pitputim.jpg

לעבור את הקו.

"את השיעור הכי חשוב על אמנות למדתי בשיעור הראשון ביום הראשון, בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, אצל אברהם הפנר. הפנר אמר: 'קולנוע זו שפה. ראיתם הרבה סרטים, אתם יודעים לעשות סרטים. לשיעור הבא: שכל אחד יעשה סרט'. אמרנו 'זה שיעור ראשון, מאיפה אנחנו יודעים?', הוא אמר: 'אתם יודעים, אתם יודעים', והלך.

הייתי בפניקה, אבל החלטתי לנסות. ישבתי וכתבתי תסריט, פרודיה על הסרט הערבי של יום שישי. צילמתי עם חברים, כמו שראיתי שמצלמים בסרטים, אמרתי: קאט ואקשן, נהניתי בטירוף. ערכתי לבד, גזרתי והדבקתי. לשיעור השני הבאתי סרט אילם של 3 דקות.

מתוך 25 סטודנטים בכיתה, רק 6 עשו סרט. 30 שנה אחרי – כל ה-6 שעשו סרט בשיעור הראשון הם היום במאים, כל השאר לא.

יש קו שמפריד בין דיבורים לבין מעשים. מה שחשוב הוא לעבור את הקו. לעשות. אנשים אומרים: אני רוצה לעשות את זה, אני רוצה להיות זה. כולם מדברים, העניין הוא לעשות. רע, טוב, לא חשוב. העיקר הוא לעשות. אפשר לעשות ולהיכשל, כישלון הוא שלב בדרך להצלחה. אם יש פרפקציוניסט שאומר לי: 'אני, פחות ממושלם לא עושה', אני זורק אותו מהכיתה. כל מעשה אמנותי הוא הפלגה באוקיינוס שחור של פחדים וחוסר ודאות. איך אתה יודע אם משהו יעניין אנשים? אם הוא מעניין אותך, אז הוא יעניין."

(דברים מתוך: 'חמישה דברים שלמדתי על אמנות', הרצאה של דורון צברי, שהתקיימה הבוקר בבית הספר של הצעיר).

blue eyes.jpg

"… ההרגשה של חטא או אשמה, של חוסר יכולת לעמוד בפני המשימה,  האדם סוטה וסר מדרכו הנבחרת, בגלל חוסר ביטחון בכוחו להתמיד ולהגיע לתכלית הנכספת: "שני חטאים קדמוניים הם בבני האדם שמהם נובעים כל השאר: קוצר הרוח ורפיון הידיים. בעניין קוצר הרוח גורשנו מגן עדן ומשום רפיון הידיים אין אנו חוזרים לשם. (מצוטט על ידי פליקס וולטש, עמ' 88)

"… יש מטרה אבל אין דרך, מה שקרוי בפינו דרך אינו אלא היסוס", כותב קפקא באחד האפוריזמים שלו, ובאפוריזם אחר הוא מדגיש עד כדי כפירה את הדו-ערכיות של ההוויה הארצית: לפעמים נדמה לך שעליך מוטלת המשימה הזאת, בידיך הכוחות הדרושים לביצועה (לא יתר על המידה ולא פחות מן המידה), ובידיך הזמן הדרוש, גם הרצון הטוב לעבודה. מהו הדבר שמונע את הצלחת המשימה העצומה? אל תבטל זמנך בחיפוש אחר מה שמונע, אפשר שאינו קיים כלל. (אפוריזם מס. 26 מתוך וולטש, עמ' 75, 76)

(עולמו של קפקא, שרה לייב, אוניברסיטה משודרת, גלי צה"ל)

 

bernhard.jpg

"אנו חושבים שאנו יכולים להתחיל במשימה כזאת ובכל זאת, איננו מסוגלים, הכל פועל תמיד נגדנו ונגד משימה כזאת, לכן אנו מהססים ודוחים אותה עוד ועוד ואיננו מגיעים לעשותה, לכן הרבה עבודות רוחניות שצריך היה לעשותן לא נעשות, לכן טיוטות רבות כל כך שנמצאות בראשנו כל הזמן, שנים, עשרות שנים, נשארות בראשנו. אנו ממציאים כל מיני תירוצים שלא להתחיל בעבודה, אנו משביעים כל מיני רוחות, שהן רוחות רעות, כדי לא להתחיל במה שצריכים היינו להתחיל. זאת הטרגדיה של מי שרוצה לכתוב דבר מה, שהוא קורא שוב ושוב לכל מה שמכשיל את הכתיבה."

(תומס ברנהרד, 'מחיקה', מגרמנית: אברהם כרמל, הוצאת שוקן. הציטוט הפותח את הספר 'היה היתה')

דוחה. בחורה דוחה. כמו כדור שלג, מגלגלת את כל מה ש'צריכה לעשות ולא עושה' – מהבוקר לערב, מהערב לבוקר וחוזר חלילה, מגלגלת, מגלגלת, מגלגלת, מגלגלת, על פני ימים ושבועות, על פני חודשים ושנים, עד שהופך לכדור ענקי, שחוסם את החדר ולא מאפשר לנשום.

ana.jpg

אני אחד האנשים הכי לא יעילים בעולם. שקועה עד צוואר במטלות ומשימות אדמניסטרטיביות שממלאות את ימי ומעיקות על רוחי. ערימה של ניירות וחשבונות שצריכה לתייק ולסדר (מעבירה אותה ממקום למקום, אבל היא לא נעלמת) מיילים שצריכה לכתוב ולענות, קלסרים למיין, וכל אותן מלים לא אהובות: לארגן, לנהל, לבדוק, לתייק, לטלפן, לוודא, לברר, לטפל… בכל בוקר מכינה רשימה חדשה של משימות, ולא עומדת בה. לא מצליחה להגיע לתכלית, שלשמה התכנסתי כאן.

(ובמקום לעבוד, בורחת לאינטרנט ובורחת לכאן, כותבת עוד ועוד משפטים שאין בידם להושיע).

אוהבת לחשוב מחשבות, לקרוא ולהרהר, לחלום בהקיץ, לפתח רעיונות בדמיון, שלא מצליחה לממש (עם הזמן שעובר, אנשים אחרים מגשימים את הרעיונות שלי). בעולם שמקדש את המעשה ואת ההצלחה החומרית, נכשלת שוב ושוב (רק כאן, קושרת לפעמים מחשבות בחוטים שקופים, עדינים, שמשאירים עקבות, עפיפוני רוח).

benjamin

במכתב לגרשם שלום משנת 1938 סיכם את המשותף ביניהם כלהלן: "אם מבקשים לברר את דמותו של קפקא לאשורה, במלוא טהרתה ויפיה המיוחד, אין לשכוח, ולו לרגע, דבר אחד: זוהי דמות של מי שנכשל".

(ולטר בנימין, כרך ב' הרהורים, מגרמנית: דוד זינגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

ביום ששי ישבתי על ספסל בחצר של סבתא נעמי (במקום הבית של יחזקאל וצ'חלה יש בור).

 


 

face

(מחשבות בזמן שטיפת כלים) פתאום אני חושבת שאף פעם לא הבנתי, איך זה באמת עובד, החיים. כל הזמן מתוסכלת, שלא מספיקה כלום, שלא מצליחה לעצור לרגע, לעמוד בשקט, לסיים משהו אחד ולהתחיל משהו אחר, אבל זה בעצם בלתי אפשרי. אולי זו קלישאה חבוטה, אבל זו באמת זרימה בלתי פוסקת, כמו נהר גדול, שאני עומדת בתוכו ואין לי שום השפעה על כיוון הזרימה, או על הקצב שלו, אני יכולה רק לנסות לעשות מה שאני יכולה, להספיק כמה שיותר תוך כדי, להתחיל משהו אחד, להמשיך עם משהו אחר. אף פעם אי אפשר לסיים את כל העבודה, אף פעם הבית לא לגמרי נקי, אין דבר כזה שקט מוחלט או שלווה גמורה, אין נקודת אפס, רק לנסות שוב ושוב, במקביל, בהמון דרכים שונות, להיכשל שוב ושוב, ולפעמים, פה ושם, אולי גם משהו יצליח.