרון, חיפושי הנשק ברמת הכובש, הפריצה לעתלית, המצור על הקיבוצים גבעת חיים ושפיים.

אף שהאירועים ההיסטוריים שזורים ביומן, הם אינם העיקר בו. ברצף סטנוגרפי רמי מתאר את חיי היום־יום של שמונה שנות חינוך משותף בקיבוץ. בלי פרספקטיבה היסטורית מסננת, בלי פרשנות של מספר בדיעבד, זהו תיאור ילדי ונערי של חיים בעולם שהיה ולא ישוב להיות. זהו תיעוד של חברה קשוחה, שמצד אחד מכינה את בניה למאבק על הארץ ולא מותירה מקום לרגש, ומצד שני, מאפשרת ילדות חופשית, מחוברת בצלילות לסביבתה ועצמאית במידה בלתי רגילה. זה תהליך התבגרות שמתבונן בטבע בחן, רווי בחסד ובתקווה — ולעתים גם באכזריות."

(מירב מורן, על היומנים שכתב אבא שלה, רמי מורן, מוסף הארץ, 28.1.21)

"[…] בה בעת התבססה מעין פשיטת רגל של הזיכרון שלי: התחלתי לפחד לשכוח, כאילו, אלא אם אכתוב הכול, לא אצליח לאחוז בחיים החומקים. בכל ערב, בקפדנות, במודעות מאנית, התיישבתי לכתוב מעין יומן: הוא היה ההפך הגמור מיומן אישי; הפקדתי בו את קורותי ה"אובייקטיביים": שעת היקיצה שלי, הסידורים שלי, הקניות שלי, ההתקדמות – המוערכת לפי מספר השורות או העמודים – של העבודה שלי, האנשים שפגשתי או רק הבחנתי בהם, מרכיבי הארוחה שאכלתי בערב במסעדה זו או אחרת, הקריאות שלי, התקליטים שהאזנתי להם, הסרטים שראיתי, וכו'.

הבהלה הזאת שמא אאבד את עקבותי לוותה בלהט לשמר ולמיין. שמרתי הכול: ממכתבים על מעטפותיהם, דרך כרטיסי קולנוע, כרטיסי טיסה, חשבונות, ספחים של פנקסי צ'קים, עלונים, קבלות, קטלוגים, הזמנות, שבועונים, טושים יבשים, מציתים ריקים ועד חשבונות גז וחשמל של דירה שלא התגוררתי בה כבר יותר משש שנים, ולפעמים העברתי יום שלם בסיווג ובתיוק, בעודי חולם על מיון שיכסה כל שנה ושנה, כל חודש וחודש, כל יום ויום של חיי."

(ז'ורז' פרק, לחשוב / למיין, מצרפתית: שירה פנקס, הוצאת בבל)

v_desk

"וכך אפשר לי למלא בכתיבה את מחצית השעה שלפני סעודת-הערב. בשעה שטיילתי ברגל, חשבתי כי ראוי להתחיל בהתחלה: אני קמה בשמונה וחצי ועוברת את הגן. היום הוא היה ערפילי,  ואני חלמתי בשנתי על אדית סיטוול. אני מתרחצת ובאה לארוחת הבוקר, הערוכה על המפה המשובצת. אם מתמזל המזל, יש לי מכתב מעניין; היום לא היה. ואחר כך אמבטיה, ואני מתלבשת; ואני באה לכאן וכותבת, או מתקנת, במשך שלוש שעות, עם הפסקה בשעה 11, כאשר ליאונרד בא עם החלב, ואולי עם עיתונים. בשעה אחת ארוחת-צהריים – היום קציצות ורפרפת שוקולד. אחרי הארוחה קצת קריאה ועישון; ואז, בערך בשתיים, אני נועלת נעליים עבות, לוקחת את הרצועה של פינקר ויוצאת החוצה – היום אחר-הצהריים במעלה גבעת אשהם, שם ישבתי רגע, ואז בחזרה הביתה, לאורך הנהר. תה בשעה ארבע; ואז אני באה לכאן וכותבת מכתבים, והדואר מפריע אותי באמצע: עוד הזמנה להרצאה; ואחר אני קוראת ספר אחד של "הפרלוד". ומיד יצלצל הפעמון, ואנחנו נסעד,  ונשמע מוסיקה, ואני אעשן סיגר; ואז נקרא – הלילה, את לפונטן, כך אני חושבת, ואת העיתונים, ונלך לישון…"

(וירג'יניה וולף, ביוגרפיה מאת קוונטין בל, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן)

lampion

"כל כתביו של קפקא, בדומה לכתביו של ניטשה, נולדו במישרין או בעקיפין מתוך בחינה עצמית, וכל שכתב היה מופנה ברובו פנימה לתוך עצמו. היומן, שהתחיל לכתוב באביב 1910, העניק לו תירוץ לשוחח עם עצמו, וכך רשם בו: "לעולם לא ארפה עוד מהיומן, עלי להיאחז בו כאן, שכן רק כאן אני יכול לעשות זאת […]".

(עולמו של קפקא, שרה לייב, אוניברסיטה משודרת, מודן, משרד הביטחון)

bed

"אתמול כתבתי ספר. אולי בחודש הבא אוכל להוסיף כאן הערת שוליים ולומר שמכרתי אותו. כן, אחרי חצי שנה של התמהמהות, מרה שחורה ושיתוק, הוצאתי את הספר תחת ידי אתמול בבוקר, בעוד השורות מפרכסות ומפרפרות בראשי […] בחרתי עשר מיטות מתוך הרשימה הארוכה של כל אותן מיטות מפוארות ומשוכללות ואבסטרקטיות יתר על המידה, ובו ברגע נסחפתי פנימה ולא חדלתי עד שהקלדתי את הסיפור כולו ושלחתי אותו (הוא מונה רק שמונה עמודים בעלי רווח כפול!) למערכת ה'אטלנטיק'. "ספר המיטה", מאת סילביה פלאת.

מוזר כמה שכתיבתו כמו קראה לי דרור. הוא היה עטלף, עטלף נוקף מצפון שרבץ בתוך ראשי. לולא כתבתי אותו, לא הייתי כותבת מאום. […]" (3 במאי 1959)

(היומנים של סילביה פלאת 1950-1962, מאנגלית: אנה הרמן, הוצאת ידיעות אחרונות)

"באחד הימים אהיה אסירת תודה על כך שהיו לי שנתיים, שנתיים במימון (יש לקוות) הממשלה, שבמהלכן יכולתי לקרוא ולקרוא את מה שאני אוהבת וללמוד צרפתית וגרמנית ולנסוע עד קצווי ארץ. באחד הימים כשאקרטע למטבח לטגן ביצים ולהאכיל את התינוק בחלב ולהכין ארוחת ערב לחבריו של בעלי, אטול לידי את ברגסון או קפקא או ג'ויס, ואחוש כמירה עזה נוכח המוחות שהרחיקו זנוק והרחיקו דלוג ממוחי."

(היומנים של סילביה פלאת 1950-1962, מאנגלית: אנה הרמן, הוצאת ידיעות אחרונות)