"העורך של הספר תבע: את חייבת לכתוב הקדמה. לשם מה הקדמה לספר שבו כבר סיפרתי את כל הסיפור? גם כך היה לי קשה לכתוב אותו. הייתי כותבת ומרפה, חוזרת ונוטשת, מוחקת ועוזבת, ושוב חוזרת ומנסה לומר משהו, שלא בטוח שהצלחתי לומר. פשוט הרבה יותר לכתוב את סיפורם של אחרים, שאני הפרשנית, השופטת וגם המעצבת שלו. כאשר מדובר בי עצמי אני רוצה לספר את הסיפור כפי שהוא היה. או כפי שהיה למיטב ידיעתי והבנתי. האם אני ישרה עם עצמי? אני מקווה שכן. מצד אחר אני מודעת לחשיפה שכרוכה בסיפור. החשיפה קשה לי. רק על עצמי לספר לא ידעתי. לכן ההיסוסים, הרתיעה, התחושה שאני מגלה בפומבי את האני הפרטי. אך אני גם מודעת לכך שאין זה מקרה שעל אף החלטותיי החוזרות ונשנות לנטוש את הספר הזה, הייתי חוזרת אליו שוב ושוב. כתבתי את הסיפור בגוף שלישי: זה יצר איזה ריחוק שעזר לי להעלות את הדברים על הכתב. אך העורך לא אהב את הריחוק: הוא חייב אותי להתייצב מול עצמי, לדבר בקול שלי. זהו בסך הכול סיפור קטן, צנוע, בלי דרמות גדולות. אל יהיו לקורא ציפיות לתגליות סנסציוניות. אך בשבילי זהו סיפור פרטי מאוד, אישי. […]"

(אניטה שפירא, ככה זה היה, סיפור חיים, הוצאת עם עובד, ספריית אפיקים)

"[…] תן לי רגע תיאור קצר, לסיום, של המהפך שעברת מכהנא לשמאל של הפורום המשותף.

זה היה כשכמה שנים אחרי המלחמה עברנו דירה. זה היה חופש גדול בין ט' לי' אצלי, והתחלתי לנשנש סיגריות. יום אחד ירדתי למטה והגנן הציע לי סיגריה. איך קוראים לך? גילי. ואיך קוראים לך? עלי, אני ממזרח ירושלים. ואנחנו יושבים ומדברים ולמחרת שוב, וכל יום. זה נהיה מין זמן איכות כזה. אבל שאלתי את עצמי, מה אני עושה? אני יושב עם ערבי? ההיכרות עם עלי שינתה לי את החיים. אמרתי שאני לא מוכן להיות בנאדם כזה ששונא את כל השחורים/ הדתיים/ הערבים. אני לא כזה. ההיכרות הזאת… לימים הוא היה בחתונה שלי ושל אשתי. זה שינה את חיינו."

(ניר גונטז' בשיחה עם גילי מייזלר, מוסף שבת של 'הארץ', 29.4.22)


"אה," אמר המישהו, "אני ארנב."

"ארנב?!!" צעק איתמר, "אתה ארנב?!" והוא קפץ ממקומו והתחיל לברוח. אבל פתאום עצר והביט אל הארנב הקטן.

"אתה לא נראה לי רע," אמר איתמר.

"אני לא רע," אמר הארנב.

"וגם אין לך הרבה שיניים."

"רק בפה," אמר הארנב והראה לו."

(איתמר פוגש ארנב, דויד גרוסמן, איורים: אורה אייל, הוצאת עם עובד)

"[…] ואכן, גם אם יציאת מצרים אינה אמת היסטורית, לסיפור הזה היתה השפעה עצומה על ההיסטוריה האנושית. למרבה הצער, אותו סיפור עומד בבסיס רבות מהתופעות הפוליטיות ההרסניות בעולם המודרני. כאשר מספרים ביציאת מצרים, כדאי לזכור גם את זה. זהו אינו סיפור של פליטים, אלא של מתנחלים חמושים. זה לא אומר שצריך למחוק את סיפור יציאת מצרים מהתרבות או לבטל אותו, מה שממילא איננו מעשי. כל טקסט עתיק מכיל גם יסודות עם פוטנציאל מסוכן. אבל צריך להתייחס אליו בזהירות.

היסטוריון עתידי עשוי להביט באותו אופן במדינת ישראל. בתנועה הציונית הוא יראה סיפור הצלחה יחיד במינו של עם נרדף שקם מן העפר. אבל בו בזמן זה גם סיפור של נישול וכיבוש שאין לו סוף. הגבורה והדיכוי אינם שני סיפורים נפרדים, אלא סיפור אחד. זה נובע מהמבנה ההכרחי של כל "אקסודוס": כשיוצאים מארץ אחת, נכנסים לארץ אחרת. וגם בארץ הזו חיו בני אדם."

(מתוך: הצד האפל של יציאת מצרים, עפרי אילני, מוסף 'הארץ' 15.4.22)

"ביום שישי דיברתי בטלפון עם טרטה (דוד טרטקובר) ידידי ונדברנו לנסוע יחד למחרת לתערוכה של דוד ריב בסדנאות האמנים. טרטה אינו בקו הבריאות בזמן האחרון ומזה כשנה וחצי, הוא אומר, לא ביקר בתערוכה. בשביל רבים "לבקר בתערוכה" אינו רק עניין של בילוי או חוויה אסתטית אלא גם עניין של זהות. בתערוכה, ובעיקר של אמן שמבטא משהו מהזהות שלנו, אנחנו משתייכים אל השבט. כמו אוהדי כדורגל בשבת אבל בשקט ובהרהורים. הקורונה קטעה לאנשים רבים את ההשתייכות הזאת.

בשבת בבוקר אספתי את טרטה מביתו והגענו לגלריה ממש עם פתיחתה. את ריב פגשנו בחוץ, מגיע באופניים. כולנו אמרנו מה נשמע ולא הרבה יותר, ונכנסנו לגלריה. בתערוכה שני חדרים, בקטן מוקרן סרט וידיאו שריב צילם בהפגנות בגדה ובשני ציורים. ראשית תופס את העין קיר של דיוקנאות גדולים בשחור־לבן: רפי לביא, אביבה אורי, מרואן ברגותי, מרילין מונרו, ולדימיר פוטין, גנדי ההודי וגנדי הישראלי. על שאר הקירות ציורים צבעוניים של סצינות מתוך ההפגנות: חיילי מג"ב ונערים פלסטינים, מכוניות משוריינות ועצי שקד פורחים. האולם הגדול היה עדיין ריק מאדם. ריב הביא לטרטה כיסא, מיקם אותו במקום שטרטה ביקש, מול ציורי ההפגנות.

זרם המבקרים בגלריה היה דליל וכמעט כל אלה שהגיעו הכירו זה את זה, רובם אנשים בני אותו דור, שבעים־פלוס־מינוס־עשר, שמכירים זה את זה שלושים וארבעים שנה, לאו דווקא חברויות אינטימיות עם ביקורי בית, אלא חברויות של האמנות, ויש בזה סוג אחר של אינטימיות ועומק. […]

אחר כך המשכתי וחשבתי איך אמן אחד יכול להגשים את עצמו דרך התפעלותו מאמן אחר, ופתאום ראיתי גם את הדמיון בין ריב וטרטה: את המפגש של הפוליטי והאישי, את קו הרישום התכליתי, הלא־מגונדר, את החספוס ואת הרגשת הדחיפות.

כאשר אתה גדל עם בני דורך, גם אם אתה מבקר אמנות, אתה לא יכול באמת לבקר אותם. כולנו התפתחנו במקביל. אלה שואלים מה לצייר ואיך לצייר ואלה שואלים מה לכתוב ואיך לכתוב. נפרדתי מטרטה מול ביתו וחזרתי הביתה לכתוב."

(איתמר לוי, איך אמן אחד יכול להגשים את עצמו דרך התפעלות מאמן אחר, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 5.11.21)