אוהבת יותר ויותר ציורים של מאטיס (מגלה באינסטגרם המון ציורים יפהפיים שלא הכרתי) – את הטקסטורות, הצבעוניות (ירוק-סגול-טורקיז) ואת הנינוחות של נופי הפנים שלו (עם חלון אל החוץ הים-תיכוני).

עשיתי לי פנקס של נייר חלק של נדב וייסמן הגיע בדואר. תום ופשטות של ילדות, איורים ברוח של ימים אחרים, ספר יפה ועדין.


"עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ"חיי"…

עברי אינו עבר של גיבור, פשוט, מפני שאני בעצמי איני גיבור.

אני הנני בחור מלמד בכפר הזה.

ואף על פי כן, אף על פי שאיני גיבור, רוצה אני לרשום את עברי זה, העבר של אי גבורתי. העבר של הגיבורים נכתב בעד העולם ועליו מרעישים את העולם; עברי אני, עבר של אי גיבור, אני כותב בעד עצמי ובחשאי.

ואף הקדמה כזו דיה."

[ציטוט מתוך בחורף של יוסף חיים ברנר, בטקסט הפותח את הספר]

כבר שנים, מאז שהילדים היו קטנים, אנחנו יוצאים בשבת לטיולי טבע סביב ירושלים, לאותם המקומות (לכאן, לכאן, או לכאן). קצת יער, קצת סלעים, לפעמים בוץ, לפעמים פריחה נפלאה. מטפסים בשביל, יורדים בשביל. זה תמיד יפה ואף פעם לא משעמם.

[קרן תגר]

קרן תגר ונעמה צאל. מתחברות לי בראש. בגלל היופי (מבפנים ומבחוץ), הכישרון המופלא והחיים הקצרים (שתיהן בגיל 39). האחת מציירת והשניה כותבת. מנסה למצוא קווים מקבילים בין שתיהן: רבגוניות – קרן (איור, אמנות, כתיבה) נעמה (כתיבה, מחקר ספרותי ועריכה), בשלות יצירה, כנות מרגשת וצניעות שקטה (ועוד משהו, כמו שנעמה כתבה: שפה אינטימית). אבידה שקשה להשלים איתה.

אתמול הלכנו על השביל החדש, מתחת לגשר שבנו לרכבת הקלה. שמש נעימה, רוח נהדרת ועין כרם פרושה למרגלותינו, מוקפת יערות וירוק. בצלצלי הזהב של הכנסיה הרוסית זהרו בשמש והיה שקט. שקט של יום שישי, של מחשבות ושל טבע (בדרך חזרה למעלה כבר מיהרנו, קבוצת אנשים באה מולנו, אופנועים הרעישו ביער, הכביש נחשף והשקט התפוגג כלא היה).