"[…] לא ידענו על היומנים שכתב אבי לאורך ילדותו, ומתברר שעשה זאת יום־יום. לפעמים רק משפט, בדרך כלל לא יותר מפסקה. רשמים מדויקים של פעולות ומעשים, כמעט נטולי הרהורים, תמיד בעברית נפלאה. לפעמים הוסיף ציורים משלו. המחברת הראשונה נכתבה בשנת 1938 בראשית כיתה א', האחרונה מסתיימת בקיץ 1946, סוף כיתה ח'. המחברות והפנקסים, חלקם תפורים ביד, השתמרו בבית הוריו והתגלו רק אחרי מותו. קראתי בהם לראשונה רק כעת.

ההיסטוריה שם מבצבצת מכל פינה: בלילות הפצצה, בפליטים שמגיעים לקיבוץ, בהקמת יישובים לא חוקיים ובמשפטי שדה למי שנחשבו לבוגדים. רמי מדווח ביומנו על אירועים שייחשבו לימים אבני דרך בתולדות המדינה ועל העם המתכונן לקרב על ארצו — על פיצוץ מסילות הרכבת ותחנות המשטרה בשרון, חיפושי הנשק ברמת הכובש, הפריצה לעתלית, המצור על הקיבוצים גבעת חיים ושפיים.

אף שהאירועים ההיסטוריים שזורים ביומן, הם אינם העיקר בו. ברצף סטנוגרפי רמי מתאר את חיי היום־יום של שמונה שנות חינוך משותף בקיבוץ. בלי פרספקטיבה היסטורית מסננת, בלי פרשנות של מספר בדיעבד, זהו תיאור ילדי ונערי של חיים בעולם שהיה ולא ישוב להיות. זהו תיעוד של חברה קשוחה, שמצד אחד מכינה את בניה למאבק על הארץ ולא מותירה מקום לרגש, ומצד שני, מאפשרת ילדות חופשית, מחוברת בצלילות לסביבתה ועצמאית במידה בלתי רגילה. זה תהליך התבגרות שמתבונן בטבע בחן, רווי בחסד ובתקווה — ולעתים גם באכזריות."

(מירב מורן, על היומנים שכתב אבא שלה, רמי מורן, מוסף הארץ, 28.1.21)

"[…] ואחר כך שוב חוזרים לדבר. איך בכלל מתחילה פתאום מלחמה. איך פתאום יודעים שכל הדרכים נגמרו ואין ברירה אלא רק דרך המלחמה. כי הלוא בין מלחמה למלחמה יש אין מלחמה, איך זה פתאום נגמר האין מלחמה והופך להיות יש מלחמה? אבל זה לא אנחנו התחלנו, זה הם התחילו, אנחנו לא עשינו להם שום דבר, ואנחנו רצנו למלחמה בשבת יום כיפור רק כדי שלא להישמד במלחמה הפתאומית הזאת שכפו עלינו ככה לפתע פתאום. כי הלוא היא לא התחממה מעט מעט אלא היא פתאום ובבת אחת לפתע נפלה עלינו בכל כוחה, ורק בנס לא התרסקנו לגמרי. כמו תאונת דרכים מחרידה נפלה עלינו בבת אחת. אבל לא, מתמרמר כעת מישהו, מלחמות אינן נופלות מן השמים, מלחמות הן החלטות. מלחמות אינן כמו נד שיטפון הרים פתאומי, ולא כמו רעש אדמה פתאומי, שאי אפשר לשער מראש, מלחמות הן החלטות מחושבות של בני אדם. […] מלחמה רק עושה עוד מלחמה, ושום מלחמה לא מנעה שום מלחמה. […] אנחנו לא הצלחנו במלחמה והם לא יצליחו במלחמה. מה נשאר? שלא במלחמה. ושצריך להיפגש בלי מלחמה. כן. ושזו טעות נוראה לעשות מלחמה, שמשלמים עליה בהכי יקר ביותר שבעולם ולא משיגים כלום. מפני ששום מלחמה לא השיגה כלום אלא רק את המלחמה שאחריה. […]"

(ס. יזהר, גילוי אליהו, עמודים לספרות עברית בעריכת ניצה בן ארי, הוצאת זמורה ביתן)

ההפגנות נמשכות כסדרן.


אנשים יוצאים מהבתים. הם עוזבים את המסכים והטוקבקים מאחור, וחוזרים אל כיכר העיר. את מה שיש להם להגיד הם כותבים על שלט קטן: זה לא אנחנו, זה אתה.

carr

שבת בבוקר, יום יפה. הילדים ישנים. הוא ואני חומקים בלאט מן הבית. נכנסים למכונית ונוסעים אל הלא-נודע. שירים עבריים יפים ברדיו, דרכים צרות מתפתלות בין הרי ירושלים. שמש ומזגן. נוסעים ושרים: 'אנשי הצפרדע, אנשי הדממה, איש לא ראה, איש לא שמע, איש לא הבחין בקולות מלחמה, האם היו פה אנשי הדממה?', 'והדרך עודנה נפקחת לאורך', 'לו על כתפינו נשאנו שנית תינוקות', 'ארלדירלדדה'… (עוצרים להצטלם על רקע שביל מאובק בהרטוב, עושים סיבוב ברמת-רזיאל לחפש בית יפה עם נוף) וכשחוזרים הביתה כעבור ככה וככה שעות, הילדים עדיין ישנים.

 


 

(ההפגנות נמשכות כסידרן).