2901_02s.jpg

"… אך הצצה על החברה המעורבת שעל המדף תראה לך שסופרים אך לעתים רחוקות מאוד 'אמנים גדולים' הם; לעתים הרבה יותר תכופות אין לספר כלל יומרה להיות יצירת אמנות. ביוגרפיות אלו ואוטוביוגרפיות אלו, למשל, תולדות חיי אישים גדולים, אישים שמכבר מתו ונשכחו, העומדות מרפק אל מרפק עם הרומנים והשירים, האם עלינו לסרב לקרוא בהן מפני שאינן בגדר 'אמנות'? או האם אמנם נקרא בהן, אך נקרא בהן באופן אחר, לשם מטרה אחרת. האם נקרא בהן קודם כול כדי לספק אותה סקרנות האוחזת בנו לפעמים, כאשר בערב אנו משתהים מול בית בו האורות נדלקים והתריסים עוד לא הורדו, וכל קומה של הבית מראה לנו גיזרה אחרת של חיי אדם בהוויתם? אוכלת בנו אזי הסקרנות לגבי חייהם של אנשים אלה – המשרתים ההולכים רכיל, האדונים הסועדים, הנערה המתלבשת לנשפייה, האישה הזקנה ליד החלון עם מעשה סריגתה. מי הם, מה הם, מה שמותיהם, משלחי־ידם, מחשבותיהם והרפתקאותיהם?

ספרי ביוגרפיה וזיכרונות עונים על שאלות כאלו, מאירים בתים כאלה לאין־ספור; הם מראים לנו בני אדם העוסקים בענייני יומיום שלהם, עמלים, מעלים חרס, מצליחים, אוכלים, שונאים, אוהבים, עד שהם מתים. ולפעמים, בהסתכלנו, הבית נמוג וגדר פס־הברזל נעלמת ואנו בלב ים; אנו עוסקים בציד, מפליגים בים, נלחמים; הננו בין פראים ואנשי צבא; לוקחים אנו חלק במערכות גדולות. או אם רוצים אנו להישאר כאן באנגליה, בלונדון, בכל זאת הבימה משתנה; הרחוב נעשה צר יותר; הבית נעשה קטן, דחוק, בעל שמשות מעוינות, ומצחין. רואים אנו משורר, דון, הנאלץ לצאת בית כזה משום שהקירות כה דקים היו, עד שבבכות הילדים היו קולותיהם חודרים בעדם. יכולים אנו ללכת בעקבותיו, בשבילים המשתרעים בדפי ספרים, אל טויקנהם; אל אחוזתה של ליידי בדפורד, מקום מפגש מפורסם לאצילים ומשוררים; ואזי לשים פעמינו אל וילטון, הבית הגדול למרגלות הגבעות, ולשמוע את סידני קורא את ה'ארקדיה' באוזני אחותו…"

(מתוך: כיצד קורין ספר?, וירג'יניה וולף, הקורא המצוי, בתרגום נח שטרן. פס רקמה צר, וירג'יניה וולף, ת"ס אליוט, נח שטרן, תרגומים ורשימות. עריכה: דבורה נגבי, עריכת תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד)

Dorothy journals

[מתוך היומן של דורות'י וורדסוורת', 15 באפריל 1802]

"שתי נוסעות, מאוד שונות ומשונות אחת מחברתה, מרי וולסטונקרפט ודורות'י וורדסוורת', באו למקום אחד זו בעקבות זו. מרי הייתה באלטונה על נהר אלבה ב-1795 עם בתה התינוקת; שלוש שנים לאחר מכן באה לשם דורות'י עם אחיה ועם קולרידג'. שתיהן רשמו את תולדות מסעיהן; שתיהן ראו את אותם המקומות, ברם העיניים שבהן ראום היו שונות מאוד. כל שמרי ראתה שימש מניע, המפעיל את מוחה ביחס לאיזו תאוריה, ביחס להשפעת הממשל, ביחס למצבם של פשוטי העם, ביחס למסתורין של נשמתה היא.

[…] דורות'י, מאידך, העלתה על הנייר את אשר לפניה, בדייקנות, באורח מילולי, ובדיוק פרוזאי… האביב חלף; הקיץ בא; האביב הפך לסתיו; היה חורף, ואז שוב פרח השזיף הקוצני והעוזרר הוריק והאביב הגיע… מוזר באיזו חיות מובא כל זה לפנינו, בתיתנו אל לב שהיומן מורכב מציונים קצרים, כאלה שכל אישה שקטה עשויה לציין על השינויים בגינתה ומצבי־הרוח של אחיה וחליפות העונות. חמים ונעים, רושמת היא, לאחר יום של גשם. היא פגשה בפרה בשדה. 'הפרה הביטה בי, ואני הבטתי בפרה, וכל אימת שזזתי, חדלה הפרה לאכול'.

[…] רק בהדרגה מתגלה ההבדל בין מחברת לא־מהוקצעת זו לאחרות; רק במודרג נפרשות הרשימות הקצרות בנפש ופותחות לפנינו נוף שלם – מתגלה שציון־הדברים הפשוט מכוון בישירות כזו אל האובייקט, שאם נביט בו בדיוק לאורך הקו עליו היא מצביעה, נראה ממש מה שראתה היא… עם זאת, היא לא הייתה סופרת־מתארת במובן הרגיל. דאגתה הראשונה הייתה להיות אמיתית – חן וסימטריה חייבים להיות משניים לאמת… מראה או צליל לא יניחו לה עד אם עקבה אחר תחושתה לאורך דרכה וקבעה אותה במילים, ואפילו הן עירומות – או בדימוי, ואפילו הוא זוויתי. הטבע היה אדון מחמיר. יש להמציא את הפרט הפרוזאי המדויק כמו את המתאר העצום והחזותי.

[…] אכן, דומה שלא עצמה את עיניה כלל. הן הסתכלו והסתכלו, כשמניעה אותן לא רק סקרנות בל־תיעף, אלא גם יראת־כבוד, כאילו איזה סוד בעל חשיבות יתרה נח חבוי מתחת לפני השטח."

(וירג'יניה וולף במסה על דורות'י וורדסוורת', בתרגום נח שטרן, מתוך: הקורא המצוי. פס רקמה צר, וירג'יניה וולף, ת"ס אליוט, נח שטרן, תרגומים ורשימות. עריכה: דבורה נגבי, עריכת תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד)

shoes.jpg
שבת בבוקר, במיטה. פוקחת עיניים באיטיות ומושיטה יד לספר, בערימת הספרים שמימיני. ספרים שאני לא מצליחה לקרוא לפי סדר, בזה אחר זה, אלא קופצת ומדלגת ביניהם. בדרך כלל בערב, לפני השינה, נוטלת אחד מהם, פותחת בעמוד מקרי ומתחילה לקרוא, עד שנרדמת. כעת אני לוקחת ליד את 'טבח החתולים הגדול', שלמרות שמו הנורא, מאוד מסקרן אותי. חוקר התרבות וההיסטוריון רוברט דרנטון, מנסה להגיע אל האנשים הלא נשמעים בצרפת של המאה ה-18, לא אנשי ההשכלה, הדת, או האצולה, אלא האנשים הפשוטים, אלה שבדרך כלל היו אנלפביתים. איך אפשר לשמוע את קולם, לדעת ולהבין מה חשבו ומה הרגישו, בלי תיווך הכתיבה הספרותית או ההיסטורית? דרנטון מחפש את עקבותיהם בטקסטים ובמסמכים אותנטיים (אגדות עם, יומנים אישיים, יומני משטרה) אותם הוא מנסה לפרש באמצעות מבט משולב של היסטוריון ואנתרופולוג.
אני פותחת באקראי בפרק 'בורגני מכניס סדר בעולמו: העיר כטקסט' (ממנו לקוח הציטוט שכתבתי קודם), והרעיון הזה, לנסות ולכתוב את העיר בשלמותה, על כל הפרטים המרכיבים אותה, חשובים ובלתי חשובים, מלהיב אותי מאוד, לא יודעת להגיד למה.
color2.jpg

"31 ביולי. לשבת ברכבת, לשכוח, לחיות כמו בבית, להיזכר פתאום היכן אתה נמצא, לחוש בכוחה הסוחף של הרכבת, ליעשות נוסע; להוציא את הכובע מן המזוודה, להיפגש עם חבריך למסע ביתר חירות, גדלות, דחיפות להינשא אל עבר המטרה בלי יגיעה, להרגיש בכך כילד, להיות אהוב על נשים, להיות שרוי בלא הפסק בכוח משיכתו של החלון, להניח תמיד יד אחת, לפחות, על אדן החלון. אותו מצב, מחודד יותר: לשכוח ששכחת, ליעשות בבת אחת ילד הנוסע לבדו ברכבת המהירה, כשהקרון הרועד סביב לו מרוב דהרתו, שכל פרט קטן בו מעורר השתאות, קם ולובש ממשות כמתוך ידו של להטוטר."

(פרנץ קפקא, יומנים, 1914-1923, מגרמנית: חיים איזק, הוצאת שוקן)

sit

ואיך בתוך הספרים האלה, שאני פותחת במקרה, באמצע הלילה, אני מוצאת רעיון או מחשבה שבדיוק חשבתי, כמו זו שהיתה לי בנסיעה ליער בשבת, על כך שאני תמיד מעדיפה את הלא-גמור על הגמור, הלא-גמור והלא-נחשב (יומנים לעומת רומן, סקיצות ורישומים לעומת יצירת מופת בשמן), שהוא תמיד הרבה יותר גמור והרבה יותר מעניין ופתוח וחי ומדויק, מבחינתי.


"מישהו, מאוחר בלילה, ניגן פעם פוגה של באך, סיפר לי פעם, ולא גמר את האקורד האחרון, וארתור רובינשטיין קם, דפק בדלת, ניגש לפסנתר והיכה את האקורד האחרון. זה הפריע לו שזה לא גמור, אמר, אבל לי זה לא היה מפריע, אולי אפילו הייתי אוהב את זה, אמר, הוא קצת צחק. את לא חושבת שבלאו הכי הוא גמור גם באמצע, גם בסוף, גם באקורד שלפני האחרון, בלאו הכי הוא לא גמור גם באקורד האחרון […]"

(הכוח האחר, יהודית הנדל, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984)

legs

"… כי כך אתה רואה את עצמך בכל פעם שאתה עומד לחשוב מי אתה: איש שהולך, איש שבילה את חייו בהליכה ברחובות של ערים."

(פול אוסטר, יומן חורף, מאנגלית: אברהם יבין, הוצאת עם עובד)


פול אוסטר מעורר אמון, למרות שהוא יפה מדי. אני אוהבת לקרוא אותו כשהוא מספר את חייו.