"[…] כמה מגוחך. כבר רבע שעה שאני חוקר לדעת את שמו האמיתי של הילד ומעלה חרס בידי. הצעותי ההגיוניות: יובל, איל, או אליעזר, נדחות בנענוע עקשני של ראשו הקטן. אי אפשר להציל מפיו דבר. איש לא טרח ללמדו את שמו האמיתי. באלף דרכים שואל אני לשמו, ובאלף דרכים הוא עונה: יאלי.

לבסוף חדל לענות. שמש נקשרת בעינינו – הוא עומד לפני ושותק. סוקר אותי בעיניים רציניות. ילד קטן, ספק אנוש. אי אפשר לדעת אם זאת אישיות מוגדרת או שמא רק צורה. דממה בינינו. […] שנינו יוצאים להלך בירושלים הקודחת בשתיקתה.


צריך לקבוע עמדה ברורה כנגד ירושלים, אי אפשר לחצות אותה בשתיקה. אני טוען: ירושלים עיר קשה. לפעמים קשה עד מאוד. אין להאמין לצניעותה, לרכותה שאינה רכות. די להתבונן בבתי האבן הסגורים שלה. […] אנשיה תמיד מתוחים, תמיד חרדים, כאילו בכל רגע עומדים לשים עליהם מצור, להפגיז את בתיהם, לגזול את מימיהם. […]"

(א.ב. יהושע, שלושה ימים וילד, מתוך הספר: עד חורף 1974, מבחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)


הכי אהבתי את הסיפורים הקצרים של א.ב. יהושע ו'המאהב'.

טיול בוקר בעמק הצבאים. מזמן לא ביקרנו שם. שלוליות גדולות בעקבות השלג, שכבה דקה של כפור מכסה את הצמחים, והמון צבאים, צביות ועופרים רכים, שנולדו זה עתה – רובצים, מנשנשים גבעול, מקפצים לכל עבר.

[Gabriele Münter]

ביום רביעי נסענו ברכבת לתל אביב, הוא ואני. הצלחנו להגיע בזמן, מצאנו כסאות ליד החלון, בכיוון הנסיעה והתרווחנו. חמש דקות לפני שהרכבת החלה בנסיעה, הודיע הכרוז: כל הנוסעים ברכבת ברציף מס. 2, מתבקשים לעבור לרכבת ברציף מס. 4, הרכבת תצא ב-10:33 בדיוק. ירדנו מהרכבת עם שאר הנוסעים, והתחלנו לרוץ, על נערינו וזקנינו, על נשינו וטפנו בעגלותיהם, עלינו מדרגות, ירדנו מדרגות, והגענו, ממש ברגע האחרון, קצרי נשימה, לרכבת הנכונה. מצאנו כסאות ליד החלון, בכיוון הנסיעה והתיישבנו. "טווווווווווווווווווווווווווו", שרק הקטר בשמחה. הרכבת החלה לנסוע לאיטה במנהרה הארוכה והחשוכה, וכשיצאה ממנה… היינו באירופה! שדות מוריקים, הרים מושלגים, נהרות מקציפים ופרות רובצות באחו. כרסמנו קרקרים עם גבינה, שתינו יין אדום בכוסות דקיקות ועצמנו עיניים בשמש החורפית, הנעימה, של אירופה.

גם לי יש עיר רפאים משלי. (כשהייתי מסתובבת עם ההורים שלי בעיר, היו להם נקודות ציון, שסימנו מקומות שהיו שם פעם: תחנת אגד הישנה בבניין העמודים, הכנסת הישנה, המקשר). אני מסתובבת במרכז ירושלים ורואה את העיר דרך שכבות הזמן, נזכרת באנשים שהיכרתי או פגשתי כאן ושם, עוברת ליד בתי קפה, מעברי חציה וחנויות, שנעלמו (ורק אני רואה אותם).


מרדכי גלדמן, נולה צ'לטון.

איך לאהוב את בתך, שמירי אמרה לי לקרוא. קראתי בו קצת כשקניתי אותו, לפני כמה ימים, אחר כך הנחתי בערימה שלצד המיטה ונרדמתי. הבוקר (שבת) חוזרת שוב לקרוא בו ולא יכולה להניח לו. מוכרחה לקרוא עד שייגמר ולא רוצה שייגמר. קל וקשה לקרוא בו. הרבה מראות קטנות שמשתקפת בהן, של אימא, של בת, של קוראת, של כותבת. (משום מה הוא מזכיר לי את מיכאל שלי. בצליל קולה של המספרת, יש משהו דומה. אחר כך אני עורכת השוואות, מה דומה ומה שונה – ירושלים, האוניברסיטה, שני הורים וילד, ילדה, משפחה קטנה והרמטית, השיגעון). מסיימת לקרוא ורוצה להתחיל שוב, הפעם לאט, מההתחלה.


(הילה בלום, איך לאהוב את בתך, כנרת זמורה מוציאים לאור)

כבר שנים, מאז שהילדים היו קטנים, אנחנו יוצאים בשבת לטיולי טבע סביב ירושלים, לאותם המקומות (לכאן, לכאן, או לכאן). קצת יער, קצת סלעים, לפעמים בוץ, לפעמים פריחה נפלאה. מטפסים בשביל, יורדים בשביל. זה תמיד יפה ואף פעם לא משעמם.

ale.jpg

"בין פקקי התנועה של רחוב עמק רפאים להמולת הבנייה שמול תיאטרון ירושלים, מעל בית הנסן, מאחורי מגרש חנייה גדול ומפוצץ ממכוניות (יבנו שם בקרוב קונסרבטוריון) מסתתרת הכניסה לגן עדן.

כרגע, בשעת אחר הצהריים, הגיעו הנה כמה עשרות אנשים להקשיב לליאורה, שמקריאה סיפורים של או הנרי ושל סומרסט מוהם שהיא תירגמה להנאתה. הם יושבים מתחת לסככת עץ טבעי שרצפתה מכוסה במחצלת, מבעד לקירות השקופים נראים עצי אורן ענקיים מתנועעים ברוח, הם מתכבדים בעגבניות שרי שגדלו כאן בארגזי עץ, שותים תה מצמחים שגדלו כאן עם מרקחת מפירות וצמחי תבלין שגדלו כאן, ומאפשרים לחתול לבדוק על ברכי מי הוא מעדיף לשבת. בשבת בבוקר תהיה כאן הרצאה של הדס עפרת, אחר כך של אריאל הירשפלד, כל שבת מישהו מתושבי השכונה, שלא חסרים בה תושבים אנשי שם. הכל חינם. […] זה מתרחש בגינת מוזיאון הטבע, בת טיפוחיו של אמנון הרציג וקבוצת מתנדבים שהצטרפו אליו."

(חמוטל בר יוסף, אחת מירושלים, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 11.11.19)

(אפלפלד מספר על ירושלים בשנות החמישים, על השוטטות שלו ברחביה ובמאה שערים ועל בתי הקפה דוברי הגרמנית, שישב וכתב בהם. ואני חושבת על ההורים שלי, שגדלו והסתובבו בירושלים באותה תקופה, באותו מרחב מצומצם שהוא מתאר. הם ראו ירושלים אחרת לגמרי, דיברו שפה אחרת, לא ישבו בבתי קפה. הוא מספר על תיכון ערב שלימד בו, על התלמידים שהגיעו עייפים ונרדמו בשיעור אחרי יום עבודה. אולי הוא לימד את אמא שלי ספרות?)