(אוהבת לקרוא ספרות, נהנית לקרוא על ספרות, לא מתיימרת לכתוב ספרות. כותבת רק מה שרואה ומה שחושבת. מתרחקת ממקומות ומהגדרות של יודעי ח"ן. כך גם ביחס לאמנות, אוהבת להתבונן באמנות, אבל לא מבינה את השפה שהאמנים מדברים בה. רושמת קו וכתם).

star

וירג'יניה וולף על כתיבת רומן – איך צריך לכתוב על החיים:

"[…] עלינו להודות שאנו תובעניים, וכן שיקשה עלינו להסביר מהו שאנו תובעים כדי להצדיק את אי־שביעות רצוננו. אנו מנסחים את שאלתנו בצורות שונות בזמנים שונים. אולם היא חוזרת ומופיעה בעקשנות שאין כמוה בשמטנו מידנו את הרומן שסיימנו לקרוא באנחה גואה – האם כדאי הדבר? מה הטעם שבכל זה? […] החיים חומקים להם; ואולי בלי החיים שום דבר אינו כדאי. מי שנזקק לשאלה מעין זו מסגיר את ערפולו, ברם לא נתקן הרבה אם נעדיף לדבר, כפי שרגילים המבקרים לדבר, על מציאות. בהודותנו בערפול שבו נגועה כל ביקורת הרומן, הבה נעז להביע את הדעה כי לגבינו, ברגע זה, מחטיאה צורת־הסיפורת שבאופנה את הדבר שאנו מבקשים לעתים קרובות יותר משהיא משיגה אותו. בין אם נקרא לו החיים או הרוח, האמת או המציאות, חלף לו דבר זה, הדבר העיקרי, או נע קדימה, ואינו מניח שיוסיפו לעכבו בתוך המלבושים הבלתי־תואמים שאנו מספקים לו. ולמרות זאת אנו ממשיכים בהתמדה, במצפוניות, לבנות את שלושים־ושניים הפרקים שלנו לפי מתכונת המתרחקת יותר ויותר מהחזון שברוחנו. חלק כה רב מהעבודה העצומה שבהוכחת הממשיות, הדמיון־לחיים של הסיפור, אינו רק עבודה היורדת לטמיון, אלא עבודה שלא־במקומה, במידה כזאת שהיא מאפילה ומכבה את אור־ההשראה שבתפיסת הנושא. כאילו נכפה על הסופר – לא מרצונו החופשי אלא על ידי איזה עריץ כביר־כוח ונטול־מצפון המשעבד אותו כולו – לספק עלילה, לספק יסודות של קומדיה, טרגדיה, התאהבות ורושם, של המתקבל־על־הדעת החונטים את החומר כולו ללא־פגם, עד כדי כך שלו היו כל דמויותיו הופכות לדמויות בשר־ודם, הן היו מוצאות את עצמן מלובשות עד לכפתור האחרון שבמעילן לפי צו האופנה. העריץ כפה את מרותו; הרומן הותקן לכל תגיו ודקדוקיו. ברם לפרקים, לעתים קרובות יותר ויותר ככל אשר יעבור הזמן, חולפת בנו תחושת פקפוק רגעי, עווית של התקוממות, בעוד הדפים הולכים ומתמלאים בדרך הרגילה. האם כאלה הם החיים? האם כאלה מוכרחים להיות הספרים?

הסתכל בתוכך פנימה והחיים, דומה, רחוקים מאוד מהיות "כאלה". בדוק לרגע אחד רוח־אדם רגיל ביום רגיל. הרוח קולט רבבת רשמים – פעוטים, פנטסטיים, בני־חלוף, או חרוטים כבציפורן־פלדה. מכל העברים הם באים, מטר בלתי פוסק של אטומים לאין ספור; וכאשר ייפלו, כאשר יקבלו את צורת החיים של יום שני או שלישי, הדגש מוטל בצורה שונה מבעבר; הרגע הקובע לא חל במקום פלוני אלא באלמוני; כך שאילו היה הסופר בן־חורין ולא עבד, אילו יכול היה לכתוב כאשר יחפוץ, ולא כאשר מוכרח הוא לכתוב, אילו יכול היה לבסס את יצירתו על הרגשתו שלו ולא על המוסכם, כי אז לא היו – לא עלילה, לא קומדיה, לא טרגדיה, לא התאהבויות ואסונות בנוסח המקובל, ואולי אף לא כפתור אחד תפור כנדרש על ידי חייטי צמרת. החיים אינם שורה של פנסי־כרכרות מסודרים סימטרית; החיים הם הילת־נוגה, מעטפה שקופה־למחצה העוטפת אותנו מראשיתה של התודעה עד סופה. האין תפקידו של הסופר לבטא רוח זה, רב־השינויים, הנעלם והבלתי־מוגדר – אף בגלותו כל סטייה־מהסלול או סיבוך – ולהמעיט  ככל האפשר בחומר זר וחיצוני? אין אנו קוראים רק לאומץ־לב ולכנות; אנו אומרים שהחומר ההולם את הסיפור שונה במקצת ממה שגורסת התפיסה המקובלת.

על כל פנים, בצורה זו או בדומה לה מבקשים אנו להגדיר את המהות המבדילה את יצירתם של כמה סופרים צעירים, אשר מר ג'יימס ג'ויס הוא הבולט שבהם, מזו של הקודמים להם. הם מנסים להתקרב יותר לחיים ולשמר בכנות־יתר ובדיוק־יתר את אשר מעניין אותם ומעורר את רגשותיהם – אם גם בתוך כך הם נאלצים להשליך את רוב המוסכמות המקובלות על הסופר. הבה נרשום את האטומים כפי שהם נופלים על פני רוחנו, לפי סדר נפילתם, הבה נסמן את קווי התרשים שכל מראה או כל מקרה יוצר על פני תודעתנו, גם אם תרשים זה מקוטע וחסר קשר ופשר למראית עין. אל נא נקבל כמובן מאליו, שחיותו של המקובל־כעניין־גדול רבה מזו של המקובל־כעניין־קטן. […]"

(וירג'יניה וולף, מסה על הסיפורת המודרנית, מתוך: הקורא המצוי. פס ריקמה צר, תרגומים ורשימות, וירג'יניה וולף, ט"ס אליוט, נח שטרן. עריכת תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד)

"אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ."

(בראשית ג' טז)

 


 

womanpro

[…] בלעדיות סמכות הדעת היתה הדבר עליו גברים ביקשו להגן, ולעגן אותו, באלף חוקים ותקנות, שימנעו מנשים לקחת חלק באותה בלעדיות סמכות הדעת שהיתה שמורה לגברים. אז מה עשו גברים שנחונו בכל המעלות, בכל הזכויות, בכל הסמכויות, בכל רשות הדיבור? […] הם קודם כל עשו 'הפרד ומשול': הם הפרידו בין אנשים חופשיים לבין עבדים, בין גברים לבין נשים, בין לבנים לבין שחורים.

נשים חושבות אחרת. נשים חושבות שכל בני האדם שווים, שהמילה אויב, היא מילה שאיננה קיימת בלקסיקון. כל אדם שווה לרעהו, לכל אדם זכות בחירה, לכל אדם זכות לחיים, לכל אדם זכות לאחווה, לכבוד, לשיוויון, לחירות, לשלום, ורק מי שמטפח אינטרסים שליליים של כוחנות, של אלימות, של כיבוש, של דיכוי, הוא זה שיוצר מציאות של הפרדה ושלטון וכיבוש ודיכוי. זו מחשבה גברית פטריארכלית, שרואה מלחמה וכיבוש והפרדה ודיכוי וניצול ושיעבוד וקולוניאליזם ועבדות וכל הדברים הרעים האלה, שעדיין משפיעים כל כך לרעה על העולם, זה בגלל שלנשים לא היתה זכות להשמיע את קולן, אף פעם, בשום מקום. […]"

(דברים מתוך ההרצאה של רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב)

v_desk

"וכך אפשר לי למלא בכתיבה את מחצית השעה שלפני סעודת-הערב. בשעה שטיילתי ברגל, חשבתי כי ראוי להתחיל בהתחלה: אני קמה בשמונה וחצי ועוברת את הגן. היום הוא היה ערפילי,  ואני חלמתי בשנתי על אדית סיטוול. אני מתרחצת ובאה לארוחת הבוקר, הערוכה על המפה המשובצת. אם מתמזל המזל, יש לי מכתב מעניין; היום לא היה. ואחר כך אמבטיה, ואני מתלבשת; ואני באה לכאן וכותבת, או מתקנת, במשך שלוש שעות, עם הפסקה בשעה 11, כאשר ליאונרד בא עם החלב, ואולי עם עיתונים. בשעה אחת ארוחת-צהריים – היום קציצות ורפרפת שוקולד. אחרי הארוחה קצת קריאה ועישון; ואז, בערך בשתיים, אני נועלת נעליים עבות, לוקחת את הרצועה של פינקר ויוצאת החוצה – היום אחר-הצהריים במעלה גבעת אשהם, שם ישבתי רגע, ואז בחזרה הביתה, לאורך הנהר. תה בשעה ארבע; ואז אני באה לכאן וכותבת מכתבים, והדואר מפריע אותי באמצע: עוד הזמנה להרצאה; ואחר אני קוראת ספר אחד של "הפרלוד". ומיד יצלצל הפעמון, ואנחנו נסעד,  ונשמע מוסיקה, ואני אעשן סיגר; ואז נקרא – הלילה, את לפונטן, כך אני חושבת, ואת העיתונים, ונלך לישון…"

(וירג'יניה וולף, ביוגרפיה מאת קוונטין בל, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן)

"אילו יכולתי להישאר במיטה עוד שבועיים (אבל אין סיכוי לכך), אני מאמינה כי הייתי רואה לפני את 'הגלים' בכולותו… אני מאמינה כי המחלות הללו, אצלי הן – איך אבטא זאת? – מיסטיות בחלקן. משהו מתחולל לרוחי. הוא מסרב להוסיף ולכנוס בתוכו רשמים. הוא מסתגר. הוא נעשה גולם-פרפר. אני שוכבת קהויה לגמרי, לפעמים בכאב גופני נוקב – כמו בשנה האחרונה; אין זו אלא אי-נוחות, ואז פתע-פתאום מתפרץ דבר-מה."

(וירג'יניה וולף, ביוגרפיה מאת קוונטין בל, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן)

block

מקנאה קנאה עזה במצב הזה של וירג'יניה וולף, 'להיות בתוך ספר'. זו הרכושנות הנפלאה בעולם. ספר משלך. בכל פעם שהיא מתחילה ספר חדש, זה נשמע כמו אושר גדול (מעניין אם אצליח לעשות את זה פעם, או שרק אמשיך לדבר על זה לעולם ועד). עצביה מתערערים רק כאשר היא צריכה לסיים את הספר, לערוך הגהות אחרונות ולהוציא אותו לאוויר העולם…

windowww

הביוגרפיה של וירג'יניה וולף היא חומת ההגנה הבצורה שלי. מתהפכת לצד שמאל במיטה, פותחת ומעמידה את הספר הכרסתני, תוחמת לי עולם של מחשבות וכתיבה וארוחות ערב אנגליות גדושות בפטפוטים ספרותיים, צלי בקר ויין. נהנית לקרוא על וירג'יניה כשהיא כותבת במרץ בשעות הבוקר או כשהיא משוטטת בטבע הכפרי שלה, טווה רעיון חדש לספר הבא…

קוונטין בל (אחיינה, הבן של ונסה בל), כותב על וירג'יניה וולף, האישה, הסופרת והדודה שלו. הוא מנסה לשרטט באופן כרונולוגי את סיפור חייה והכתיבה שלה ומלווה את הכתיבה בקריאה ביומנים, במכתבים ובטקסטים שלה ושל אחרים. למרות שהכיר אותה ואת רוב הסובבים אותה כל חייו, היכרות משפחתית וקרובה, יומיומית, הוא משתדל לשמור על עמדת המתבונן מן החוץ ונזהר מפרשנויות מרחיקות לכת של מחשבות ורגשות. מדי פעם הוא מעיר בעדינות הערות מחכימות שמנסות להבהיר או להבין את מהלכיה. הכתיבה פשוטה ועניינית, לא ספרותית. הדמות של וולף צבעונית ומרתקת דיה כדי ליצור עניין ויופי (לקראת סוף הקריאה גם אני מצרפת לקריאה את היומנים שלה ב'חירות של רגע', ואת הספרים 'אל המגדלור', 'מרת דאלווי' ו'הגלים'. חבל שלא חשבתי על זה קודם).

"אז מה לעשות עכשיו? דבר ראשון — להישאר בבית, להסתגר במקום מוגן, גם ככה אין ישיבות ואין לימודים. להתנתק, לא לשמוע רדיו ולא לראות טלוויזיה. אבל המגיפה נכנסת הביתה למרות הסגר, ולכן כשהמייל והווטסאפ שלי עולים על גדותיהם מעומס של הודעות, וביניהן אין סוף הודעות מהבנות שלי לא לצאת, לא לבוא לבקר, לשמור על מרחק של שני מטר, לא לתת לשליח של הסופר להיכנס הביתה — אני מחליטה פשוט לברוח מכאן.

לאן? הכי רחוק שאפשר והכי בטוח — למקומות שבהם התרחשו מגיפות אחרות […] ומה לחפש שם? תשובה לשאלה למה זה קורה, מה עושים עכשיו, ומה הערך של כל מה שבקלות כזאת כלה ונמוג.

וזה גם מה שאני עושה, כותבת. […] ראש הממשלה הכריז על תקנות חירום לסגר כללי, ואני עוברת מתבאי לפירנצה, ומפירנצה לאתונה ובחזרה, קוראת הכל ומוחקת הכל וכותבת ומתחילה מחדש. אני כותבת והמגיפה כבר לא מפחידה כל כך, לא מאיימת. אני פוקחת עיניים בבוקר, מנסה להיזכר. איפה אני? ואז מכת האור מהחלון הפתוח, כן, אני כאן. עכשיו. ועוד מעט הכל נגמר. ואז אני קמה, אוכלת ארוחת בוקר, שותה קפה, יושבת לכתוב וכל מה שנגמר מתחיל מחדש."

(נורית גרץ, 'ספרים' הארץ, 24.3.20)