[The Gleaners, 1857, Jean-François Millet]

שלשום בלילה, עליתי לישון בשעה 02:00, אבל לא נרדמתי. נזכרתי בבית של סבתא נעמי. ישבתי על הכורסה הירוקה, שקרובה למטבח, ליד 'המלקטות' של מילה, אכלתי אורז צהוב ושתיתי תה (בחוץ היו שנות השבעים).

(אולי זה מה שאני רוצה לעשות, לכתוב על הבית של סבתא נעמי ולצייר אותו לפרטיו).

italy pattern

אתמול טעמנו קצת את טעמו של יום ראשון מקומי, שליו ורגוע. ביקרנו בעיירה קטנה ליד מרחצאות חמים. במרכז העיירה בריכה גדולה עתיקה, מוקפת צמחייה, מסעדות קטנות נעימות, ברים ובתי קפה טובלים בירק. זוגות, חברים ובני משפחה נפגשים לשתות כוסית או לאכול ביחד. לפתע פתחה אחת הקבוצות שעמדה ליד הבריכה בשירת א-קפלה! צעירים וצעירות, בני פחות משלושים, שטיילו גם הם בעיירה, נעמדו והחלו לשיר. זה היה רגע כל כך יפה. האור של הבוקר, הבריכה, היופי של העיירה והשירה הנפלאה. הם שרו שני שירים, ובסוף השיר השני יצא מלצר מהבר הקרוב וחילק לכולם קוקטיילים צבעוניים.


בין מסעדה לבית קפה גילינו בעיירה גם חנות ספרים מקסימה. בפתח החנות, בראש גרם מדרגות עם עציצי גרניום, בעל החנות עם כוסית יין ביד, מפטפט עם ידידים. נכנסנו. חלל גבוה, כוננית עצומה שמכסה את הקיר, ספרי אמנות, צילום ואיור. שולחנות מפוזרים ועליהם ספרי קריאה בעטיפות מאויירות. במרכז החנות, ספה ירוקה וכורסאות ירוקות (עם כריות בדיוק כמו שלנו, מאיקאה) מזמינות לשבת ולקרוא. לא ישבתי, אבל דפדפתי בשני ספרים מאויירים יפים, בלי טקסט.


אחר כך נסענו למרחצאות החמים. בריכות מים טבעיות (בגודל אמבט ג'קוזי) מפוזרות בחיק הטבע. דרגות חום משתנות של המים בין בריכה לבריכה, בהתאם לקירבה למקור המים. הכניסה חופשית, הרבה משפחות עם בגדי ים, צידנית וסבתא. אנשים רובצים בבריכות, משכשכים במים, מתמרחים בבוץ או סתם מתחבקים, ילדים צווחים בהנאה. זוג שרוע על חומת אבן קטנה, קורא ספר, שקט ושלווה. (מזכיר ציורים אימפרסיוניסטיים ואת האווירה בציור 'יום ראשון אחר הצהריים' של ז'ורז' סרה). אנחנו מתרצים ונכנסים לשכשך באמבטיה משפחתית חמימה. כל כך  ירוק ויפה מסביב, שלא מתחשק לצאת.


(תחושה מעוררת קינאה של נורמליות).

 

tanuta picture

מבחוץ: קירות חשופים-אפורים, תריסי עץ לבנים, מטפס ירוק, עצי ברוש ועציצי גרניום. מבפנים: אפלולי וקריר, רצפת אבן חומה-אדמדמה. מבוך של מסדרונות חשוכים, כמו במינזר, שאפשר וצריך לטעות בהם… גרמי מדרגות עולים ויורדים לכיוונים שונים, דלתות שנפתחות לחדרי הסבה נעימים (עם כורסאות וספות מזמינות, אח גדולה וראש של חזיר שתלוי מעל האח), ודלתות סגורות שכתוב עליהן: privato. על הקירות בכל המסדרונות והחדרים תלויים תצלומים ישנים בשחור-לבן של אנשים שאולי גרו כאן ואולי לא (אני מקווה שכן) וציורים, תחריטים ורישומים של המקום (מזכרות מסדנאות ציור שהתקיימו כאן).


אנחנו ישנים בחדר מספר 5 בקומה השניה, מול הספרייה. הספרייה היא המקום שאני הכי אוהבת בבית הזה: חדר גדול ורחב עם כונניות ספרים מעץ כהה, גדושות בספרים ישנים (מדריכים לטוסקנה, ספרי אמנות איטלקית בשחור-לבן וספרי קריאה באנגלית), אח עצומה, שולחנות עץ כבדים (לקריאה, כתיבה ומשחקי שולחן), מנורות עומדות וכורסאות רכות. במשך היום התריסים של הספרייה סגורים, אבל מוקדם בכל בוקר החלון המרכזי נפתח, ואיתו הלב, וכל הירוק שמסביב נכנס אל תוך החדר.


הבית, האנשים על הקירות והאנשים שמתארחים בו, מזמינים סיפור (יכול להיות גם סיפור מתח של אגתה כריסטי, למשל).


(על מנת להעמיד דברים על דיוקם: הבית הישן נהדר, מלא אופי והיסטוריה, מעורר את הדמיון ואת הרגש הרומנטי. ההיצמדות למורשת העבר ולרעיונות אקולוגיים עכשוויים, דורשים התפשרות מסוימת שחלקנו התקשה להשלים איתה. אני אהבתי את הבית כי הוא ישן, ואילו הצעיר לא אהב אותו כי הוא ישן…).

max

[Max Herrmann-Neisse, George Gross, 1925]

בסוף יום ארוך ומעניין (רווי בדיבורים), חיפשתי מקום שקט להירגע בו, לפני שחוזרת הביתה. הרגליים הובילו אותי לספרייה של האוניברסיטה, שהרבה שנים לא ביקרתי בה. לא זכרתי באיזו קומה אהבתי לשוטט, אבל הרגליים זכרו – מדפי הספרים של הספרות הגרמנית בקומה 4. ספרייה שאני יכולה להתמצא בה בגישוש-מישוש (העיניים והאצבעות מתרוצצות על מדפים ארוכים של ספרים בגרמנית, שביניהם מבצבצים פה ושם תרגומים לעברית, ואז מאירות העיניים – אה, את זה אני מכירה… את זה אני אוהבת).

בלי לשים לב, מצאתי את עצמי ליד המדפים גדושי הספרים של קפקא ואודותיו. לקחתי ליד עותק ישן של 'סיפורים ופרקי התבוננות', שנפתח למרבה הפלא, ב'שער החוק'. אחר כך חיפשתי את 'דרך ההיסוס' של זנדבנק (שכבר אי אפשר למצוא בחנויות), ומצאתי שלושה עותקים, דהויים ורכים מרוב שימוש, עם הערות שוליים בעפרון. איזה יופי.

island.jpg

"הפנאטיות, כאמור, מתחילה בבית. גם את הנוגדנים לפנאטיות אפשר אולי למצוא בבית. המשורר ג'ון דאן הוריש לעולם כולו את השורה המופלאה: "שום אדם אינו אי." על כך אני מעז להוסיף: "שום אדם אינו אי, אבל כל אחד מאתנו הוא פנינסולה, חצי אי." כולנו מחוברים למחצה אל היבשת שהיא המשפחה, השפה שלנו, החברה, האמונות והדעות, המדינה והלאום וכו', בעוד המחצית השנייה של כל אחד עומדת בגבה אל כל אלה ופניה אל הים, אל ההרים, אל האלמנטים הנצחיים, התשוקות הסודיות, הבדידות, החלומות, הפחדים והמוות. […]

להיות חצי אי הוא אולי המצב הנכון לנו. למרות שאיפתם של כל מיני פנאטים להתיך אותך כליל עד שתיטמע כולך בגוף האומה, האמונה, או התנועה, עד שלא יישאר בך שום גרעין פרטי, עד שתהיה מגויס בלי סייג למען המטרה הקדושה. […]

כל בית, כל משפחה, כל התאגדות, כל חברה ומדינה, כל קשר בין בני אדם, לרבות קשר זוגי, לרבות קשר הורי, אולי ראוי שיתקיימו כפגישה בין חצאי איים, בין פנינסולות: להיות קרוב, לעתים אף קרוב מאוד מאוד, אבל בלי להימחק. בלי להיטמע. בלי לבטל את עצמיותך. […]"

(עמוס עוז, שלום לקנאים, שלוש מחשבות. הוצאת כתר)

mohar

[בית הילדות של עלי מוהר, צילום: ארנה ושי אדם]

 "[…] ללא ספק, החורף בראש ובראשונה, הוא עונה של התכנסות, של ביתיות, של פרטיות, עונתו של היחיד – המופנם, המכורבל, המפוז'ם, המנושל, השופת לו בנחת עוד קומקום של תה מהביל, ומדשדש לו – כן, באנפילאות – אל ארגז הלחם, כדי להוציא משם, כן, את הגלוסקאות (לחמניות).

ומאחורי כל אלה מסתתרת החירות. חירות שהקיץ הסואן, הפתוח, שכולו רשות הרבים, אינו מכיר אותה. זו החירות לעסוק בענייניך, כשאתה לעצמך, בביתך, והגשם ניתך, ברחשו החדגוני על החלון.

[…] פרטיות, חירות, אח מבוערת וספל תה טוב, "תרבות שהיא ילודת בית באמת" – כל המאפיינים האלה שמונה אורוול בין תווי היסוד וההיכר של החיים האנגליים הם הם גם המרכיבים של הלך הנפש החורפי, של חלום החורף, המשותף לכל חובבי החורף באשר הם.

מתי נולד החלום הזה? את התשובה יש לחפש, בין השאר, בספרים ישנים, מצהיבים, של ספריית בית ספר, ובשעות אחר הצהריים רבות מספור על ספת חדר הילדים. אמנם בתקופה ההיא לא הייתי עוד לחובב חורף מובהק, וכאן מן הראוי לציין את יחסנו אל האקלים ואל עונות השנה איננו יחס קבוע ועומד. כאן מדובר באמת בהלך-נפש, ואולי בכמה תופעות פיסיות; זה וגם אלו עשויים להשתנות עם הגיל […]"

(עלי מוהר, מהנעשה בעירנו, הוצאת עם עובד)