גנוזים. פרויקט נהדר של 'אנסמבל עתים' – אמנים ויוצרים מגיבים למכתבים של כותבים ישראלים, השמורים במכון גנזים.

16 שנה לעלי מוהר.

---

"[…] כשאדם מגיע לשנות בינה ועצה הוא מתחיל בדרך כלל להבין שראוי לו למשל לשמור על בריאותו: לעמל את הגוף, לאכול במידה ולשתות במידה, ולא, נניח לעשן ללא הרף ככסיל, בלי תכלית ובלי טעם; מי שחי וגדל בארץ ואולי התנסה בשלוש או ארבע – או חמש או שש – מלחמות במהלך חייו, אולי כבר אינו שש ממש אלי קרב, תהיינה דעותיו הפוליטיות אשר תהיינה. גם בחייו האישיים יש שהוא לומד את סגולת המתינות ואת היכולת לוותר, בידעו כבר שלא את הכול אפשר להשיג, וגם מה שאפשר אינו מושג בהכרח בכוח…

בהיותו שרוי בהלך נפש פילוסופי ומלא תבונה זה, יש שנמלא האדם תקווה. נדמה לו שהעולם מתבגר ומחכים יחד איתו; שגם בצד השני יש ודאי הבנה גוברת והולכת שכך לא כדאי, וכך אי אפשר להמשיך; גם בצד השני יש ודאי גברים ונשים במטב שנותיהם, כמוהו, אמנם לא קבילים חיצונית לדאבונו, אך כאלה שאפשר לשבת ולסגור עמם עניין בשקט, בהבנה מרבית..

מתוך הרהורים נעימים ממין זה הולך האדם ברחוב הריק, ידיו שלובות לו מאחורי גבו, ואז כשהוא מגיע לפינת הרחוב, מתגלים לעיניו לפתע רבבות צעירים חורקי שן, לא מגולחים, מלאי עזוז, שדמם סמוק בעורקיהם והם מעשנים כמו קטרים ומוכנים להתחיל הכול מהתחלה, הכול, כי בשבילם הכול רק מתחיל ברגע זה. הם חדשים לגמרי, זה מקרוב באו, ואין הם מוכנים לוותר על דבר ממה שהעולם צופן עבורם – לא על התקפת הניקוטין הראשונה ולא על המלחמה הבאה, שלהם תהיה המלחמה הראשונה, שתמיד היא המושכת והמפתה מכולן.

מניד אז האדם ראש בראותו את תקוותיו עולות בעשן, ובהבינו בפליאה כי העולם אינו חדל להתרחש בלי הרף, הוא שואל את עצמו קושיה אחרונה לשנה זו."

(עלי מוהר, עוד מהנעשה בעירנו, הוצאת עם עובד, 2016)

ואולי זה כל מה שאני יודעת (ואוהבת) לעשות. מתבוננת בעולם מהצד, כותבת ורושמת אותו בנגיעות קטנות, אישיות: קו, מילה, כתם, נקודה.

"[…] פגשתי לא מזמן סטודנטית לכתיבה, ערבייה. היא כתבה לראשונה סיפור בעברית. בחורה מוצלחת, עם כישרון אדיר, כותבת יפה מאוד. אני נפגשת איתה מדי פעם. כמובן שאני לא יכולה להיות חברה שלה כי אני גדולה ממנה באיזה 30 שנה. יש לי עוד חברה צעירה שגם אני לא יכולה להיות חברה שלה בגלל הפער של ה-30 שנה, אבל אני חברה שלה באמת. לא חשוב. אז נפגשתי איתה והיא שאלה אותי איך לכתוב. המציאות קשה, החיים קשים, פוליטיקה, שאלות קשות, מה אני צריכה לעשות כדי להצליח לכתוב בתוך כל הרעש הזה ברקע. אמרתי לה את הדבר שאני אומרת לעצמי, תתנהגי כאילו הכל רגיל. זו הדרך היחידה להצליח לכתוב. להתנהג כאילו הכל רגיל."

(אורלי קסטל-בלום בראיון לאלעד בר-נוי, ידיעות אחרונות 28.10.22)

"[…] הממואר הוא ז'אנר רב־גוני, החוקים שלו מינימליסטיים. פועלים בו חוקים אחרים מאשר בסיפור הקצר. האדם הכותב ממואר ממציא את הז'אנר תוך כדי כתיבה. כתיבתו היא חקירה של עצמו על עצמו, ולא ידוע לאן היא מוליכה. זהו ז'אנר פלואידי."

(שרה אוסצקי לזר, כמה דברים שלמדנו מרונית מטלון, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 26.10.22)

סיימתי לקרוא את שבעה ימים אביב בשנה של סיון בסקין והוא מקומט. הוא נסע אתי כבר פעמיים הלוך ושוב ברכבת לתל אביב והתקמט בתא הפנימי של התיק. בהתחלה הצטערתי כשהעטיפה היפה של טליה בר (שבגללה הייתי מוכרחה לקנות אותו) התקמטה, אבל עכשיו זה משווה לו אופי ומעניק לו חותמת של זמן. ספר קטן, מענג, על מסעות ברוח, כמו שאני אוהבת, בין זמנים, ארצות, ספרים ובעיקר – שפות.

---

[בסוף הקריאה אני רוצה: לבקר בוילנה, לקרוא עוד שירים וטקסטים של לאה גולדברג, לקרוא שירים של סיון בסקין, לקנות אותו במתנה לתמר, לחפש ולקרוא שוב את 'תקוות השיר' על חייו של מנדלשטם, שכתבה אשתו, נדיז'דה מנדלשטם, שקראתי מזמן ומאוד אהבתי, ללמוד יידיש].

"[…] כל אחד מאתנו הוא כמה, הוא רבים, הוא מערך סדור של עצמויות. לכן מי שבז לסביבה אינו אותו אדם ששמח בה או סובל ממנה. במושבה הגדולה של הווייתנו יש בני אדם מסוגים רבים, החושבים ומרגישים באופנים שונים. ברגע זה ממש, כשאני כותב, בהפוגה לגיטימית מן העבודה הדלילה היום, מלות התרשמות מעטות אלו, אני הוא הכותב אותן בתשומת לב, אני הוא השמח שאיני חייב לעבוד בשעה זו, אני הוא המתבונן בשמים שם בחוץ, השמים הבלתי נראים מכאן, אני הוא החושב כל זאת, אני הוא החש את הגוף מרוצה ואת הידיים קרות עדיין במעורפל. וכל עולמי זה, עולם של בני אדם זרים זה לזה, מקרין, כהמון מגוון אך קומפקטי, צל אחד ויחיד – גוף שקט זה אשר כותב, שאני רוכן אתו, בעמידה, מעל לשולחן הכתיבה הגבוה של בורז'ס שאליו באתי לחפש את כרית הספיגה שלי שהשאלתי לו.

[…] הכל מתאייד לי. חיי כולם, זכרונותי, דמיוני ומה שהוא מכיל, אישיותי, הכל מתאייד לי. אני חש כל העת שהייתי אחר, שחשתי אחר, שחשבתי אחר. […] לעתים אני מוצא, בבלבול ההמוני של מגירותי הספרותיות, ניירות שנכתבו על ידי לפני עשר שנים, לפני חמש עשרה שנה, אולי לפני שנים רבות יותר. ורבים מהם נראים לי של אדם זר; אינני מזהה את עצמי בהם. היה מי שכתב אותם, וזה היה אני. אני חשתי אותם, אך זה היה כמו בחיים אחרים, שכעת אולי התעוררתי מהם כמו מחלום של מישהו אחר. […]"

(פרננדו פסואה, ספר האי־נחת, עמ' 36, מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת בבל)

(טקסטים קצרים שכתבתי לפני 31 שנה, בפרויקט הגמר שלי, המסע לאירופה, ואני רוצה לשמור כאן):

אולי היום, אולי מחר, אני אשב בנמל חיפה ואחכה לאנייה שלי. כבר הרבה ימים אני מכינה ערב ערב, תיק קטן, לקראת הנסיעה הגדולה לאירופה. בסוף, אני תמיד נרדמת עם ספר בברלין או בפריס, ובבוקר שוכחת לנסוע…

---

כבר שנים שאני בורחת מאירופה, באישון לילה, פרטיזנים אמיצים מעבירים אותי מיד ליד, מסיעים אותי בעגלה מלאת חציר לגבול, מעלים אותי על אניית מעפילים. כל כך קשה לברוח מאירופה… ועכשיו אני רוצה לחזור.

---

המסע שלי לאירופה הוא לא מסע חד פעמי של מזוודה חומה קטנה וכרטיס לאנייה, אלא מסע שוטטות ארוך (בספריות ציבוריות עם כרטיס קורא ודפים מקופלים בפינות), עם כל המשוטטים הגדולים של אירופה, שבולעים רחובות ואנשים, ונשחקים על בתי האבן כמו נייר זכוכית, אלה שהאופציה של הגשר תמיד קורצת להם… אבל הם עוברים אותו וממשיכים לרחוב הבא

---

זה היה בשעת בין-ערביים, בין שתי מלחמות עולם, כשישבתי בבית הקפה הקטן והצפוף בברלין וחשבתי איך בדיוק עכשיו בירושלים נכנסת השבת ושומעים את הצפירה הזאת במאה שערים, ותומס מאן לחש לאלזה לסקר-שילר משהו באוזן והיא ככה צחקקה ולברכט נפל המזלג וקירכנר שפך משהו לחולצה של גיתה וגיתה צרח עליו וניטשה התחיל לבכות… ועכשיו, חשבתי, עכשיו מתחיל הסרט בערבית

"[…] רק מתי־מעט רואים כי חייו העכשוויים של אדם צעיר, תלמיד בית הספר, זקוקים לשעה של שקט מכל זה. רק מתי־מעט רואים כי ויתור על לימוד רציני של פרק בתנ"ך פירושו להותיר את האדם העכשווי בודד ואבוד בתוך הווה שהוא נסחף בתוכו בלא כל עוגן מנטלי המעניק לו זיכרון על דורות אחרים, אנשים קדומים, חוויות עתיקות. מעטים מבינים כי להיענות "לצו השעה" הוא להימצא בתחרות מתמדת על מטרות הנבחרות בידי חברות כלכליות המנהלות את המרשתת לתועלתן וכי בית הספר המסכין עם "צו השעה" ומוחק את הצורך בבחינות הבגרות במדעי הרוח משתף פעולה לא רק עם אינטרסים כלכליים־גלובליים אלימים אלא הוא בוגד בתלמידיו, בחובתו הראשונה ללמד באמת לקרוא ולכתוב.

יותר מכך, מדעי הרוח אינם לוויית־חן לבני־אדם אלא צורך עמוק, ראשוני וחיוני ליצירת סובייקט חושב, המסוגל לבחור, להתנגד, לפרש את המציאות שסביבו ואת המניפולציות המופעלות עליו. מדעי הרוח, הספרות, התנ"ך וההיסטוריה הם הכלי האנושי העומד מנגד לסחף העולם הבא לגמד כל נוכחות של בחירה ומחשבה עצמאיים.

הדיון של היום במעמדם של מדעי הרוח בבתי הספר הוא למעשה דיון בעצם הקריאה והכתיבה. הקריאה והכתיבה, ברמתן הגבוהה ביותר, הן חובתו הראשונה, הגורלית, של בית הספר מכיתה א' ועד סוף התיכון. ההפקרות שפשתה בתחום הזה בישראל היא כולה באחריות מערכת החינוך שלה. לימודי הספרות, התנ"ך וההיסטוריה הם המשכם הנכון של לימודי הקריאה והכתיבה, ואין זה בלי זה. […]"

(אריאל הירשפלד, משרד החינוך מחייב בורות, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ' 13.5.22)

"העורך של הספר תבע: את חייבת לכתוב הקדמה. לשם מה הקדמה לספר שבו כבר סיפרתי את כל הסיפור? גם כך היה לי קשה לכתוב אותו. הייתי כותבת ומרפה, חוזרת ונוטשת, מוחקת ועוזבת, ושוב חוזרת ומנסה לומר משהו, שלא בטוח שהצלחתי לומר. פשוט הרבה יותר לכתוב את סיפורם של אחרים, שאני הפרשנית, השופטת וגם המעצבת שלו. כאשר מדובר בי עצמי אני רוצה לספר את הסיפור כפי שהוא היה. או כפי שהיה למיטב ידיעתי והבנתי. האם אני ישרה עם עצמי? אני מקווה שכן. מצד אחר אני מודעת לחשיפה שכרוכה בסיפור. החשיפה קשה לי. רק על עצמי לספר לא ידעתי. לכן ההיסוסים, הרתיעה, התחושה שאני מגלה בפומבי את האני הפרטי. אך אני גם מודעת לכך שאין זה מקרה שעל אף החלטותיי החוזרות ונשנות לנטוש את הספר הזה, הייתי חוזרת אליו שוב ושוב. כתבתי את הסיפור בגוף שלישי: זה יצר איזה ריחוק שעזר לי להעלות את הדברים על הכתב. אך העורך לא אהב את הריחוק: הוא חייב אותי להתייצב מול עצמי, לדבר בקול שלי. זהו בסך הכול סיפור קטן, צנוע, בלי דרמות גדולות. אל יהיו לקורא ציפיות לתגליות סנסציוניות. אך בשבילי זהו סיפור פרטי מאוד, אישי. […]"

(אניטה שפירא, ככה זה היה, סיפור חיים, הוצאת עם עובד, ספריית אפיקים)