"[…] רק מתי־מעט רואים כי חייו העכשוויים של אדם צעיר, תלמיד בית הספר, זקוקים לשעה של שקט מכל זה. רק מתי־מעט רואים כי ויתור על לימוד רציני של פרק בתנ"ך פירושו להותיר את האדם העכשווי בודד ואבוד בתוך הווה שהוא נסחף בתוכו בלא כל עוגן מנטלי המעניק לו זיכרון על דורות אחרים, אנשים קדומים, חוויות עתיקות. מעטים מבינים כי להיענות "לצו השעה" הוא להימצא בתחרות מתמדת על מטרות הנבחרות בידי חברות כלכליות המנהלות את המרשתת לתועלתן וכי בית הספר המסכין עם "צו השעה" ומוחק את הצורך בבחינות הבגרות במדעי הרוח משתף פעולה לא רק עם אינטרסים כלכליים־גלובליים אלימים אלא הוא בוגד בתלמידיו, בחובתו הראשונה ללמד באמת לקרוא ולכתוב.

יותר מכך, מדעי הרוח אינם לוויית־חן לבני־אדם אלא צורך עמוק, ראשוני וחיוני ליצירת סובייקט חושב, המסוגל לבחור, להתנגד, לפרש את המציאות שסביבו ואת המניפולציות המופעלות עליו. מדעי הרוח, הספרות, התנ"ך וההיסטוריה הם הכלי האנושי העומד מנגד לסחף העולם הבא לגמד כל נוכחות של בחירה ומחשבה עצמאיים.

הדיון של היום במעמדם של מדעי הרוח בבתי הספר הוא למעשה דיון בעצם הקריאה והכתיבה. הקריאה והכתיבה, ברמתן הגבוהה ביותר, הן חובתו הראשונה, הגורלית, של בית הספר מכיתה א' ועד סוף התיכון. ההפקרות שפשתה בתחום הזה בישראל היא כולה באחריות מערכת החינוך שלה. לימודי הספרות, התנ"ך וההיסטוריה הם המשכם הנכון של לימודי הקריאה והכתיבה, ואין זה בלי זה. […]"

(אריאל הירשפלד, משרד החינוך מחייב בורות, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ' 13.5.22)

"העורך של הספר תבע: את חייבת לכתוב הקדמה. לשם מה הקדמה לספר שבו כבר סיפרתי את כל הסיפור? גם כך היה לי קשה לכתוב אותו. הייתי כותבת ומרפה, חוזרת ונוטשת, מוחקת ועוזבת, ושוב חוזרת ומנסה לומר משהו, שלא בטוח שהצלחתי לומר. פשוט הרבה יותר לכתוב את סיפורם של אחרים, שאני הפרשנית, השופטת וגם המעצבת שלו. כאשר מדובר בי עצמי אני רוצה לספר את הסיפור כפי שהוא היה. או כפי שהיה למיטב ידיעתי והבנתי. האם אני ישרה עם עצמי? אני מקווה שכן. מצד אחר אני מודעת לחשיפה שכרוכה בסיפור. החשיפה קשה לי. רק על עצמי לספר לא ידעתי. לכן ההיסוסים, הרתיעה, התחושה שאני מגלה בפומבי את האני הפרטי. אך אני גם מודעת לכך שאין זה מקרה שעל אף החלטותיי החוזרות ונשנות לנטוש את הספר הזה, הייתי חוזרת אליו שוב ושוב. כתבתי את הסיפור בגוף שלישי: זה יצר איזה ריחוק שעזר לי להעלות את הדברים על הכתב. אך העורך לא אהב את הריחוק: הוא חייב אותי להתייצב מול עצמי, לדבר בקול שלי. זהו בסך הכול סיפור קטן, צנוע, בלי דרמות גדולות. אל יהיו לקורא ציפיות לתגליות סנסציוניות. אך בשבילי זהו סיפור פרטי מאוד, אישי. […]"

(אניטה שפירא, ככה זה היה, סיפור חיים, הוצאת עם עובד, ספריית אפיקים)

[…] אם אנחנו רוצים לשפר דברים, קשה לי להאמין שהגבלת הזרימה החופשית של ספרות היא הדרך היעילה להשיג את זה. עבורי, כתיבה היא לא ספורט קבוצתי. אני לא כותב עבור נבחרת פקיסטאן או נגד נבחרת ישראל. כשקוראים ספר, זה הזמן היחיד בחיינו שבו אנחנו לגמרי לבד, אבל למעשה מכילים בתוכנו גם את המחשבות שלנו וגם את המחשבות של אדם אחר — הכותב. זה משהו מדהים, ייחודי וחזק. אני מאמין שכתיבת ספרות היא דרך להשפיע על אנשים ולפתוח אותם לדרכי מחשבה חדשות. אין שום ניגוד בין ההזדהות שלי עם הפלסטינים לרצון לאפשר לישראלים לקרוא אותי, ואני לא מוכן שתהיה בעולם שפה שלא אסכים שהספרים שלי יתורגמו אליה".

(מוחסין חאמיד, מתוך כתבה של רונן טל, 'הארץ', 19.4.22)

רואלד דאל כתב על כורסה בצריף קטן בגינה, לוח עץ על ברכיו, מכוסה בשמיכה (איש-גולם), מוקף בכל מה שהוא צריך. אסטריד לינדגרן אהבה לכתוב את הספרים שלה, שרועה על הבטן, במיטה. גם אני מרגישה לאחרונה את הצורך הזה להיות נינוחה, עטופה, 'מחובקת', כדי להצליח להתרכז ולשקוע בתוך מעשה הכתיבה או הציור, לצלול למרחבים של שקט וחופש (הכורסה של דאל מדגימה את זה יפה – כמו להסתתר בתוך סוגריים ענקיים).

ahaha.jpg

"[…] הפניית האנרגיה הליבידינלית של הספרות הקאנונית לעבר הזיכרון של הקולקטיב הלאומי התגלתה כגלגל במכונה פוליטית ואידיאולוגית גדולה יותר, שדחפה את הסופרות והסופרים ליצירת גיבורים שמקיימים יחסים דיאלקטיים פוריים עם הקולקטיב. כל היתר הושלכו לטריטוריית העיסוק בשיירים, בעיקר סופרות שיצירתן הוגדרה כמינורית: ספרות קטנה שעומדת בגבה אל כלל העולם ופניה אל המבנה המשפחתי.

ולא תתפלאו ודאי לגלות שהסופרות קיבלו את דחיקתן לשוליים בצייתנות שתיארה היטב הסופרת האיטלקייה נטליה גינצבורג כשסיפרה שאת הסגנון המזוהה איתה — אותה כתיבה תמציתית שחותרת למקסימום משמעות במינימום מילים — עיצבו למעשה אחיה הגדולים, שתמיד אמרו לה לשתוק מסביב לשולחן האוכל בכל פעם שפתחה את פיה. האם זה לא תיאור יפה ועצוב לאופן שבו המקום המוקצה במערך המשפחתי והחברתי מתורגם לתמטיקה ולתעוזה, שהצמיחה את אותן דמויות נשים דהויות, חדגוניות שבלי הכנה מוקדמת יורות לבעלן ישר בין העיניים? […]

(איריס לעאל, מדוע כתיבה אישית נתפסת בישראל כעיסוק לנמושות, 'הארץ' 2.7.20)

[…] מעמדה של ספרות האוטופיקשן (באותו ראיון זבאלד מדבר על נטייתו החזקה אליה כקורא) ושל הממואר שכותבים סופרים, איתן ויציב ועומד על אותה מדרגה עם היצירה הספרותית־בדיונית. […]

אבל שלא כמו בחלקי עולם אחרים, כאן, בארצם של הניצולים מחורבן שאין לו שיעור, במקום שבו נשיאת עדות בגוף ראשון היתה צריכה לקבל מעמד מוגן — כאן, הזלזול ההיסטורי והחשש משפתו של הזיכרון האישי ממאנים להתפוגג. כתיבה אישית במובנה הרדיקלי הפורשת במפגיע מהזיכרון המוכלל, המדבר מהגרון הקולקטיבי, נחשבת עיסוק נרקיסיסטי קטנוני של נמושות.

אז הנה תזכורת חיונית: ספרות בנויה על עולמו של היחיד. למעשה, אם לצמצם אותה למהלך בסיסי אחד, ספרות היא חציית הגשר מן הפנים אל החוץ, היציאה של היחיד אל העולם והשיבה פנימה. המסע החוזר הזה הוא שעומד ביסוד האפוס ההומרי. ספרות מתארת את היחיד מול הגורל (טרגדיה); את היחיד מול אבסורד כיליונו הוודאי (הרומן ההגותי); את יחסי הגומלין בין היחיד לקונוונציות של תקופתו; ואת היחיד המגיב על אימת הרסנותו של הכלל (רומן של מנהגים ורומן חברתי). […]

(איריס לעאל, מדוע כתיבה אישית נתפסת בישראל כעיסוק לנמושות, 'הארץ' 2.7.20)

לאייר לעיתון זה פשוט. שולחים לי טקסט, אני קוראת, מהרהרת, מאיירת, ולמחרת האיור מופיע בעיתון. אבל לאייר ספרים לוקח לי שנים… שלא לדבר על הספרים שאני רוצה לכתוב ולאייר (כולם כבר כתובים ומצוירים לי בראש, אבל אני לא מעיזה להוציא אותם אל הפועל).