"ביום שישי דיברתי בטלפון עם טרטה (דוד טרטקובר) ידידי ונדברנו לנסוע יחד למחרת לתערוכה של דוד ריב בסדנאות האמנים. טרטה אינו בקו הבריאות בזמן האחרון ומזה כשנה וחצי, הוא אומר, לא ביקר בתערוכה. בשביל רבים "לבקר בתערוכה" אינו רק עניין של בילוי או חוויה אסתטית אלא גם עניין של זהות. בתערוכה, ובעיקר של אמן שמבטא משהו מהזהות שלנו, אנחנו משתייכים אל השבט. כמו אוהדי כדורגל בשבת אבל בשקט ובהרהורים. הקורונה קטעה לאנשים רבים את ההשתייכות הזאת.

בשבת בבוקר אספתי את טרטה מביתו והגענו לגלריה ממש עם פתיחתה. את ריב פגשנו בחוץ, מגיע באופניים. כולנו אמרנו מה נשמע ולא הרבה יותר, ונכנסנו לגלריה. בתערוכה שני חדרים, בקטן מוקרן סרט וידיאו שריב צילם בהפגנות בגדה ובשני ציורים. ראשית תופס את העין קיר של דיוקנאות גדולים בשחור־לבן: רפי לביא, אביבה אורי, מרואן ברגותי, מרילין מונרו, ולדימיר פוטין, גנדי ההודי וגנדי הישראלי. על שאר הקירות ציורים צבעוניים של סצינות מתוך ההפגנות: חיילי מג"ב ונערים פלסטינים, מכוניות משוריינות ועצי שקד פורחים. האולם הגדול היה עדיין ריק מאדם. ריב הביא לטרטה כיסא, מיקם אותו במקום שטרטה ביקש, מול ציורי ההפגנות.

זרם המבקרים בגלריה היה דליל וכמעט כל אלה שהגיעו הכירו זה את זה, רובם אנשים בני אותו דור, שבעים־פלוס־מינוס־עשר, שמכירים זה את זה שלושים וארבעים שנה, לאו דווקא חברויות אינטימיות עם ביקורי בית, אלא חברויות של האמנות, ויש בזה סוג אחר של אינטימיות ועומק. […]

אחר כך המשכתי וחשבתי איך אמן אחד יכול להגשים את עצמו דרך התפעלותו מאמן אחר, ופתאום ראיתי גם את הדמיון בין ריב וטרטה: את המפגש של הפוליטי והאישי, את קו הרישום התכליתי, הלא־מגונדר, את החספוס ואת הרגשת הדחיפות.

כאשר אתה גדל עם בני דורך, גם אם אתה מבקר אמנות, אתה לא יכול באמת לבקר אותם. כולנו התפתחנו במקביל. אלה שואלים מה לצייר ואיך לצייר ואלה שואלים מה לכתוב ואיך לכתוב. נפרדתי מטרטה מול ביתו וחזרתי הביתה לכתוב."

(איתמר לוי, איך אמן אחד יכול להגשים את עצמו דרך התפעלות מאמן אחר, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 5.11.21)

"[…] רבים רואים בילד מעין בבואה רבת קסם ואידיאלית של האמן: הוא חופשי ואינו שבוי במערכת של כללים וציוויי התנהגות וחשיבה; הוא יודע להשקיע את מרב מרצו ויכולת הריכוז שלו במשחק ובפנטזיה, במה שנדמה כלא פונקציונלי; הוא בונה עולמות מקבילים למציאות, כפי שהיצירה האמנותית נתפסת כבניית עולם עצמאי; יש לו יכולת היקסמות והתפעלות שהן מטבע המבט הראשוני והחדש על הדברים, יכולת שהמבוגר איבד בגלל נסיון החיים שלו. פרויד הצביע על האמן, הילד, הפושע, או החתולים כדוגמאות ליצורים המעוררים את סקרנותנו ואף את אהדתנו משום שהם מייצגים את השלב הנרקיסיסטי של התפתחות האישיות, השלב שבו היינו רוצים כולנו להישאר: השלב שבו מופנית האנרגיה התת הכרתית אל ה"אני", במקום להיות מועברת כמו בבגרות אל מושא כלשהו.

למגמת ההתיילדות באמנות הישראלית יש מקבילות ומקורות השפעה ביצירה האירופית והאמריקנית. עם זה, נדמה שדווקא בישראל היתה לה בתקופות מסוימות חשיבות מיוחדת. עובדה היא שיצירת כמה מן האמנים המרכזיים והמשפיעים ביותר בישראל מתקשרת למגמה הזאת; עובדה היא שאמנים צעירים רבים יוצרים כיום מתוך זיקה לעולם ולסביבה של ילדות. אחדות מיצירות הספרות החשובות שנתפרסמו בארץ משנות ה-50 ואילך כתובות מעמדת ילד, למשל כמה מספריהם של בנימין תמוז, דוד גרוסמן, יואל הופמן, חנוך לוין, יהודית קציר, יהושע קנז, איתמר לוי, אמנון נבות ואתגר קרת. כשס. יזהר חזר לפרסם לאחר שנות שתיקה רבות, בחר להתחיל בתיאור העולם מנקודת ראות של ילד רך. אחדים מגיבורי הסיפורים והרומנים של יעקב שבתאי אינם אלא ילדים מגודלים, כמו הדמות המרכזית בספרו 'סוף דבר', שהיא אדם פסיבי, שאינו מסוגל ואינו רוצה להיות אחראי למהלך חייו. אי היכולת לחיות חיים מלאים, בוגרים ובשלים, שהיא אחד הביטויים של החוויה הישראלית הילידית בחלק מן הסיפורת המקומית, מתרגמת ביצירה הספרותית לכיסופי מוות או לגעגועים לילדות […]".

(מתוך המבוא לקטלוג התערוכה ילדים טובים, ילדים רעים, אוצרים: יגאל צלמונה ונירית נלסון, מוזיאון ישראל, 1998)

"[…] לא ידענו על היומנים שכתב אבי לאורך ילדותו, ומתברר שעשה זאת יום־יום. לפעמים רק משפט, בדרך כלל לא יותר מפסקה. רשמים מדויקים של פעולות ומעשים, כמעט נטולי הרהורים, תמיד בעברית נפלאה. לפעמים הוסיף ציורים משלו. המחברת הראשונה נכתבה בשנת 1938 בראשית כיתה א', האחרונה מסתיימת בקיץ 1946, סוף כיתה ח'. המחברות והפנקסים, חלקם תפורים ביד, השתמרו בבית הוריו והתגלו רק אחרי מותו. קראתי בהם לראשונה רק כעת.

ההיסטוריה שם מבצבצת מכל פינה: בלילות הפצצה, בפליטים שמגיעים לקיבוץ, בהקמת יישובים לא חוקיים ובמשפטי שדה למי שנחשבו לבוגדים. רמי מדווח ביומנו על אירועים שייחשבו לימים אבני דרך בתולדות המדינה ועל העם המתכונן לקרב על ארצו — על פיצוץ מסילות הרכבת ותחנות המשטרה בשרון, חיפושי הנשק ברמת הכובש, הפריצה לעתלית, המצור על הקיבוצים גבעת חיים ושפיים.

אף שהאירועים ההיסטוריים שזורים ביומן, הם אינם העיקר בו. ברצף סטנוגרפי רמי מתאר את חיי היום־יום של שמונה שנות חינוך משותף בקיבוץ. בלי פרספקטיבה היסטורית מסננת, בלי פרשנות של מספר בדיעבד, זהו תיאור ילדי ונערי של חיים בעולם שהיה ולא ישוב להיות. זהו תיעוד של חברה קשוחה, שמצד אחד מכינה את בניה למאבק על הארץ ולא מותירה מקום לרגש, ומצד שני, מאפשרת ילדות חופשית, מחוברת בצלילות לסביבתה ועצמאית במידה בלתי רגילה. זה תהליך התבגרות שמתבונן בטבע בחן, רווי בחסד ובתקווה — ולעתים גם באכזריות."

(מירב מורן, על היומנים שכתב אבא שלה, רמי מורן, מוסף הארץ, 28.1.21)