'דיוקן עצמי'. של אדואר לוה. מתבונן בעצמו. בחיים שלו. כותב במשפטים קצרים, אוסף של פרטים. מה שבא לראש. בלי סדר, בלי היררכיה. אין חשוב ולא חשוב, אין אחורה וקדימה. מושפע מפרק, אבל גם עומד בפני עצמו. אני חושבת שכל אחד יכול לכתוב ספר כזה והוא יהיה שלו. הייתי רוצה לקרוא טקסטים כאלה שכתבו על עצמם אנשים שונים. גם אני כותבת ככה. כשקראתי עליו בעיתון, ידעתי שהוא מדבר בשפה שלי. אפשר לפתוח בכל מקום, לקרוא ולהפסיק, לקפוץ הלאה. אני אוהבת את השפה של הקולאז', את החופש ואת החוצפה שלו.

[אדואר לוה, תאומים עצמיים, 1999]

"[…] אני מתלוצץ עם המוות. אני לא אוהב את עצמי. אני לא שונא את עצמי. אני לא שוכח לשכוח. אני לא מאמין בקיומו של השטן. אין לי עבר פלילי. הייתי רוצה שעונות השנה ייארכו שבוע. אני מעדיף להשתעמם לבד מאשר בשניים. אני מסתובב במקומות ריקים וסועד במסעדות עגמומיות. בענייני מזון, אני מעדיף את המלוח על המתוק, המבושל על הנא, הקשה על הרך, הקר על החם, המתובל על התפל. אני לא יכול לכתוב בראש שקט אם המקרר שלי ריק. אני יכול בקלות לחיות בלי אלכוהול וסיגריות. בארץ זרה, אני מהסס אם לצחוק כשבן שיח מגהק במהלך השיחה. אני מבחין בשערות שיבה אצל אנשים שעדיין לא בגיל שהגיוני שיהיו להם כאלה. […] אני לא כותב סיפורים. אני לא כותב רומנים. אני לא כותב נובלות. אני לא כותב מחזות. אני לא כותב שירים. אני לא כותב ספרי מתח. אני לא כותב מדע בדיוני. אני כותב פרגמנטים. אני לא מספר סיפורים שקראתי או סרטים שראיתי, אני מתאר רשמים, אני מנסח דעות. אין טעם לבקש ממני לספר אירוע חדשותי, גם אם התרחש לפני שבועות ספורים. אני לא לומד בעל-פה את שמות השרים. […] כילד פחדתי מחטיפות. פירה מתסכל אותי כי הוא לא פריך. […]

(אדואר לוה, דיוקן עצמי, מצרפתית: לנה נטע אטינגר, הוצאת בבל)

[קרן תגר]

קרן תגר ונעמה צאל. מתחברות לי בראש. בגלל היופי (מבפנים ומבחוץ), הכישרון המופלא והחיים הקצרים (שתיהן בגיל 39). האחת מציירת והשניה כותבת. מנסה למצוא קווים מקבילים בין שתיהן: רבגוניות – קרן (איור, אמנות, כתיבה) נעמה (כתיבה, מחקר ספרותי ועריכה), בשלות יצירה, כנות מרגשת וצניעות שקטה (ועוד משהו, כמו שנעמה כתבה: שפה אינטימית). אבידה שקשה להשלים איתה.

"זהו. התשובה היא לכתוב. לא חשוב מאיזה צד וגם לא חשוב איך, העיקר לכתוב. להרוויח זמן. לכתוב כמו שחרזדה, עוד עמוד ועוד עמוד ובערב, כמו פנלופה, לפרום הכול כדי שלא ייגמר."

(נורית גרץ, מה שאבד בזמן, ביוגרפיה של ידידות, הוצאת דביר, 2020)

star

וירג'יניה וולף על כתיבת רומן – איך צריך לכתוב על החיים:

"[…] עלינו להודות שאנו תובעניים, וכן שיקשה עלינו להסביר מהו שאנו תובעים כדי להצדיק את אי־שביעות רצוננו. אנו מנסחים את שאלתנו בצורות שונות בזמנים שונים. אולם היא חוזרת ומופיעה בעקשנות שאין כמוה בשמטנו מידנו את הרומן שסיימנו לקרוא באנחה גואה – האם כדאי הדבר? מה הטעם שבכל זה? […] החיים חומקים להם; ואולי בלי החיים שום דבר אינו כדאי. מי שנזקק לשאלה מעין זו מסגיר את ערפולו, ברם לא נתקן הרבה אם נעדיף לדבר, כפי שרגילים המבקרים לדבר, על מציאות. בהודותנו בערפול שבו נגועה כל ביקורת הרומן, הבה נעז להביע את הדעה כי לגבינו, ברגע זה, מחטיאה צורת־הסיפורת שבאופנה את הדבר שאנו מבקשים לעתים קרובות יותר משהיא משיגה אותו. בין אם נקרא לו החיים או הרוח, האמת או המציאות, חלף לו דבר זה, הדבר העיקרי, או נע קדימה, ואינו מניח שיוסיפו לעכבו בתוך המלבושים הבלתי־תואמים שאנו מספקים לו. ולמרות זאת אנו ממשיכים בהתמדה, במצפוניות, לבנות את שלושים־ושניים הפרקים שלנו לפי מתכונת המתרחקת יותר ויותר מהחזון שברוחנו. חלק כה רב מהעבודה העצומה שבהוכחת הממשיות, הדמיון־לחיים של הסיפור, אינו רק עבודה היורדת לטמיון, אלא עבודה שלא־במקומה, במידה כזאת שהיא מאפילה ומכבה את אור־ההשראה שבתפיסת הנושא. כאילו נכפה על הסופר – לא מרצונו החופשי אלא על ידי איזה עריץ כביר־כוח ונטול־מצפון המשעבד אותו כולו – לספק עלילה, לספק יסודות של קומדיה, טרגדיה, התאהבות ורושם, של המתקבל־על־הדעת החונטים את החומר כולו ללא־פגם, עד כדי כך שלו היו כל דמויותיו הופכות לדמויות בשר־ודם, הן היו מוצאות את עצמן מלובשות עד לכפתור האחרון שבמעילן לפי צו האופנה. העריץ כפה את מרותו; הרומן הותקן לכל תגיו ודקדוקיו. ברם לפרקים, לעתים קרובות יותר ויותר ככל אשר יעבור הזמן, חולפת בנו תחושת פקפוק רגעי, עווית של התקוממות, בעוד הדפים הולכים ומתמלאים בדרך הרגילה. האם כאלה הם החיים? האם כאלה מוכרחים להיות הספרים?

הסתכל בתוכך פנימה והחיים, דומה, רחוקים מאוד מהיות "כאלה". בדוק לרגע אחד רוח־אדם רגיל ביום רגיל. הרוח קולט רבבת רשמים – פעוטים, פנטסטיים, בני־חלוף, או חרוטים כבציפורן־פלדה. מכל העברים הם באים, מטר בלתי פוסק של אטומים לאין ספור; וכאשר ייפלו, כאשר יקבלו את צורת החיים של יום שני או שלישי, הדגש מוטל בצורה שונה מבעבר; הרגע הקובע לא חל במקום פלוני אלא באלמוני; כך שאילו היה הסופר בן־חורין ולא עבד, אילו יכול היה לכתוב כאשר יחפוץ, ולא כאשר מוכרח הוא לכתוב, אילו יכול היה לבסס את יצירתו על הרגשתו שלו ולא על המוסכם, כי אז לא היו – לא עלילה, לא קומדיה, לא טרגדיה, לא התאהבויות ואסונות בנוסח המקובל, ואולי אף לא כפתור אחד תפור כנדרש על ידי חייטי צמרת. החיים אינם שורה של פנסי־כרכרות מסודרים סימטרית; החיים הם הילת־נוגה, מעטפה שקופה־למחצה העוטפת אותנו מראשיתה של התודעה עד סופה. האין תפקידו של הסופר לבטא רוח זה, רב־השינויים, הנעלם והבלתי־מוגדר – אף בגלותו כל סטייה־מהסלול או סיבוך – ולהמעיט  ככל האפשר בחומר זר וחיצוני? אין אנו קוראים רק לאומץ־לב ולכנות; אנו אומרים שהחומר ההולם את הסיפור שונה במקצת ממה שגורסת התפיסה המקובלת.

על כל פנים, בצורה זו או בדומה לה מבקשים אנו להגדיר את המהות המבדילה את יצירתם של כמה סופרים צעירים, אשר מר ג'יימס ג'ויס הוא הבולט שבהם, מזו של הקודמים להם. הם מנסים להתקרב יותר לחיים ולשמר בכנות־יתר ובדיוק־יתר את אשר מעניין אותם ומעורר את רגשותיהם – אם גם בתוך כך הם נאלצים להשליך את רוב המוסכמות המקובלות על הסופר. הבה נרשום את האטומים כפי שהם נופלים על פני רוחנו, לפי סדר נפילתם, הבה נסמן את קווי התרשים שכל מראה או כל מקרה יוצר על פני תודעתנו, גם אם תרשים זה מקוטע וחסר קשר ופשר למראית עין. אל נא נקבל כמובן מאליו, שחיותו של המקובל־כעניין־גדול רבה מזו של המקובל־כעניין־קטן. […]"

(וירג'יניה וולף, מסה על הסיפורת המודרנית, מתוך: הקורא המצוי. פס ריקמה צר, תרגומים ורשימות, וירג'יניה וולף, ט"ס אליוט, נח שטרן. עריכת תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד)

"אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ."

(בראשית ג' טז)

 


 

womanpro

[…] בלעדיות סמכות הדעת היתה הדבר עליו גברים ביקשו להגן, ולעגן אותו, באלף חוקים ותקנות, שימנעו מנשים לקחת חלק באותה בלעדיות סמכות הדעת שהיתה שמורה לגברים. אז מה עשו גברים שנחונו בכל המעלות, בכל הזכויות, בכל הסמכויות, בכל רשות הדיבור? […] הם קודם כל עשו 'הפרד ומשול': הם הפרידו בין אנשים חופשיים לבין עבדים, בין גברים לבין נשים, בין לבנים לבין שחורים.

נשים חושבות אחרת. נשים חושבות שכל בני האדם שווים, שהמילה אויב, היא מילה שאיננה קיימת בלקסיקון. כל אדם שווה לרעהו, לכל אדם זכות בחירה, לכל אדם זכות לחיים, לכל אדם זכות לאחווה, לכבוד, לשיוויון, לחירות, לשלום, ורק מי שמטפח אינטרסים שליליים של כוחנות, של אלימות, של כיבוש, של דיכוי, הוא זה שיוצר מציאות של הפרדה ושלטון וכיבוש ודיכוי. זו מחשבה גברית פטריארכלית, שרואה מלחמה וכיבוש והפרדה ודיכוי וניצול ושיעבוד וקולוניאליזם ועבדות וכל הדברים הרעים האלה, שעדיין משפיעים כל כך לרעה על העולם, זה בגלל שלנשים לא היתה זכות להשמיע את קולן, אף פעם, בשום מקום. […]"

(דברים מתוך ההרצאה של רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב)

v_desk

"וכך אפשר לי למלא בכתיבה את מחצית השעה שלפני סעודת-הערב. בשעה שטיילתי ברגל, חשבתי כי ראוי להתחיל בהתחלה: אני קמה בשמונה וחצי ועוברת את הגן. היום הוא היה ערפילי,  ואני חלמתי בשנתי על אדית סיטוול. אני מתרחצת ובאה לארוחת הבוקר, הערוכה על המפה המשובצת. אם מתמזל המזל, יש לי מכתב מעניין; היום לא היה. ואחר כך אמבטיה, ואני מתלבשת; ואני באה לכאן וכותבת, או מתקנת, במשך שלוש שעות, עם הפסקה בשעה 11, כאשר ליאונרד בא עם החלב, ואולי עם עיתונים. בשעה אחת ארוחת-צהריים – היום קציצות ורפרפת שוקולד. אחרי הארוחה קצת קריאה ועישון; ואז, בערך בשתיים, אני נועלת נעליים עבות, לוקחת את הרצועה של פינקר ויוצאת החוצה – היום אחר-הצהריים במעלה גבעת אשהם, שם ישבתי רגע, ואז בחזרה הביתה, לאורך הנהר. תה בשעה ארבע; ואז אני באה לכאן וכותבת מכתבים, והדואר מפריע אותי באמצע: עוד הזמנה להרצאה; ואחר אני קוראת ספר אחד של "הפרלוד". ומיד יצלצל הפעמון, ואנחנו נסעד,  ונשמע מוסיקה, ואני אעשן סיגר; ואז נקרא – הלילה, את לפונטן, כך אני חושבת, ואת העיתונים, ונלך לישון…"

(וירג'יניה וולף, ביוגרפיה מאת קוונטין בל, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן)

"אילו יכולתי להישאר במיטה עוד שבועיים (אבל אין סיכוי לכך), אני מאמינה כי הייתי רואה לפני את 'הגלים' בכולותו… אני מאמינה כי המחלות הללו, אצלי הן – איך אבטא זאת? – מיסטיות בחלקן. משהו מתחולל לרוחי. הוא מסרב להוסיף ולכנוס בתוכו רשמים. הוא מסתגר. הוא נעשה גולם-פרפר. אני שוכבת קהויה לגמרי, לפעמים בכאב גופני נוקב – כמו בשנה האחרונה; אין זו אלא אי-נוחות, ואז פתע-פתאום מתפרץ דבר-מה."

(וירג'יניה וולף, ביוגרפיה מאת קוונטין בל, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן)