איך לאהוב את בתך, שמירי אמרה לי לקרוא. קראתי בו קצת כשקניתי אותו, לפני כמה ימים, אחר כך הנחתי בערימה שלצד המיטה ונרדמתי. הבוקר (שבת) חוזרת שוב לקרוא בו ולא יכולה להניח לו. מוכרחה לקרוא עד שייגמר ולא רוצה שייגמר. קל וקשה לקרוא בו. רוצה להיכנס לתוכו, להיבלע בתוכו, לעבור לגור בו. הרבה מראות קטנות שמשתקפת בהן, של אימא, של בת, של קוראת, של כותבת. (משום מה הוא מזכיר לי את מיכאל שלי. בצליל קולה של המספרת, יש משהו דומה. אחר כך אני עורכת השוואות, מה דומה ומה שונה – ירושלים, האוניברסיטה, שני הורים וילד, ילדה, משפחה קטנה והרמטית, השיגעון). מסיימת לקרוא ורוצה להתחיל שוב, הפעם לאט, מההתחלה.


(הילה בלום, איך לאהוב את בתך, כנרת זמורה מוציאים לאור)

כבר שנים, מאז שהילדים היו קטנים, אנחנו יוצאים בשבת לטיולי טבע סביב ירושלים, לאותם המקומות (לכאן, לכאן, או לכאן). קצת יער, קצת סלעים, לפעמים בוץ, לפעמים פריחה נפלאה. מטפסים בשביל, יורדים בשביל. זה תמיד יפה ואף פעם לא משעמם.

ale.jpg

"בין פקקי התנועה של רחוב עמק רפאים להמולת הבנייה שמול תיאטרון ירושלים, מעל בית הנסן, מאחורי מגרש חנייה גדול ומפוצץ ממכוניות (יבנו שם בקרוב קונסרבטוריון) מסתתרת הכניסה לגן עדן.

כרגע, בשעת אחר הצהריים, הגיעו הנה כמה עשרות אנשים להקשיב לליאורה, שמקריאה סיפורים של או הנרי ושל סומרסט מוהם שהיא תירגמה להנאתה. הם יושבים מתחת לסככת עץ טבעי שרצפתה מכוסה במחצלת, מבעד לקירות השקופים נראים עצי אורן ענקיים מתנועעים ברוח, הם מתכבדים בעגבניות שרי שגדלו כאן בארגזי עץ, שותים תה מצמחים שגדלו כאן עם מרקחת מפירות וצמחי תבלין שגדלו כאן, ומאפשרים לחתול לבדוק על ברכי מי הוא מעדיף לשבת. בשבת בבוקר תהיה כאן הרצאה של הדס עפרת, אחר כך של אריאל הירשפלד, כל שבת מישהו מתושבי השכונה, שלא חסרים בה תושבים אנשי שם. הכל חינם. […] זה מתרחש בגינת מוזיאון הטבע, בת טיפוחיו של אמנון הרציג וקבוצת מתנדבים שהצטרפו אליו."

(חמוטל בר יוסף, אחת מירושלים, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 11.11.19)

(אפלפלד מספר על ירושלים בשנות החמישים, על השוטטות שלו ברחביה ובמאה שערים ועל בתי הקפה דוברי הגרמנית, שישב וכתב בהם. ואני חושבת על ההורים שלי, שגדלו והסתובבו בירושלים באותה תקופה, באותו מרחב מצומצם שהוא מתאר. הם ראו ירושלים אחרת לגמרי, דיברו שפה אחרת, לא ישבו בבתי קפה. הוא מספר על תיכון ערב שלימד בו, על התלמידים שהגיעו עייפים ונרדמו בשיעור אחרי יום עבודה. אולי הוא לימד את אמא שלי ספרות?)

Meir Appelfeld

[רישום: מאיר אפלפלד]

"את כל ספרי כתבתי ביני לבין עצמי. הספר הזה התהווה ונולד כשיח עם בני מאיר. אחרי ששב מלימודיו באנגליה והחל לצייר את הנוף של ירושלים, הרגשתי לפתע עד כמה מעורה בי העיר. […] בני מאיר החל לצייר בגיל צעיר מאוד. כשהיה בן שלוש-עשרה אייר את הנובלה שלי "באדנהיים עיר נופש". ציוריו מדברים בשפתי. אילו ידעתי לצייר הייתי מצייר כמוהו. לפעמים נדמה לי שאנו עובדים בקווים מקבילים – מה שהוא מצייר אני כותב. גם לירושלים שלנו יש דמיון מפתיע. הייתי מנסח זאת על דרך השלילה: לא המרהיב לראווה, לא ההיסטורי במובן השגור של מילה זו, לא הסנסציוני, לא מקורי בכל מחיר, לא עודף רגש במקום צורה, אלא התבוננות מתמדת בפינות חיים שאיזה יופי פשוט עולה מתוכן.

פרקי התבוננות אלה הם מעין דין וחשבון על החיבור שלי אל מקומות מסוימים ואל אנשים. במילים אחרות, היחס הרליגיוזי שיש לי לחיים. כשאני אומר רליגיוזי אני מתכוון לרצינות ולמחויבות שיש לי לעשייה האמנותית. העשייה האמנותית, אני מאמין, אינה טיפוח האגו, עשיית רושם, או התנשאות לצורך דידקטי מסוים, אלא העלאת הפנימי שבך כדי להתחבר עם האנשים.

אמנות שאין עמה מתן, אהבה, מסירות נפש, הזדהות, לא יכולה להיות אמנות בעלת משמעות. באומרי זאת איני מתכוון לאיזה יחס סנטימטנלי, מתחסד או מתקתק לחיים. אמנות שיש בה מן הרליגיוזי יש בה חומרה ומשמעת. האנרכי והסובייקטיבי-שרירותי הם לעתים האויב ההורס את האמנות מבפנים. כשאני אומר יחס רליגיוזי, אני מתכוון לאמונה שבכל אדם, בנוף ובדוממים המקיפים אותנו חבוי יופי אצילי."

(אהרן אפלפלד, עוד היום גדול, ירושלים: הזיכרון והאור, ציורים: מאיר אפלפלד, כתר הוצאה לאור, יד יצחק בן צבי)

sitting

"חמישים וארבע שנים אני מתגורר בירושלים, מגיל ארבע עשרה. כשאני שואל את עצמי היכן עשיתי לאורך השנים את שעותי הרבות והיפות ביותר, אני חייב להודות, בבית הקפה. בית הקפה הוא נקודת התצפית שלי. בימים מסוימים – המקלט שלי, ובשעות החסד – המקום שבו אני מסוגל להתרכז בכל כוחותי. החדר שלי בבית מבודד, אך מה לעשות, לעתים אני מוצא עצמי בו בלתי מרוכז, עצל, מהרהר בפיזור דעת, ולבסוף יושב בכורסה ומעיין בספר.

[…] לפעמים אני חש שבית הקפה הוא נמל שכל שערי הדמיון פתוחים בו. אתה מפליג אל ארצות רחוקות, מתחבר אל אנשים שאהבת וחוזר ומתחיל הכל מחדש. לפעמים, לפנות ערב, דומה בית הקפה לבית תפילה חילוני שבו האנשים שקועים בהתבוננות.

אני אוהב את בית הקפה בחורף. בחורף יש לספל קפה חם טעמים רבים. בחורף יוצאים ממחבואם האנשים שאני מצפה להם. לפעמים זה אדם הדומה לדודי, ולפעמים זו בת דמותה של אישה אהובה שהלכה לעולמה. פעם נכנסה אישה לבית הקפה והיא דומה לאמי. בחורף יש לדמיון כוח יתר: הלב נפתח, המילים הנחוצות מזומנות לך ואתה מעלה דברים שגם ממך היו כמוסים. אומרים כי בתי קפה טובים יותר לכתיבת שירה מאשר לפרוזה. אותי מדרבנת ההמיה להיאחז בעיקר. השקט של הבית מטה אותי לעתים אל הפרטים המיותרים. בית הקפה, משום קצבו, דוחק בי לבחור את הפרטים ההכרחיים."

(אהרן אפלפלד, עוד היום גדול, ירושלים: הזיכרון והאור, ציורים: מאיר אפלפלד, כתר הוצאה לאור, יד בן-צבי)

light blue.jpg

כל הזמן אני אומרת שאני רוצה ללכת לספריה הלאומית, ולא הולכת. בשבוע שעבר, הוזמנתי והלכתי לאירוע שהתקיים שם. לא ראיתי את הספריה, אבל שוטטתי ברחבי האוניברסיטה העברית בגבעת רם, בשעת ערב. פתאום הבנתי שלא הייתי שם המון שנים. זה היה משונה. הרגשתי שחזרתי לאוניברסיטה בשנות ה-60, כשירושלים היתה המקום שכולם רצו להיות בו.