הגלים. כל כך אהבתי אותו כשקראתי בפעם הראשונה, בצבא. שירה בפרוזה. האם תהיה לי שוב סבלנות לתיאורי הנוף והמחשבות המתוארים לפרטיהם?

(כדי להצליח לקרוא אותו, אני אולי צריכה להתחיל מהאמצע ולא מההתחלה).


"השמש עדיין לא עלתה. הים לא ניכר מן הרקיע, אלא שהים היה מקופלל מעט, כיריעה שיש בה קמטים. בהדרגה, משהלבין הרקיע, נמתח קו כהה על האופק והבדיל בין הים לרקיע, והיריעה האפורה שורטטה במריחות עבות, זו אחר זו, מתחת לפני השטח, תוכפות בזו אחר זו, רודפות זו את זו, בלי הפוגה.

בקרבן לחוף התרוממה כל רצועה, תיללה עצמה, התנפצה והטילה צעיף דק של מים לבנים על פני החול. הגל השתהה, ואחר כך שב והזדקר, נאנח כאיש ישן שנשימתו הולכת ובאה בלי דעת […]"

(וירג'יניה וולף, הגלים, מאנגלית: מאיר ויזלטיר, זמורה ביתן מוציאים לאור, 1982)

green

יום בהיר ויפה. נסענו לים המלח. הוא הצטלם על רקע ההרים והשמים (עם שפם, חולצה כחולה וכובע חאקי) ונראה כמו יוסקה מהפאלחה. אחר כך המשכנו למקום שפעם היה בו חוף מינרל. הוא צילם בולענים פעורי פה בצבע טורקיז, ואני ניסיתי לרשום בראש אבנים וקוצים, בלי עיפרון. סיימנו במצוקי דרגות. ישבנו בתוך הנוף, משקיפים על הים. שתינו קפה ואכלנו עוגת גבינה. טריסטרמית עם מקור מחודד ונוצות בצבע שחור יפהפה, ניסתה לגנוב לנו פירורים מהצלחת. לפני שחזרנו לאוטו, משפחה של יעלים חלפה על פנינו בדילוגים ונעלמה בלי להגיד שלום.

נסענו ברכבת לתל אביב, הלכנו למוזיאון, ביקרנו בחנות של דקתלון וראינו את הים בחורף.


בתערוכה המחודשת של האוסף הישראלי במוזיאון תל אביב, יש קיר אחד עליו מצטופפים כמעט כל האמנים שאני אוהבת: אריה ארוך, רפי לביא, הנרי שלזיניאק, משה גרשוני, אביבה אורי (ואורי רייזמן, על קיר אחר).


בדרך לים, עצרנו בטשרניחובסקי, הוא אכל פלאפל ואני אכלתי סביח נהדר (הדבר הכי קרוב להתגלות דתית).

cup

רוצה עכשיו. לא בעוד עשרים שנה, לא אחרי ש… לא כאשר הילדים… עכשיו. ליהנות מרגעים קטנים של שקט – שמש וציפורים, קריאה, סריגה, שיחה בטלה, הליכה לאורך הים, קפה ועוגה. אוטמת אוזניים לשאון שמסביב, ללחץ, לריצה האינסופית בעקבות משהו, בעקבות מישהו, דוחפת יסורי מצפון למגירה. עכשיו.

remoteisland

(ספר שראיתי ב'אדרבא' ולא קניתי). אטלס עם חמישים איים נידחים שקשה להגיע אליהם, אבל אפשר להפליג אליהם בדמיון. יצירה טיפוגרפית, בלי תצלומים. רישומי מפות, נקודות ציון גאוגרפיות, סיפורים קטנים ואנקדוטות שהיו באמת.

אני רוצה לכתוב על אישה, שגרה בעיר קטנה, במקום רחוק. יש לה חנות ספרים בפינת הרחוב. היא מתגוררת מעל החנות. אני לא יודעת איך קוראים לה, אבל המשקפיים שלה דומות לשלי. היא מבלה ימים ארוכים בחנות בקריאת ספרים, בכורסה שלה, ליד החלון הגדול. מדי פעם היא מרימה את העיניים מהספר ומביטה אל הרחוב. כשמישהו נעצר מול החלון להתבונן בספרים, היא מנסה לנחש מה הוא אוהב לקרוא. לפעמים הוא נכנס פנימה, מעביר יד על המדפים, מציץ בספרים. אחר-כך הוא מתיישב בכורסה מולה, הם שותים תה ביחד ומפטפטים. כשהוא יוצא מהחנות, עם או בלי ספר, היא חוזרת לשקוע בספר שלה. בכל פעם שהיא מסיימת לקרוא ספר, היא עולה הביתה ואופה עוגה. החנות מתמלאת אז בריח נהדר. בימים אפורים של חורף, היא מציירת על הקיר דיוקנאות של הסופרים שהיא אוהבת. בימים של קיץ, היא סוגרת את החנות ויורדת אל הים.

[איור: טובה ינסון]

'ספר הקיץ' של טובה ינסון מאוד יפה.



"האי בורך בגשם לילי עדין. בולי עץ רבים נסחפו במים ונמשו ליבשה. איש לא בא לבקר ולא הגיע דואר. סחלב אחד פרח. הכול היה טוב, ויחד עם זאת עצבות עמוקה האפילה על הכל. חודש אוגוסט הגיע עם מזג אוויר שהיה לעתים סוער ולעיתים יפה, אבל בשביל סבתא כל מה שקרה לא היה אלא זמן שהתווסף לזמן, כשם שהכול הוא הבל ורעות רוח. אבא רק עבד ליד שולחן הכתיבה שלו.
ערב אחד כתבה סופיה מכתב ותחבה אותו תחת הדלת. היא כתבה בו: 'אני שונאת אותך. ברכות לבביות, סופיה'.
במכתב לא הייתה ולו שגיאת כתיב אחת."

(ספר הקיץ, טובה ינסון, משוודית: דנה כספי, הוצאת קרן, הוצאת ליברוס)