"[…] ואחר כך שוב חוזרים לדבר. איך בכלל מתחילה פתאום מלחמה. איך פתאום יודעים שכל הדרכים נגמרו ואין ברירה אלא רק דרך המלחמה. כי הלוא בין מלחמה למלחמה יש אין מלחמה, איך זה פתאום נגמר האין מלחמה והופך להיות יש מלחמה? אבל זה לא אנחנו התחלנו, זה הם התחילו, אנחנו לא עשינו להם שום דבר, ואנחנו רצנו למלחמה בשבת יום כיפור רק כדי שלא להישמד במלחמה הפתאומית הזאת שכפו עלינו ככה לפתע פתאום. כי הלוא היא לא התחממה מעט מעט אלא היא פתאום ובבת אחת לפתע נפלה עלינו בכל כוחה, ורק בנס לא התרסקנו לגמרי. כמו תאונת דרכים מחרידה נפלה עלינו בבת אחת. אבל לא, מתמרמר כעת מישהו, מלחמות אינן נופלות מן השמים, מלחמות הן החלטות. מלחמות אינן כמו נד שיטפון הרים פתאומי, ולא כמו רעש אדמה פתאומי, שאי אפשר לשער מראש, מלחמות הן החלטות מחושבות של בני אדם. […] מלחמה רק עושה עוד מלחמה, ושום מלחמה לא מנעה שום מלחמה. […] אנחנו לא הצלחנו במלחמה והם לא יצליחו במלחמה. מה נשאר? שלא במלחמה. ושצריך להיפגש בלי מלחמה. כן. ושזו טעות נוראה לעשות מלחמה, שמשלמים עליה בהכי יקר ביותר שבעולם ולא משיגים כלום. מפני ששום מלחמה לא השיגה כלום אלא רק את המלחמה שאחריה. […]"

(ס. יזהר, גילוי אליהו, עמודים לספרות עברית בעריכת ניצה בן ארי, הוצאת זמורה ביתן)

"[…] תחת זאת הוא (דרידה) עושה אלגוריזציה באיש מן הכפר, שעומד לפני שער החוק ואינו נכנס בו, ומפרש אותו כקורא העומד לפני טקסט ספרותי ומוצא אותו בלתי־נגיש. השומרים הרבים הבאים אחרי שומר הסף מתפרשים אצלו כדחיות הרבות של המשמעות, או הדקונסטרוקציות, שהקורא נקרא להתמודד איתן. "לפני החוק" הופך אפוא ל"לפני הטקסט", מניפסט של דקונסטרוקציה ולא דגם שלה. […]

דעתו, אם כן, אינה אלא ביטוי של ייאוש לנוכח המשל הקפקאי הפתוח עד אין סוף. כמו "פרומתאוס", הדיאלוג בין יוסף ק. והכומר מסתיים בייאוש מגילוי האמת: "אין הכרח שתקבל הכול כאמת לאמיתה, די שתקבל הכול כהכרח בל־יגונה (המשפט, עמ' 212), כל מה שיש בידיו בסופו של דבר הוא דחייה אינסופית של האמת. בלשונו הנפלאה של בנימין: "בסיפורים שהשאיר לנו קפקא חוזרת אמנות הסיפור לרמת המשמעות שהיתה לה בפי שחרזדה: לדחות את העתיד"."

(שמעון זנדבנק, בזכות המשוגעים לדבר, לקרוא את קפקא: סיפור אישי, הוצאת ידיעות ספרים)

כמו שסותמים חור בקיר עם מסטיק, כך מנסים לכסות ולהעלים את הלאמובן והלאידוע שנפערו מתחתינו, בהמון סרטונים מטופשים ובדיחות תפלות, ששולחים זה לזה בקדחתנות.

migdalor.jpg

אתמול בתל אביב,  נכנסתי סופסוף לבקר בחנות החדשה של 'המגדלור' ברחוב מקווה ישראל. אקווריום ענק, מלא בספרים יפים, שגרם לנפשי לפרפר בהתרגשות. התמלאתי ברגשות עזים וסותרים: התלהבות (חנות גדולה שמתפרשת על שתי קומות – קומת גלריה מכוסה במדפי ספרים עוטפת את קומת הכניסה), קנאה (1. גם אני רוצה חנות כזאת 2. גם אני רוצה לכתוב ולצייר ספרים שיעמדו שם על המדפים), תשוקה (התשוקה הפיזית הבלתי נשלטת למוצרי נייר כתובים ומצויירים באשר הם) וייאוש (מבחר עצום ומגוון של ספרים יפים, ספרי קריאה, אמנות, איור ועיצוב – מה אני אבחר?). ביליתי שם לפחות שעתיים (המוכרות בטח חשבו שאני משונה), עברתי מנושא לנושא, ישבתי על הכורסאות הנעימות שמפוזרות בכל פינה ודפדפתי בספרים מכל הבא ליד. בסוף יצאתי עם ארבעה ספרים (ספר גננות, ספר נערות, ספר מסות וספר מחשבות על החיים, מהתקופה הרומית).


אני שמחה שחנויות הספרים של הרשתות הגדולות (אלה שאין להגיד את שמן, שכמעט מתביישות שהן מוכרות ספרים ומנסות להיפטר מהם במבצעים אינסופיים) מתכווצות וקטנות, ואילו חנויות הספרים העצמאיות (חנויות של אהבה ותשוקה) מתבססות, מתרחבות ומלבלבות.

(התאור הזה, שמדי פעם נזכרת בו): "בשבועות הראשונים לאחר האסון הידרדר הבית מאוד. גם אבי וגם אני לא אספנו את שיירי האוכל מעל שעוונית המטבח, לא נגענו בכלים שהטבענו בתוך מי הכיור העכורים, עד שאזלו כולם והיה הכרח לדוג מתוך הסחי שתי צלחות, ושני מזלגות וסכינים ולשטוף אותם תחת הברז ולהשתמש ולהחזיר אחר כך אל גל הכלים שכבר העלה צחנה. גם פח הזבל עלה על גדותיו והסריח כי אף אחד מאתנו לא רצה לגשת לרוקן אותו. את בגדינו השלכנו על כל כיסא בבית ואם היה לנו צורך בכיסא, היינו פשוט משליכים ארצה את כל מה שהיה עליו. ניירות וספרים וקליפות ופיסות נייר וממחטות משומשות ותילי עיתונים מצהיבים כיסו את הרצפה. תלתלי אבק אפורים הסתובבו על פני כל מרצפות הדירה. גם כשאסלת בית השימוש נסתמה למחצה, לא נקפנו שנינו אצבע. ערימות של כביסה גלשו מחדר האמבטיה אל המסדרון ושם כבר המתינו להן תילי בקבוקים ריקים, קרטונים, מעטפות פסולות ואריזות ישנות של מצרכי מכולת."

(עמוס עוז, סיפור על אהבה ועל חושך, הוצאת כתר)