אזור התעשייה בגבעת שאול. קבוצת בניינים מסודרים במעגל סביב חצר גדולה, המשמשת בעיקר למוסכים ולחניה כאוטית. כל הבניינים מתפרסים על ארבע קומות, שמרפסות רחבות, הפונות לחצר המשותפת, מחברות ביניהן. עולם קטן, סגור בתוך עצמו, המכיל חללי עבודה, בתי מלאכה ועסקים מסוגים שונים. כילדה, הייתי מגיעה לכאן עם אבא שלי לעשות סידורים, ואילו עכשיו, פעם בשבוע, אני מגיעה לכאן כדי ללמד. בזמן האחרון התרגלתי לחנות מחוץ למתחם, ואני נהנית לשוטט ולנוע בין הקומות השונות כדי להגיע למחוז חפצי. תמיד קורה כאן משהו, רעש והמולה עולים מהחצר, משאיות צופרות, אנשים נכנסים ויוצאים מבתי העסק השונים, מובילים ציוד, מנקים, בונים, מנסרים. אני הולכת בצעדים מהירים, כדי לא לאחר לשיעור, עולה קומה, יורדת קומה, ותוך כך מציצה בסקרנות לחללים השונים המאכלסים את המקום. הערבוביה מקסימה אותי: חנות לצמיגים, בית דפוס לספרי קודש, בית מלאכה לעבודה בעץ, הוצאה לאור ותיקה (שהופתעתי לגלות אותה כאן), מתפרה של בגדים, סטודיו לארכיטקטורה, חלל גדול וחשוך שלהקת גברים מתאמנת בו בנגינה, חנות לחפצי יודאיקה, מרכז תעסוקה לבני נוער, גלריה נהדרת לאמנות עכשווית, מפעל של קרטונים, בית דפוס להדפסה על חולצות, כולל של אברכים, שלומדים ומתגוררים כאן, תולים כביסה ומעשנים במעברים, וגם בית ספר לאמנות ועיצוב לבנות חרדיות, הנשענות על מעקי הבטון ורושמות את הבניינים בשקט ובריכוז… בערב נפתחים בקומות התחתונות אולמי שמחות לחרדים. אורות מנצנצים, ילדות ונשים בשמלות מפוארות וגברים עם שטריימל מהודר, חולפים על פני המוסכים בדרכם לחתונה.

אתמול בערב, דייט זוגי במרכז ירושלים (רוח מבדרת, בירה ב׳מפעל׳ וגרביים עם פסים מ'סוהו', בצבעים כל כך יפים).


(גם היום שוטטנו – אספנו את פרננדו פסואה מהדוג'ו בבית העם, עצרנו לכוס קפה ב'ליבא', וסיימנו בסיבוב קצר בגן העצמאות).

אתמול בערב, יצאתי מהעבודה בשעה חמש והגעתי הביתה בשמונה. נשיא ארצות הברית קפץ לביקור בירושלים, והעיר עצרה מלכת. מראש תכננתי לחזור ברגל, כדי לא להיתקע בפקקים, אבל זה התברר כשאפתני מדי. הכבישים היו סגורים לתנועה ומותר היה לצעוד ברגל, אבל לא ניתן לחצות את שדרות הרצל. "זה שטח סטרילי", אמר השוטר. אז צעדתי ברחובות קטנים בבית הכרם, בעקבות שיירה של נוודים לרגע, שניסו כמוני, להגיע הביתה. קניתי ארטיק, נהניתי מהאוויר הנעים, עד שהגעתי לנקודה ממנה אי אפשר להמשיך. שוטרים, מחסומים, אין מעבר.

התיישבתי על ספסל בתחנת אוטובוס, ליד זוג דתי מבוגר, דובר אנגלית, וחיכיתי. למזלי, מישהו זרק ערימה גדולה של ספרים על גדר קרובה. כל כרכי האנציקלופדיה העברית, ועוד ספר קטן – "מלוא הטנא", אוצר ידיעות לילד ולנער, חלק ב', של יצחק לבנון, מ-1958. למרות שלא יועד לי, שמחתי לקרוא בו, עד שהכביש יפתח. קראתי על התרבויות הגדולות של פעם, על ערכי המשפחה, ההיסטוריה של המדע וסיפורים קטנים על מגלי עולם גדולים.

האנשים שהתגודדו על המחסומים, התייאשו בינתיים ועברו לשבת על המדרכות מסביב, ילדים רכבו הלוך ושוב באופניים ושיחקו במסירות על הכבישים השוממים, אישה עברה עם כלב. שוטרים ושוטרות (במדים הכהים והמכוערים שלהם) אכלו סנדוויצ'ים ונשנשו חטיפים מארגזי אוכל על שולחן מאולתר, ליד פסי הרכבת הקלה. ירושלים, שעת בין ערביים, רוח קרירה. ביידן ב'יד ושם', כולם בבתים ואנחנו כאן, מחכים שיקרה משהו.

"[…] כמה מגוחך. כבר רבע שעה שאני חוקר לדעת את שמו האמיתי של הילד ומעלה חרס בידי. הצעותי ההגיוניות: יובל, איל, או אליעזר, נדחות בנענוע עקשני של ראשו הקטן. אי אפשר להציל מפיו דבר. איש לא טרח ללמדו את שמו האמיתי. באלף דרכים שואל אני לשמו, ובאלף דרכים הוא עונה: יאלי.

לבסוף חדל לענות. שמש נקשרת בעינינו – הוא עומד לפני ושותק. סוקר אותי בעיניים רציניות. ילד קטן, ספק אנוש. אי אפשר לדעת אם זאת אישיות מוגדרת או שמא רק צורה. דממה בינינו. […] שנינו יוצאים להלך בירושלים הקודחת בשתיקתה.


צריך לקבוע עמדה ברורה כנגד ירושלים, אי אפשר לחצות אותה בשתיקה. אני טוען: ירושלים עיר קשה. לפעמים קשה עד מאוד. אין להאמין לצניעותה, לרכותה שאינה רכות. די להתבונן בבתי האבן הסגורים שלה. […] אנשיה תמיד מתוחים, תמיד חרדים, כאילו בכל רגע עומדים לשים עליהם מצור, להפגיז את בתיהם, לגזול את מימיהם. […]"

(א.ב. יהושע, שלושה ימים וילד, מתוך הספר: עד חורף 1974, מבחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)


הכי אהבתי את הסיפורים הקצרים של א.ב. יהושע ו'המאהב'.

[Gabriele Münter]

ביום רביעי נסענו ברכבת לתל אביב, הוא ואני. הצלחנו להגיע בזמן, מצאנו כסאות ליד החלון, בכיוון הנסיעה והתרווחנו. חמש דקות לפני שהרכבת החלה בנסיעה, הודיע הכרוז: כל הנוסעים ברכבת ברציף מס. 2, מתבקשים לעבור לרכבת ברציף מס. 4, הרכבת תצא ב-10:33 בדיוק. ירדנו מהרכבת עם שאר הנוסעים, והתחלנו לרוץ, על נערינו וזקנינו, על נשינו וטפנו בעגלותיהם, עלינו מדרגות, ירדנו מדרגות, והגענו, ממש ברגע האחרון, קצרי נשימה, לרכבת הנכונה. מצאנו כסאות ליד החלון, בכיוון הנסיעה והתיישבנו. "טווווווווווווווווווווווווווו", שרק הקטר בשמחה. הרכבת החלה לנסוע לאיטה במנהרה הארוכה והחשוכה, וכשיצאה ממנה… היינו באירופה! שדות מוריקים, הרים מושלגים, נהרות מקציפים ופרות רובצות באחו. כרסמנו קרקרים עם גבינה, שתינו יין אדום בכוסות דקיקות ועצמנו עיניים בשמש החורפית, הנעימה, של אירופה.

גם לי יש עיר רפאים משלי. (כשהייתי מסתובבת עם ההורים שלי בעיר, היו להם נקודות ציון, שסימנו מקומות שהיו שם פעם: תחנת אגד הישנה בבניין העמודים, הכנסת הישנה, המקשר). אני מסתובבת במרכז ירושלים ורואה את העיר דרך שכבות הזמן, נזכרת באנשים שהיכרתי או פגשתי כאן ושם, עוברת ליד בתי קפה, מעברי חציה וחנויות, שנעלמו (ורק אני רואה אותם).


מרדכי גלדמן, נולה צ'לטון.

איך לאהוב את בתך, שמירי אמרה לי לקרוא. קראתי בו קצת כשקניתי אותו, לפני כמה ימים, אחר כך הנחתי בערימה שלצד המיטה ונרדמתי. הבוקר (שבת) חוזרת שוב לקרוא בו ולא יכולה להניח לו. מוכרחה לקרוא עד שייגמר ולא רוצה שייגמר. קל וקשה לקרוא בו. הרבה מראות קטנות שמשתקפת בהן, של אימא, של בת, של קוראת, של כותבת. (משום מה הוא מזכיר לי את מיכאל שלי. בצליל קולה של המספרת, יש משהו דומה. אחר כך אני עורכת השוואות, מה דומה ומה שונה – ירושלים, האוניברסיטה, שני הורים וילד, ילדה, משפחה קטנה והרמטית, השיגעון). מסיימת לקרוא ורוצה להתחיל שוב, הפעם לאט, מההתחלה.


(הילה בלום, איך לאהוב את בתך, כנרת זמורה מוציאים לאור)

כבר שנים, מאז שהילדים היו קטנים, אנחנו יוצאים בשבת לטיולי טבע סביב ירושלים, לאותם המקומות (לכאן, לכאן, או לכאן). קצת יער, קצת סלעים, לפעמים בוץ, לפעמים פריחה נפלאה. מטפסים בשביל, יורדים בשביל. זה תמיד יפה ואף פעם לא משעמם.