ההפגנות נמשכות כסדרן.


אנשים יוצאים מהבתים. הם עוזבים את המסכים והטוקבקים מאחור, וחוזרים אל כיכר העיר. את מה שיש להם להגיד הם כותבים על שלט קטן: זה לא אנחנו, זה אתה.

carr

שבת בבוקר, יום יפה. הילדים ישנים. הוא ואני חומקים בלאט מן הבית. נכנסים למכונית ונוסעים אל הלא-נודע. שירים עבריים יפים ברדיו, דרכים צרות מתפתלות בין הרי ירושלים. שמש ומזגן. נוסעים ושרים: 'אנשי הצפרדע, אנשי הדממה, איש לא ראה, איש לא שמע, איש לא הבחין בקולות מלחמה, האם היו פה אנשי הדממה?', 'והדרך עודנה נפקחת לאורך', 'לו על כתפינו נשאנו שנית תינוקות', 'ארלדירלדדה'… (עוצרים להצטלם על רקע שביל מאובק בהרטוב, עושים סיבוב ברמת-רזיאל לחפש בית יפה עם נוף) וכשחוזרים הביתה כעבור ככה וככה שעות, הילדים עדיין ישנים.

 


 

(ההפגנות נמשכות כסידרן).

 

masc

שונאת את מסכת הנייר הירקרקה שלי. לא מחליפה אותה במסכה חביבה מבד, כדי שלא אלמד לחבב אותה. כשמסתובבת ברחוב, כולם במסכות נראים חולים (חברה חולה, עולם חולה).

star

"שר: אני שר בממשלה. כן כן, אני שר בממשלה. יש לי מכונית גדולה עם נהג ואני שותף להכרעות הגורליות של המדינה. אתם מפקפקים, אני יודע. אני לא כל-כך נראה כמו שר. אני נראה סתם אידיוט, וזה גורם לי עונג מיוחד שאני נראה סתם אידיוט כמוך וכמוהו בעוד שלמעשה אני שר. התחביב שלי הוא ללכת ברחוב כשיש לי פנאי, סתם ללכת בין האנשים כמו אידיוט ולראות איך הם מסתכלים עלי ברחמנות או בבוז מבלי שיידעו שיש לי מכונית גדולה עם מספר כחלחל ונהג שחרחר ושאני שותף להכרעות הגורליות של המדינה. זה מעביר רטט של עונג בחוט השדרה שלי. אני מצטחק לי בתוך-תוכי וחושב: חכו עד שיתברר לכם מי אני. מי אני. אני אוהב לראות את הפנים שלהם כשנודע להם מי אני.

[נכנס איש. השר לקהל]: הנה הולך לו איש ברחוב. אני נראה כמו אידיוט… הוא חושב אותי לאידיוט. [מתמוגג] הוא חושב אותי לאידיוט. […] אתה יודע במקרה מי אני?

איש:  אני לא יודע מי אתה, אבל עם פרצוף כמו שלך מתאים לך להיות שר בממשלה."

(חנוך לוין, שר בממשלה, 1970, 'מה אכפת לציפור')

kohavit

"[…] הרבה צעדי חירום קצרי־טווח יהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים הרגילים. זהו טבעם של מצבי חירום. הם מאיצים תהליכים היסטוריים. החלטות שבימים כתיקונם דורשות שנים של דיונים, מתקבלות לפתע בתוך כמה שעות. טכנולוגיות לא־בשלות ואפילו מסוכנות נכנסות לשימוש — כי אין ברירה אחרת. מדינות מבצעות ניסויים חברתיים על מיליוני בני אדם — כי הן חייבות. […] אחדים מהניסויים הללו יסתיימו בכישלון. אבל אחרים ישנו את העולם. לכן צריך לבחון היטב לאילו ניסויים אנחנו נותנים אור ירוק. גם בשעת חירום, תמיד יש לנו ברירות. כרגע, עומדות בפנינו שתי ברירות חשובות במיוחד: הראשונה היא הברירה בין מעקב טוטליטרי לבין העצמת האזרחים; השנייה היא הברירה בין בידוד לאומני לבין סולידריות גלובלית. […]"

(יובל נח הררי, מוסף 'הארץ' 26.3.20)