אני אוהבת את סטנלי טוצ'י ('יפה במנהטן', 'השטן לובשת פראדה', 'ג'ולי וג'וליה'), גם בסרט העדין, העצוב והמפוכח, שראיתי הערב (עם קולין פירת'), 'סופרנובה'.

Wolf Erlbruch.

"[…] אמרתי אז לבתיה, כמו ילד המצביע על צעצוע נכסף בחלון ראוה ואומר לאמו: "אני רוצה כזה". ובתיה ענתה, בהתאמה גמורה לנימת הדברים: "יהיה לך כזה". מאור הפנים שבו אמרה את זה עשה את הגן ההוא, שיהיה, כאילו הוא ישנו כבר מימים ימימה. זה נאמר בביטחון שלם, כאילו היא רואה כבר את תחילתו של המעשה. דבר השלוח אל העתיד גם אם יחרוג ממידת חייה. לא הנבואה שבזה עיקר אלא מידת הנתינה."

(אריאל הירשפלד, גן בתיה, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 26.10.22)

"אצל פרוסט, לעומת זאת, יש עודף יופי. צריך להיזהר מיופי, להיזהר לא להשתכר, לדעת ברגע הנכון לעצור, לכתוב יבש. צריך כל הזמן לחשוב, להיות על המשמר, לא ליפול שבי.

למשל, בחלק הראשון של "בעקבות הזמן האבוד" ישנה הדמות של הדודה ליאוני ששוכבת ולא יוצאת מהמיטה. היא סידרה לעצמה את המיטה ליד החלון ודרכו היא משקיפה על הרחוב בקומברה, מי הולך ומי בא. היא יודעת הכול. בקט הושפע מפרוסט והלך בדרכו, אך דרכו שונה בתכלית השינוי. בקט שלה מתוך השפע הפרוסטיאני את התמצית של התמצית והביא אותה למצב הקיומי של בין להיות או לא להיות, משהו שהוא ספק חי ספק לא חי. אם את לוקחת את האדם האחד, בחדר, ברגע של איזו תמצית טהורה לחלוטין – זה הגיבור של בקט. הטוהר של בקט, כמו שיש לאדם ביום המוות שלו, לאחר שכלו כל החשבונות וכלו כל החובות, הכול נגמר והאדם עומד בלי שום כסות, שום פרחים ושום יופי, בלי כלום, במצב הכי אלמנטרי, כשכבר שמים אותו על הקרשים – זה הקטע שלי בבקט."

(הלית ישורון בראיון למיכל יפת, חיים עם ספרים, הוצאת אחוזת בית ספרים)

חורש, שקט וצל כחול. בשבת בבוקר, נסענו להרדוף לפתיחת התערוכה של ולי והילה. התבוננות קשובה בנוף, שיחה חרישית, עדינות נחושה והרבה יופי.

אתמול ב'אדרבא', הספרים היפים להפליא של 'ספריית רות', קוראים לעברי בטון מאופק וחמור סבר: כן, כן, כן (הכריכה המוקפדת, הדפים הנעימים, סימניית הבד).

ביום ראשון בבוקר נסענו למוזיאון ישראל. הוא צילם את פסל 'יום השיוויון' של מיכה אולמן בגן הפסלים (ב-20.3, בדיוק בשעה הנכונה) ואני הלכתי להציץ על הצריף שאני אוהבת, 'בית ממכר ספרים' של מרק דיון (והדבקתי את האף לחלון, כדי לדמיין את עצמי יושבת וקוראת, מאחורי שולחן העבודה הגדול, בין התצלומים של טולסטוי, פלובר, דיקנסון ומרי שלי). אחר כך נכנסנו לסיבוב מהיר של 'מה נשמע, מה חדש' במוזיאון. התכוונו רק לחלוף ביעף, אבל בסוף עברנו והתעכבנו בכל התערוכות החדשות (ואפילו קינחנו במגילות הגנוזות של היכל הספר, שלא ביקרנו בו שנים).

ברגע שאני נכנסת למוזיאון, אני מיד מרגישה מאושרת. אני חוזרת להיות בת 12, עוברת בין היצירות ואומרת בלב: כן, לא, לא, כן, לא… בוחרת מה הייתי שמחה לצייר ומה אני לוקחת הביתה (הפעם חזרתי עם שלוש יצירות – בתערוכה בעקבות 'טירה בפירינאים' של מגריט, בחרתי תצלום של אדם מרחף מעל שולחן העבודה שלו, בתערוכה 'שדות המופשט', נזכרתי כמה אני אוהבת ציורים מופשטים וגררתי אחרי בקושי ציור ענק בצבע אוקר של מיכאל גרוס, ובתערוכה של דני קרוון, בחרתי דווקא ציור יפה בצבע ולא רישום, כי הרישומים נראו לי נחושים והחלטיים מדי. את ציור חדר העבודה של ליליאן קלאפיש, שאני מאוד אוהבת, 'מחווה לבונאר', אני רוצה ליומולדת 60).

שבת של חורף. סיימתי לקרוא את 'קיץ', הנובלה הנפלאה של אדית וורטון.

[Edouard Vuillard]

נופי פנים ושקט ביתי, זה מה שאני גם אוהבת כל כך אצל וויאר (ואיך שהאנשים נבלעים ונעלמים אצלו בתוך הטקסטורות של הטפט, השטיח והספה).

אוהבת יותר ויותר ציורים של מאטיס (מגלה באינסטגרם המון ציורים יפהפיים שלא הכרתי) – את הטקסטורות, הצבעוניות (ירוק-סגול-טורקיז) ואת הנינוחות של נופי הפנים שלו (עם חלון אל החוץ הים-תיכוני).