women

יום אישה שמח!

 


 

notebook2

בפעם האחרונה שהייתי בתל אביב, קניתי ב'יולטה' מחברת כל כך יפה, שממש נועדה בשבילי. הכריכה נהדרת, אפורה ומינימליסטית, העמודים מחולקים לכתיבה ולציור (כמו כאן, בבלוג). הרבה תשומת לב ורגישות לפרטים הקטנים. מה חבל שלעולם לא אעיז לצייר או לכתוב בה.

pencil

"זו תמיד הרפתקה להיכנס למקום חדש, שחייהם ואופיים של בעליו ספוגים ומהולים לחלוטין באווירה השוררת בו, ומיד עם כניסתנו אנחנו עומדות לפני גל רגש לא מוכר. אין ספק שכאן, בחנות מכשירי הכתיבה, אנשים רבו והתווכחו זה עתה. הכעס שלהם עדיין עמד באוויר. שניהם חדלו; הזקנה – התברר שהם בעל ואישה – נכנסה לחדר הפנימי; הזקן, שמצחו המעוגל ועיניו הכדוריות היו הולמים במיוחד איור כריכה של מחזה אליזבתני, נשאר לשרת אותנו. "עיפרון, עיפרון," הוא חזר ואמר, "בוודאי, בוודאי." הוא דיבר בהיסח הדעת אך בהשתפכות האופייניים למי שרגשותיהם התעוררו וגורו עד להצפה. הוא החל לפתוח קופסה אחרי קופסה ושב וסגר אותן. הוא אמר שקשה מאוד למצוא משהו כשמחזיקים במלאי כל כך הרבה פריטים. הוא פתח בסיפור על אודות משפטן מכובד אשר נקלע למערבולת בשל מעשיה של אשתו. הוא מכיר אותו שנים רבות; הוא מקושר ללשכות החוק והמשפט באזור הטמפל כבר חמישים שנה, אמר, כאילו קיווה שאשתו שומעת את דבריו מהחדר הפנימי. הוא הפך קופסת גומיות. לבסוף, מתוסכל מקוצר ידו, פתח את הדלת בדחיפה ושאל בנוקשות: "איפה שמת פה את העפרונות?" כאילו אשתו החביאה אותם מפניו. הזקנה נכנסה לחדר. בלי להעיף בנו מבט, ובצדקנות חמורת סבר הניחה את ידה על הקופסה הנכונה. הנה העפרונות. איך יוכל להסתדר בלעדיה? האם אין נוכחותה חיונית לו? כדי שיישארו שם, שיעמדו זה לצד זה בשלווה מאולצת, היה עלייך להיות קפדנית מאוד בבחירת העיפרון; זה רך מדי, זה קשה מדי. הם עמדו בשתיקה והביטו. וככל שהמשיכו לעמוד, נרגעו; הבערה דעכה, הכעס הלך והתפוגג. כך, ללא מילים משני הצדדים, תמה ונשלמה המריבה. הזקן, שמראה דמותו לא היה מבייש את כריכות ספרי בן ג'ונסון, החזיר את הקופסה למקומה, קד לנו בברכת לילה טוב, והם נעלמו. היא תוציא את כלי התפירה שלה; הוא יקרא בעיתון שלו; הקנרית תמטיר עליהם זירעונים בלי משים. המריבה הגיעה אל סופה."

(רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית, וירג'יניה וולף, מתוך: לאהוב, לשוטט, להפליג, מאנגלית: רעות בן יעקב, הוצאת תשע נשמות)

Eliraz.jpg

"ספר לי איך אתה כותב.

אני כותב בעיפרון ובעט. יש לי גם מחשב אבל אני לא משתמש בו לכתיבה. בשלב מסוים אני מגיע למכונת הכתיבה שיש לי בסטודיו. זה עניין של הרגל. עניין של איפה אני מרגיש נוח עם האצבעות. ברור לי למשל שאני לא יכול לכתוב בעיפרון קשה. אני מוכרח עיפרון 6B או 8B. כמו צייר. הרכות הזאת מיטיבה עם היד הזורמת. היא גם עניין של התרגלות.

נכון שישיבה ממושכת גורמת לגוף להיות קצת תפוס ונוקשה, אבל אני מוכרח לשבת כל הזמן ליד השולחן. כדי להיות מפוקס אל משהו. כשאני יושב ועובד אני לא צריך חלון שפתוח אל הנוף. זה נורא ואיום. אני יושב מול קיר. אם אני רוצה חלון אני יכול לגשת לחדר הסמוך, או לצאת החוצה. אבל בחדר הכתיבה, כשאני בתוך ה"מעבדה" שלי – שם מתרחשות הווריאציות ומתרחשים הפרגמנטים שלעולם לא ניתן לשער מראש מה הם יהיו ובדרך כלל הם ימחקו. בכל ספר יישאר מעט מאוד חומר ממה שכתבתי. שלושה רבעים ייזרקו.

אתה מתאר את הכתיבה כפעולה יומיומית שבה אתה מתיישב ונותן לדברים להגיע אליך או לעצמך להגיע אל הדברים. האם יש זיז שעליו אתה נתלה כדי להתחיל במלאכה?

אני נאלץ לאכזב אותך. אין זיז. אני לא יודע בדיוק איך זה הולך אבל דבר אחד ברור והכרחי לי, והוא שאני אוהב להיכנס אל הכתיבה דרך ספרים של אחרים, עד שלאט־לאט הם נושרים ממני. לפעמים אני קורא ספרים שלי, או את הדף שכתבתי אתמול. ואני קורא וקורא עד שקורה הרגע הזה שבו אני מפסיק לקרוא ומתחיל לכתוב. אני כל הזמן צריך פרה־טקסט. דבר שידחוף אותי לתוך משהו שאני לעולם לא יכול לדעת מהו אבל אני יודע שאחרים קדמו לי בו."

(שיחה עם ישראל אלירז, תמר מור סלע, הוצאת לוקוס, 2018)