הליכת בוקר עם הפסקול האלטרנטיבי היפה של בן שלו.

יצחק קלפטר.

אריק איינשטיין, תשע שנים.

---

"יש לי בערך מאה סיפורים שאותם אני מספר, וחוזר ומספר, לאורך השנים. מובן שאנשים שנמצאים אתי הרבה זמן מכירים כבר את הרפרטואר הזה. יוני רכטר למשל. שנים עבדנו יחד, הייתי מספר לו את הסיפורים, מחקה לו את החיקויים… מדי פעם בא מישהו חדש ואני מתחיל לספר לו איזה סיפור שיוני כבר מכיר אותו ממש טוב, לפני ולפנים, ואז אני רואה את יוני מתנשף, עושה מין אוף כזה, או טופח לעצמו על המצח וכאילו ממלמל לעצמו בייאוש "לא. לא עוד פעם. לא שוב!…" אז אני מסתובב אליו ואומר לו, "יוני, רק עוד פעם… אני מבין שקשה לך לשמוע את זה שוב, אבל מה לעשות, יש קהל חדש שעוד לא מכיר את הסיפור הזה…" כמה מן הסיפורים האלה נכנסו גם לספר הזה. יוני, דלג עליהם חופשי!"

(אריק איינשטיין, תל אביב, 2006, מתוך הספר אריק איינשטין, זו אותה האהבה, ביוגרפיה בראשי פרקים, עורך: עלי מוהר, דניאלה די-נור מוציאים לאור)

בחצות, אחרי שסיימתי לראות את הסרט היפה על דוד פולונסקי, חזרתי לראות את הסיום של 'שלום' (הסידרה התיעודית ששימחה אותי), על שלום חנוך. שני יוצרים מוכשרים כל-כך, שעושים את מה שהם אוהבים, בכזו חדווה.

"[…] זו הסיבה לכך שמי שיאזין לזה בערב לא יישן כל הלילה. אני לא מחדש כלום אם אזכיר שהמוסיקה מעוררת באדם המאזין לה ערוצים שאינם זורמים תמיד ופותחת בהווייתו חדרים שרק לעתים רחוקות נפתחים ומוארים. לא כל מרחבי התודעה ולא כל נופי הרגש והגוף פתוחים תמיד ואין בכלי התודעה היום־יומיים דרך אל כל פרוזדוריה ונבכיה. זהו תפקידה המיוחד של האמנות, וכל אמנות יכולה לפנות רק לחלק מן המרחבים הללו. אולי האהבה, ברגעיה המרוכזים ביותר, יכולה להאיר פתאום תהום אחת מכל אלה. ואני בוודאי לא מחדש דבר אם אומר שהדברים העולים בנו לשמע מוסיקה או למקרא שיר אינם דווקא דברים שראינו או עברנו בחיינו המוכרים לנו.

יש נופים ועולמות רגש הקיימים בנו מעצם האנושיות ומתוך תולדות החיים עלי אדמות והדברים ידועים. האמנים שבינינו אינם רק מגוללים את זיכרונותיהם או את ניסיונם ההיסטורי והביוגרפי. עיקר דבריהם רחב ועמוק מזה. "אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מָה עַתִּיקִים חַיַּי", כותבת לאה גולדברג. ומי שיאזין לחמישייה הזאת לא ישמע מושגים שדופים כמו "געגועים" או "שמחה", כי האזנתו תוליך את הזעזועים ישירות אל תוך קרביו ולבו, ואז יוארו בו זרמים השרויים ברגיל בעלטה גמורה והוא יראה נופים שלא ראה כבר אלפי שנים ואורות שלא יראה עוד דורות רבים, ויידע מה עתיקים חייו. שם ממילא פזורים החומרים שמהם ארוגים החלומות. ברור שלא יישן כל הלילה."

(אריאל הירשפלד, שותפות חוגגת עם החולף הגדול, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ', 10.12.21)

"בקומה העליונה, הקטנה, של חנות הספרים "מסדה" בדיזנגוף 164 פתחו אבי יהודה ויחיאל שותפו את גלריה "מסדה". רפי לביא אצר בה תערוכות של יגאל תומרקין, יאיר גרבוז, הנרי שלזניאק ואורי ליפשיץ. אהבתי את הציור המופשט ממבט ראשון. היתה זו שפה שהבנתי ויכולתי לתאר מה ראיתי בדמיוני. אני זוכר סדרה של ספרים על אמני הפופ־ארט. כך הכרתי את ראושנברג, ג'ים דיין וג'ספר ג'ונס. תחילתה של האמנות בשבילי היתה האמנות העכשווית, המודרנית. לא הכרתי אמנות אחרת ולא ידעתי דבר על ההיסטוריה של האמנות.

אל מרתף הג'ז שנפתח מאוחר יותר ירדתי בשעות היום. הקשבתי לתקליטי Blue Note שהגיעו במשלוח גדול מחו"ל יחד עם תקליטים נוספים. אני זוכר במיוחד את קוֹלְטְרֵיין בקטע שנקרא India. ההפתעה היתה מוחלטת, לא ידעתי מה זה ג'ז ולא שמעתי ג'ז קודם. המוסיקה ריתקה אותי. המשפטים הארוכים של קוֹלְטְרֵיין שעלו וירדו כמו רכבת שדים של יבבות וקינות. חזרתי ושמעתי את הקטע הזה שוב ושוב. אני זוכר גם את הקולות המיוחדים של אטה ג'יימס ושל נינה סימון, הבלוז שימח אותי. עם מיקי בנימיני, החבר החדש שלי באותה תקופה, שמעתי הרבה בלוז ורוק כבד. בחבורה של מיקי בנימיני היו יקי יושע, דניאל פאר, בני קדישזון ואודי קדישזון. לפעמים פתחתי את מרתף הג'ז מאוחר בלילה לאחר שנסגר וירדנו לשמוע ג'ז, הצגה שנייה. התחברתי לחבורה מרדנית ומעודכנת, נהייתי תל אביבי.

הייתי בן 17, והחיבור אל הג'ז, הבלוז והציור המודרני היה טבעי. העולם המרוסק, החבוי בתוכי, מצא בבואה תאומה בכאוס שראיתי בציור של יגאל תומרקין ואורי ליפשיץ או בצער ששמעתי בבלוז. התחלתי להרגיש נוח עם החברים החדשים שרכשתי […]"

(מרדכי גלילי, ממואר, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 2.2.21)

"[…] בתיאוריה שהצגתי זה עתה, שני המתמודדים החזקים על מאזני משמעות החיים – אהבה ואושר – אינם עומדים במחלוקת, בסופו של דבר. אם אושר נראה במונחים אריסטוטליים כשגשוג החופשי של יכולותינו, ואם אהבה היא סוג ההדדיות שמאפשר לשגשוג הטוב ביותר להתרחש, אין ביניהם עימות "עד המוות". אין גם ניגוד בין אושר למוסריות, שכן יחס צודק ורחום של וכלפי אנשים אחרים הוא אחד התנאים לשגשוגו של אדם.

[…] תחשבו למשל, כדימוי לחיים הטובים, על להקת ג'אז. להקת הג'אז, כאשר היא מאלתרת, נבדלת בבירור מהמקהלה הסימפונית, שכן במידה רבה כל חברת להקה חופשיה לבטא את עצמה כפי שתבחר. אך היא עושה זאת ברגישות שקולטת את ביצועי ההבעה העצמית של שאר הנגנים. ההרמוניה המורכבת שהם מעצבים לא נובעת מנגינה על פי פרטיטורה משותפת, אלא מההבעה המוזיקלית החופשית של כל חבר המבצע את הבסיס להבעתם החופשית של האחרים. בשעה שכל נגן הופך רהוט יותר מוזיקלית, האחרים שואבים מכך השראה ונוסקים לגבהים חדשים. אין כאן קונפליקט בין חירות ל"טובת הכלל", ועדיין התמונה היא ההפך מטוטליטריות. אף על פי שכל מבצעת תורמת ל"טוב הגדול של הכלל", היא אינה עושה זאת דרך הקרבה עצמית עגומת שפתיים אלא פשוט דרך הבעה עצמית. ישנו מימוש עצמי, אך רק תוך כדי אובדן העצמי במוזיקה כמכלול. ישנה הישגיות, אך אין זו שאלה של הצלחה מאדירת עצמי. תחת זאת, ההישג – המוזיקה עצמה – פועל כמתווך במערכת היחסים בין המבצעים. ישנו עונג שאפשר להפיק מהאמנות הזאת, וכן – מכיוון שיש חופש הגשמה או מימוש של כוחות – ישנו גם אושר במובן של שגשוג. היות שהשגשוג הזה הדדי, אנחנו יכולים אפילו לדבר, מרחוק ובאופן אנלוגי, על סוג של אהבה. אפשר לחשוב על מועמדים גרועים ממצב עניינים זה לשמש כמשמעות החיים – הן במובן שזה מה שהופך את החיים למשמעותיים והן במובן – שנוי יותר במחלוקת – שכאשר אנו פועלים בדרך זו, אנחנו מממשים את הטבע שלנו במיטבו."

(טרי איגלטון, משמעות החיים, תרגום מאנגלית: אלירן בר-אל, עריכה מדעית: ד"ר אורי גולדברג, הוצאת רסלינג, 2013)

להקשיב

מאוד אוהבת ג'אז. להיות פעם במועדון אפלולי כזה, בפאריז.

יהלי סובול מופיע ב'נוקטורנו' (הגדול ואני).