בשבת בצהריים הלכנו למוזיאון (תערוכה נפלאה בעקבות 'ספר הג'ונגל'), ובערב, להפגנה.

לבשתי מכנסי חופש (עם פסים דקים כחולים), נעלתי סנדלים של חופש ונסענו למוזיאון.

לפני שבוע, קפצתי איתו שוב למוזיאון. הוא צילם, אני הלכתי להגיד שלום לכל היצירות שאני אוהבת וניסיתי להבין למה אני כל כך שמחה בכל פעם שאני מגיעה לשם. אולי בגלל שהמוזיאון הוא מעין בית, שאני מבקרת בו כבר שנים, אבל הוא עצמו כמעט ולא משתנה (להבדיל מכל הבתים שאהבתי, שנעלמו ואינם) וגם אם התערוכות בו מתחלפות, אני יודעת פחות או יותר איפה כל דבר נמצא… ואולי בגלל, שבכל פעם שאני נכנסת אליו, אני ממשיכה באותה שיחה שאני מנהלת עם עצמי, שמזכירה לי מי אני ומה אני רוצה (ונקטעת, בכל פעם שאני יוצאת ממנו החוצה, אל החיים). ואולי פשוט מכיוון שהזמן במוזיאון עומד מלכת, קצת כמו בתוך קטקומבה ענקית, תקופות ותרבויות חיות בו בשקט חיי נצח, זו לצד זו, ואפשר לדלג ביניהן אחורה, קדימה ובחזרה… ובאמצע, לעשות הפסקה לקפה, עם מאפה דובדבנים וגבינה.

ביום ראשון בבוקר נסענו למוזיאון ישראל. הוא צילם את פסל 'יום השיוויון' של מיכה אולמן בגן הפסלים (ב-20.3, בדיוק בשעה הנכונה) ואני הלכתי להציץ על הצריף שאני אוהבת, 'בית ממכר ספרים' של מרק דיון (והדבקתי את האף לחלון, כדי לדמיין את עצמי יושבת וקוראת, מאחורי שולחן העבודה הגדול, בין התצלומים של טולסטוי, פלובר, דיקנסון ומרי שלי). אחר כך נכנסנו לסיבוב מהיר של 'מה נשמע, מה חדש' במוזיאון. התכוונו רק לחלוף ביעף, אבל בסוף עברנו והתעכבנו בכל התערוכות החדשות (ואפילו קינחנו במגילות הגנוזות של היכל הספר, שלא ביקרנו בו שנים).

ברגע שאני נכנסת למוזיאון, אני מיד מרגישה מאושרת. אני חוזרת להיות בת 12, עוברת בין היצירות ואומרת בלב: כן, לא, לא, כן, לא… בוחרת מה הייתי שמחה לצייר ומה אני לוקחת הביתה (הפעם חזרתי עם שלוש יצירות – בתערוכה בעקבות 'טירה בפירינאים' של מגריט, בחרתי תצלום של אדם מרחף מעל שולחן העבודה שלו, בתערוכה 'שדות המופשט', נזכרתי כמה אני אוהבת ציורים מופשטים וגררתי אחרי בקושי ציור ענק בצבע אוקר של מיכאל גרוס, ובתערוכה של דני קרוון, בחרתי דווקא ציור יפה בצבע ולא רישום, כי הרישומים נראו לי נחושים והחלטיים מדי. את ציור חדר העבודה של ליליאן קלאפיש, שאני מאוד אוהבת, 'מחווה לבונאר', אני רוצה ליומולדת 60).

(בחדר ההדפסים במוזיאון תל אביב, נזכרתי בעצמי מפעם, ובמחשבות שהיו לי, על אמנות).

"[…] רבים רואים בילד מעין בבואה רבת קסם ואידיאלית של האמן: הוא חופשי ואינו שבוי במערכת של כללים וציוויי התנהגות וחשיבה; הוא יודע להשקיע את מרב מרצו ויכולת הריכוז שלו במשחק ובפנטזיה, במה שנדמה כלא פונקציונלי; הוא בונה עולמות מקבילים למציאות, כפי שהיצירה האמנותית נתפסת כבניית עולם עצמאי; יש לו יכולת היקסמות והתפעלות שהן מטבע המבט הראשוני והחדש על הדברים, יכולת שהמבוגר איבד בגלל נסיון החיים שלו. פרויד הצביע על האמן, הילד, הפושע, או החתולים כדוגמאות ליצורים המעוררים את סקרנותנו ואף את אהדתנו משום שהם מייצגים את השלב הנרקיסיסטי של התפתחות האישיות, השלב שבו היינו רוצים כולנו להישאר: השלב שבו מופנית האנרגיה התת הכרתית אל ה"אני", במקום להיות מועברת כמו בבגרות אל מושא כלשהו.

למגמת ההתיילדות באמנות הישראלית יש מקבילות ומקורות השפעה ביצירה האירופית והאמריקנית. עם זה, נדמה שדווקא בישראל היתה לה בתקופות מסוימות חשיבות מיוחדת. עובדה היא שיצירת כמה מן האמנים המרכזיים והמשפיעים ביותר בישראל מתקשרת למגמה הזאת; עובדה היא שאמנים צעירים רבים יוצרים כיום מתוך זיקה לעולם ולסביבה של ילדות. אחדות מיצירות הספרות החשובות שנתפרסמו בארץ משנות ה-50 ואילך כתובות מעמדת ילד, למשל כמה מספריהם של בנימין תמוז, דוד גרוסמן, יואל הופמן, חנוך לוין, יהודית קציר, יהושע קנז, איתמר לוי, אמנון נבות ואתגר קרת. כשס. יזהר חזר לפרסם לאחר שנות שתיקה רבות, בחר להתחיל בתיאור העולם מנקודת ראות של ילד רך. אחדים מגיבורי הסיפורים והרומנים של יעקב שבתאי אינם אלא ילדים מגודלים, כמו הדמות המרכזית בספרו 'סוף דבר', שהיא אדם פסיבי, שאינו מסוגל ואינו רוצה להיות אחראי למהלך חייו. אי היכולת לחיות חיים מלאים, בוגרים ובשלים, שהיא אחד הביטויים של החוויה הישראלית הילידית בחלק מן הסיפורת המקומית, מתרגמת ביצירה הספרותית לכיסופי מוות או לגעגועים לילדות […]".

(מתוך המבוא לקטלוג התערוכה ילדים טובים, ילדים רעים, אוצרים: יגאל צלמונה ונירית נלסון, מוזיאון ישראל, 1998)

[אלסוורת' קלי, עלה בננה, 1992]

אתמול במוזיאון ישראל, ניסיתי להגיע לתערוכה מפיקאסו עד קנטרידג' ולא הצלחתי, כי היא מוקפת תערוכות בהקמה והגישה אליה חסומה מכל הכיוונים. בסוף אחד השומרים עזר לי. עליתי במעלית שמסתתרת בין הפסלים האפריקאיים ויצאתי ישר לשם. תערוכת-אי נפלאה. עבודות על נייר, רישומים, קולאז'ים וכמה ציורים בצבע (אני הייתי מוותרת על העבודות בצבע ונשארת רק עם השחור-לבן). ניסיון לשרטט קו התפתחות של רישום ומחשבות על רישום, לאורך המאה העשרים. אושר צרוף. מפגשים מענגים עם מאטיס, קליי, שוויטרס, הוקני ואלסוורת' קלי.

"אני מבקש להציע כלל אצבע ביחס לציורי דיוקן. אפשר לקרוא לו "כלל הלהתראות". דיוקן שאינו קורא לך להתראות איתו שוב, לשוב אליו אחרי המפגש הראשון, היה ככל הנראה דיוקן מוחמץ. את הקריאה לשוב אפשר לחוש בדיוק כמו ביחס לאדם שפגשת. המילה "להתראות" היא אחת השחוקות בעברית, אבל זו מילה גדולה. להתראות משמעו להיות מעורב במבט הדדי. כדאי לחשוב על ביקור במוזיאון לא כהליכה לראות ציורים, אלא כהליכה להתראות איתם.

הדבר שדיוקן מציג הוא נוכחות אנושית סמויה, המתבטאת גם בחומר הנראה של הציור אבל אינה מסתכמת בו. הנוכחות הזאת היא מעין חנות עמוקה מאחורי חלון הראווה של הפָּנים. חלון הראווה עצמו עשיר ומעניין. עמידה מול דיוקן דומה לעמידה מול החנות הזאת. השלט על דלת הזכוכית מבשֵר שבעוד כמה דקות תיפתח הדלת, והבטחת התצוגה שבחלון הראווה תתממש עשרת מונים. אנו עומדים מול דלת הזכוכית ומצפים לפתיחת החנות; החפצים שוכנים באפלולית, מרצדים באור שלא ברור מה מקורו, ככוכבים על המדפים. ציורי דיוקן מעמידים אותנו במצב הזה — לנֶצח. הם מעוררים בנו תחושה עזה כי עוד מעט יבואו פתיחה וגילוי. אבל אנו חוזרים אל הציור אחרי חצי שעה, אחרי שבוע, אחרי 20 שנה — והשלט עודו שם, מכריז "הפתיחה בקרוב!" לכן ציור דיוקן מבקש מפגש שאינו יכול להיות חד־פעמי. […]"

(דרור בורשטיין, מתוך: אלה לא עוד שני ציורים. זה הדבר הנסתר שהופך שני אנשים לבני זוג, מוסף 'הארץ' 14.7.21)

[מתוך תצלום שלו]

באירוע אתמול במוזיאון לכבוד אבנר כץ, היה משהו מטלטל, מהרבה בחינות (וגם שמח ועצוב, מעורר השראה ומעורר קנאה).

אני כבר הייתי. תערוכה קטנה ומקסימה של דיוקנאות עצמיים, רישומים וטקסטים של אבנר כץ במוזיאון ישראל, שאצרה אורנה גרנות. 366 דיוקנאות בעיפרון, שרשם מתוך משמעת סיזיפית, לאורך שנה, מדי יום, בשעות הבוקר המוקדמות מאוד. מבט חודר, קודר, מתבונן לזמן בעיניים. שינויים קלים בין דיוקן לדיוקן, כמעט בלתי מורגשים, רק הרקע מחשיך בהדרגה (הרושם והכוח המצטבר של כל הדיוקנאות ביחד). היום יש לו יום הולדת (82).