gordon.jpg

"בקומה העליונה, הקטנה, של חנות הספרים "מסדה" בדיזנגוף 164 פתחו אבי יהודה ויחיאל שותפו את גלריה "מסדה". רפי לביא אצר בה תערוכות של יגאל תומרקין, יאיר גרבוז, הנרי שלזניאק ואורי ליפשיץ. אהבתי את הציור המופשט ממבט ראשון. היתה זו שפה שהבנתי ויכולתי לתאר מה ראיתי בדמיוני. אני זוכר סדרה של ספרים על אמני הפופ־ארט. כך הכרתי את ראושנברג, ג'ים דיין וג'ספר ג'ונס. תחילתה של האמנות בשבילי היתה האמנות העכשווית, המודרנית. לא הכרתי אמנות אחרת ולא ידעתי דבר על ההיסטוריה של האמנות.

אל מרתף הג'ז שנפתח מאוחר יותר ירדתי בשעות היום. הקשבתי לתקליטי Blue Note שהגיעו במשלוח גדול מחו"ל יחד עם תקליטים נוספים. אני זוכר במיוחד את קוֹלְטְרֵיין בקטע שנקרא India. ההפתעה היתה מוחלטת, לא ידעתי מה זה ג'ז ולא שמעתי ג'ז קודם. המוסיקה ריתקה אותי. המשפטים הארוכים של קוֹלְטְרֵיין שעלו וירדו כמו רכבת שדים של יבבות וקינות. חזרתי ושמעתי את הקטע הזה שוב ושוב. אני זוכר גם את הקולות המיוחדים של אטה ג'יימס ושל נינה סימון, הבלוז שימח אותי. עם מיקי בנימיני, החבר החדש שלי באותה תקופה, שמעתי הרבה בלוז ורוק כבד. בחבורה של מיקי בנימיני היו יקי יושע, דניאל פאר, בני קדישזון ואודי קדישזון. לפעמים פתחתי את מרתף הג'ז מאוחר בלילה לאחר שנסגר וירדנו לשמוע ג'ז, הצגה שנייה. התחברתי לחבורה מרדנית ומעודכנת, נהייתי תל אביבי.

הייתי בן 17, והחיבור אל הג'ז, הבלוז והציור המודרני היה טבעי. העולם המרוסק, החבוי בתוכי, מצא בבואה תאומה בכאוס שראיתי בציור של יגאל תומרקין ואורי ליפשיץ או בצער ששמעתי בבלוז. התחלתי להרגיש נוח עם החברים החדשים שרכשתי […]"

(מרדכי גלילי, ממואר, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 2.2.21)

"[…] בתיאוריה שהצגתי זה עתה, שני המתמודדים החזקים על מאזני משמעות החיים – אהבה ואושר – אינם עומדים במחלוקת, בסופו של דבר. אם אושר נראה במונחים אריסטוטליים כשגשוג החופשי של יכולותינו, ואם אהבה היא סוג ההדדיות שמאפשר לשגשוג הטוב ביותר להתרחש, אין ביניהם עימות "עד המוות". אין גם ניגוד בין אושר למוסריות, שכן יחס צודק ורחום של וכלפי אנשים אחרים הוא אחד התנאים לשגשוגו של אדם.

[…] תחשבו למשל, כדימוי לחיים הטובים, על להקת ג'אז. להקת הג'אז, כאשר היא מאלתרת, נבדלת בבירור מהמקהלה הסימפונית, שכן במידה רבה כל חברת להקה חופשיה לבטא את עצמה כפי שתבחר. אך היא עושה זאת ברגישות שקולטת את ביצועי ההבעה העצמית של שאר הנגנים. ההרמוניה המורכבת שהם מעצבים לא נובעת מנגינה על פי פרטיטורה משותפת, אלא מההבעה המוזיקלית החופשית של כל חבר המבצע את הבסיס להבעתם החופשית של האחרים. בשעה שכל נגן הופך רהוט יותר מוזיקלית, האחרים שואבים מכך השראה ונוסקים לגבהים חדשים. אין כאן קונפליקט בין חירות ל"טובת הכלל", ועדיין התמונה היא ההפך מטוטליטריות. אף על פי שכל מבצעת תורמת ל"טוב הגדול של הכלל", היא אינה עושה זאת דרך הקרבה עצמית עגומת שפתיים אלא פשוט דרך הבעה עצמית. ישנו מימוש עצמי, אך רק תוך כדי אובדן העצמי במוזיקה כמכלול. ישנה הישגיות, אך אין זו שאלה של הצלחה מאדירת עצמי. תחת זאת, ההישג – המוזיקה עצמה – פועל כמתווך במערכת היחסים בין המבצעים. ישנו עונג שאפשר להפיק מהאמנות הזאת, וכן – מכיוון שיש חופש הגשמה או מימוש של כוחות – ישנו גם אושר במובן של שגשוג. היות שהשגשוג הזה הדדי, אנחנו יכולים אפילו לדבר, מרחוק ובאופן אנלוגי, על סוג של אהבה. אפשר לחשוב על מועמדים גרועים ממצב עניינים זה לשמש כמשמעות החיים – הן במובן שזה מה שהופך את החיים למשמעותיים והן במובן – שנוי יותר במחלוקת – שכאשר אנו פועלים בדרך זו, אנחנו מממשים את הטבע שלנו במיטבו."

(טרי איגלטון, משמעות החיים, תרגום מאנגלית: אלירן בר-אל, עריכה מדעית: ד"ר אורי גולדברג, הוצאת רסלינג, 2013)

יגאל בשן.

 


 

כשהייתי בת 8, בת הדודה שלי היתה בערך בת 16. היא היתה בת יחידה בין חמישה בנים, לכן היה לה, גם בדירה הקטנה שבה גרו, חדר משלה. קטנטן, אבל משלה. הקירות של החדר היו מכוסים בפוסטרים של זמרים מ'להיטון', כמו: צביקה פיק, בועז שרעבי, מייק ברנט ויגאל בשן. משום מה אני זוכרת שהיא הכי אהבה את יגאל בשן. באותה תקופה לבשו חולצות מבריקות, מכנסיים צמודים למעלה ומתרחבים למטה, וחגורות רחבות עם אבזם גדול. כולם הלכו עם 'אבו-עגילה' והייתי מוקסמת מהרעיון שכדי להחליק את השיער, מגהצים אותו.

italy pattern

אתמול טעמנו קצת את טעמו של יום ראשון מקומי, שליו ורגוע. ביקרנו בעיירה קטנה ליד מרחצאות חמים. במרכז העיירה בריכה גדולה עתיקה, מוקפת צמחייה, מסעדות קטנות נעימות, ברים ובתי קפה טובלים בירק. זוגות, חברים ובני משפחה נפגשים לשתות כוסית או לאכול ביחד. לפתע פתחה אחת הקבוצות שעמדה ליד הבריכה בשירת א-קפלה! צעירים וצעירות, בני פחות משלושים, שטיילו גם הם בעיירה, נעמדו והחלו לשיר. זה היה רגע כל כך יפה. האור של הבוקר, הבריכה, היופי של העיירה והשירה הנפלאה. הם שרו שני שירים, ובסוף השיר השני יצא מלצר מהבר הקרוב וחילק לכולם קוקטיילים צבעוניים.


בין מסעדה לבית קפה גילינו בעיירה גם חנות ספרים מקסימה. בפתח החנות, בראש גרם מדרגות עם עציצי גרניום, בעל החנות עם כוסית יין ביד, מפטפט עם ידידים. נכנסנו. חלל גבוה, כוננית עצומה שמכסה את הקיר, ספרי אמנות, צילום ואיור. שולחנות מפוזרים ועליהם ספרי קריאה בעטיפות מאויירות. במרכז החנות, ספה ירוקה וכורסאות ירוקות (עם כריות בדיוק כמו שלנו, מאיקאה) מזמינות לשבת ולקרוא. לא ישבתי, אבל דפדפתי בשני ספרים מאויירים יפים, בלי טקסט.


אחר כך נסענו למרחצאות החמים. בריכות מים טבעיות (בגודל אמבט ג'קוזי) מפוזרות בחיק הטבע. דרגות חום משתנות של המים בין בריכה לבריכה, בהתאם לקירבה למקור המים. הכניסה חופשית, הרבה משפחות עם בגדי ים, צידנית וסבתא. אנשים רובצים בבריכות, משכשכים במים, מתמרחים בבוץ או סתם מתחבקים, ילדים צווחים בהנאה. זוג שרוע על חומת אבן קטנה, קורא ספר, שקט ושלווה. (מזכיר ציורים אימפרסיוניסטיים ואת האווירה בציור 'יום ראשון אחר הצהריים' של ז'ורז' סרה). אנחנו מתרצים ונכנסים לשכשך באמבטיה משפחתית חמימה. כל כך  ירוק ויפה מסביב, שלא מתחשק לצאת.


(תחושה מעוררת קינאה של נורמליות).