ביום ראשון בבוקר נסענו למוזיאון ישראל. הוא צילם את פסל 'יום השיוויון' של מיכה אולמן בגן הפסלים (ב-20.3, בדיוק בשעה הנכונה) ואני הלכתי להציץ על הצריף שאני אוהבת, 'בית ממכר ספרים' של מרק דיון (והדבקתי את האף לחלון, כדי לדמיין את עצמי יושבת וקוראת, מאחורי שולחן העבודה הגדול, בין התצלומים של טולסטוי, פלובר, דיקנסון ומרי שלי). אחר כך נכנסנו לסיבוב מהיר של 'מה נשמע, מה חדש' במוזיאון. התכוונו רק לחלוף ביעף, אבל בסוף עברנו והתעכבנו בכל התערוכות החדשות (ואפילו קינחנו במגילות הגנוזות של היכל הספר, שלא ביקרנו בו שנים).

ברגע שאני נכנסת למוזיאון, אני מיד מרגישה מאושרת. אני חוזרת להיות בת 12, עוברת בין היצירות ואומרת בלב: כן, לא, לא, כן, לא… בוחרת מה הייתי שמחה לצייר ומה אני לוקחת הביתה (הפעם חזרתי עם שלוש יצירות – בתערוכה בעקבות 'טירה בפירינאים' של מגריט, בחרתי תצלום של אדם מרחף מעל שולחן העבודה שלו, בתערוכה 'שדות המופשט', נזכרתי כמה אני אוהבת ציורים מופשטים וגררתי אחרי בקושי ציור ענק בצבע אוקר של מיכאל גרוס, ובתערוכה של דני קרוון, בחרתי דווקא ציור יפה בצבע ולא רישום, כי הרישומים נראו לי נחושים והחלטיים מדי. את ציור חדר העבודה של ליליאן קלאפיש, שאני מאוד אוהבת, 'מחווה לבונאר', אני רוצה ליומולדת 60).

עשיתי לי פנקס של נייר חלק של נדב וייסמן הגיע בדואר. תום ופשטות של ילדות, איורים ברוח של ימים אחרים, ספר יפה ועדין.


"עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ"חיי"…

עברי אינו עבר של גיבור, פשוט, מפני שאני בעצמי איני גיבור.

אני הנני בחור מלמד בכפר הזה.

ואף על פי כן, אף על פי שאיני גיבור, רוצה אני לרשום את עברי זה, העבר של אי גבורתי. העבר של הגיבורים נכתב בעד העולם ועליו מרעישים את העולם; עברי אני, עבר של אי גיבור, אני כותב בעד עצמי ובחשאי.

ואף הקדמה כזו דיה."

[ציטוט מתוך בחורף של יוסף חיים ברנר, בטקסט הפותח את הספר]

כבר שנים, מאז שהילדים היו קטנים, אנחנו יוצאים בשבת לטיולי טבע סביב ירושלים, לאותם המקומות (לכאן, לכאן, או לכאן). קצת יער, קצת סלעים, לפעמים בוץ, לפעמים פריחה נפלאה. מטפסים בשביל, יורדים בשביל. זה תמיד יפה ואף פעם לא משעמם.