[תצלום שלו]

בסוף היא שקעה.

ככה, באמצע השבוע, לפנות ערב, אנחנו בשמורת הטבע של חוף דור. שמיים קצת אפורים, רוח קלה נעימה, ושמש, שעושה הכנות ראשונות לשקוע. שני דייגים עומדים עם הרגליים במים, חתן וכלה מצטלמים על החוף ובחורה קצוצת שיער, עושה תנועות רכות ועגולות עם הידיים מול הים. הוא מצלם עם הרחפן, ואני חושבת, איך בשעות האלה, בזמן שאני יושבת בבית בירושלים, ליד המחשב, יש אנשים שיש להם ים נפלא כזה, שקט ומרחבים.

הגלים. כל כך אהבתי אותו כשקראתי בפעם הראשונה, בצבא. שירה בפרוזה. האם תהיה לי שוב סבלנות לתיאורי הנוף והמחשבות המתוארים לפרטיהם?

(כדי להצליח לקרוא אותו, אני אולי צריכה להתחיל מהאמצע ולא מההתחלה).

---

"השמש עדיין לא עלתה. הים לא ניכר מן הרקיע, אלא שהים היה מקופלל מעט, כיריעה שיש בה קמטים. בהדרגה, משהלבין הרקיע, נמתח קו כהה על האופק והבדיל בין הים לרקיע, והיריעה האפורה שורטטה במריחות עבות, זו אחר זו, מתחת לפני השטח, תוכפות בזו אחר זו, רודפות זו את זו, בלי הפוגה.

בקרבן לחוף התרוממה כל רצועה, תיללה עצמה, התנפצה והטילה צעיף דק של מים לבנים על פני החול. הגל השתהה, ואחר כך שב והזדקר, נאנח כאיש ישן שנשימתו הולכת ובאה בלי דעת […]"

(וירג'יניה וולף, הגלים, מאנגלית: מאיר ויזלטיר, זמורה ביתן מוציאים לאור, 1982)

יום בהיר ויפה. נסענו לים המלח. הוא הצטלם על רקע ההרים והשמים (עם שפם, חולצה כחולה וכובע חאקי) ונראה כמו יוסקה מהפאלחה. אחר כך המשכנו למקום שפעם היה בו חוף מינרל. הוא צילם בולענים פעורי פה בצבע טורקיז, ואני ניסיתי לרשום בראש אבנים וקוצים, בלי עיפרון. סיימנו במצוקי דרגות. ישבנו בתוך הנוף, משקיפים על הים. שתינו קפה ואכלנו עוגת גבינה. טריסטרמית עם מקור מחודד ונוצות בצבע שחור יפהפה, ניסתה לגנוב לנו פירורים מהצלחת. לפני שחזרנו לאוטו, משפחה של יעלים חלפה על פנינו בדילוגים ונעלמה בלי להגיד שלום.

נסענו ברכבת לתל אביב, הלכנו למוזיאון, ביקרנו בחנות של דקתלון וראינו את הים בחורף.

---

בתערוכה המחודשת של האוסף הישראלי במוזיאון תל אביב, יש קיר אחד עליו מצטופפים כמעט כל האמנים שאני אוהבת: אריה ארוך, רפי לביא, הנרי שלזיניאק, משה גרשוני, אביבה אורי (ואורי רייזמן, על קיר אחר).

---

בדרך לים, עצרנו בטשרניחובסקי, הוא אכל פלאפל ואני אכלתי סביח נהדר (הדבר הכי קרוב להתגלות דתית).

אתמול, יום חופש אחרון בים. ברכיים אדומות, לוהטות משמש.

רוצה עכשיו. לא בעוד עשרים שנה, לא אחרי ש… לא כאשר הילדים… עכשיו. ליהנות מרגעים קטנים של שקט – שמש וציפורים, קריאה, סריגה, שיחה בטלה, הליכה לאורך הים, קפה ועוגה. אוטמת אוזניים לשאון שמסביב, ללחץ, לריצה האינסופית בעקבות משהו, בעקבות מישהו, דוחפת יסורי מצפון למגירה. עכשיו.

(ספר שראיתי ב'אדרבא' ולא קניתי). אטלס עם חמישים איים נידחים שקשה להגיע אליהם, אבל אפשר להפליג אליהם בדמיון. יצירה טיפוגרפית, בלי תצלומים. רישומי מפות, נקודות ציון גאוגרפיות, סיפורים קטנים ואנקדוטות שהיו באמת.

חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם

 

הנה טובעת ספינתנו,
הֵי הוֹפּ, ההגה איננו.
ההגה איננו. הולכים ושוקעים;
אמריקה, אנחנו באים!

(מתוך: שיר הפלגה עליז, הפטריוט, חנוך לוין, 1982)

מוצא חן.