"[…] הם מסתכלים עלי בעיניים משועממות, מצד אחד הכל מובן, למה אני שואלת שאלות, מצד שני שום דבר לא מובן. דליה רביקוביץ עומדת בינינו, אבל רק אני אוחזת בטלית, ואף אחד לא מושך מהצד השני. אני מרגישה באופן מוחשי כמה אף אחד לא מושך בצד השני.

אני שומעת את הטון של רביקוביץ, הוא מהדהד אצלי, ואני אוהבת אותה אהבה שלמה, זו רק אני והיא בכיתה, אף אחד לא אתנו. אני מצליחה להעביר משהו מזה? כמה אפשר לדבר על אהבה אם אף אחד לא מבין? איזו משמעות יש לאהבה אם היא תמיד כל כך פרטית? למי זה עוזר שאני מתענגת על השיר הזה אם אני פשוט לא מצליחה להסביר? ואני לא מצליחה להסביר. אני משלימה עם זה: השיר הזה לא יעבוד בכיתה הזאת. אביא שיר אחר. והם מתבוננים על האהבה הפרטית שלי, נשארים מבחוץ. שוב אני לבד עם האהבה, מגמגמת אותה, לא מוצאת מלים. […]"

(טפת הכהן-ביק, רק התחלתי וכבר נבלענו לתוך משבצות שותקות במחשב, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 23.10.20)

suitcase

"[…] אדמיאל קוסמן החזיר אל זיכרוני את ימי שישי המופלאים, שבהם התקיימו שיעוריו של פרופ' שלמה פינס בצריף שחור ששכן על ראש גבעה באבו כביר, ושאליו היו עולים בכמה מדרגות. שיעוריו של פרופ' שלמה פינס התקיימו בימי שישי בין השעות עשר לשתיים־עשרה. הוא היה מאחר לפעמים, מכיוון שהגיע לשיעור מירושלים. היינו מחכים לו בצפייה ובדריכות. היינו כמדומני שבעה תלמידים לתואר שני בפילוסופיה שבחרו בשיעור הזה, ופניו של אף לא אחד מאתנו היו מכוונות אל התחום הרחב לאין שיעור של פרופ' שלמה פינס — פילוסופיה יהודית ואסלאמית. ידענו עליו שהיה מלומד משכמו ומעלה, אבל איני חושבת שהיה בינינו מי שאכן הבין את גדולתו. קלטנו איכשהו שהוא עוסק בעניינים אזוטריים, רחוקים מאתנו מכל בחינה. […] בעינינו, התלמידים, הוא היה תמהוני. גם כיום מעטים מתמצאים בתחומים שחקר.

דרכו בחינוך לפילוסופיה היתה גם היא שונה מזו של כל מורה אחר. הוא לא לימד. הוא הטיל על כל אחד מאתנו להכין שיעור בנושא קרוב ללבו, בתנאי שהוא יסכים.

פרופסור פינס בא לשיעורים עם מזוודה כבדה מלאה בספרים. הוא היה מניח את המזוודה על השולחן שלו, מתיישב על הכיסא הרעוע, פותח את המזוודה, מוציא את הספרים שבה, אחד לאחד, ומניחם על השולחן. ואז היה פונה אלינו ואומר: "ובכן, תורו של מי היום ללמד אותנו דבר תורה". מי שהגיע תורו היה קם, עומד לידו, מציג את הנושא וקורא את השיעור שהכין. לא היה כל קשר בין השיעורים שהתלמידים הכינו. הוא התייחס אלינו בכבוד ובשתיקה ואנחנו הרמנו עינינו אליו ביִרְאָה."

(רות אלמוג על שיעוריו של פרופ' שלמה פינס, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 20.1.20)

dots

מה למדת באגף הנוער? "למדנו ציור, פיסול והדפס. הסתובבנו הרבה בגלריות המוזיאון. אני זוכר שרשמנו פסלים אפריקאיים בפחם. הדבר הפנטסטי במוזיאון היה החשיפה לאוסף. זה איפשר להיות קרוב. היינו מסתובבים בגלריות וזה היה מרגש, היתה תחושה שאתה בן-בית".

אתה זוכר את הציורים שציירת? "לא, אבל אני זוכר את החומרים. מאוד אהבתי לעשות חיתוכי עץ ולינוליאום. עשיתי הרבה כאלה. עבדנו בחימר ועשינו פסלים קרמיים. הרבה פעמים עבדנו מתוך דברים שאספנו בשדות, ומשם המשכנו אל הסטודיו. מצאתי גזע עץ, גילפתי וצבעתי אותו, או אסופת אצטרובלים שהבאתי לסדנה והמשכתי לעבוד איתה. החינוך היה מאוד רחב ולא מגמתי. למדנו להכיר חומרים ולגעת בהם. הגישה היתה באוהאוסית ושילבה אמנות ומלאכת יד – מצב הרבה יותר אורגני בעיני. אם יש איזשהו מסר בחינוך לאמנות לילדים, אז אני חושב שצריך פשוט לחשוף אותם. הם לא צריכים להבין כלום, לא צריך להסביר להם כלום. זה כמו לשמוע מוזיקה. אתה שומע הרבה מוזיקה וזה נהיה טבוע בך […] אני זוכר בעיקר את החומרים. לקבל נייר וטוש, צבעי מים או גואש. בכל פעם היה אתגר מול החומר. בכל פעם החומר מבקש התמודדות אחרת […] מבחינתי החומר היה תמיד הטריגר והאלמנט המסקרן. הסקרנות למכשירים היתה תמיד יותר גדולה מאשר הביטוי, נגיד כך. כשמאתגרים אותך עם איזשהו חומר ואתה מתקשה איתו, אתה צריך להבין מהן התכונות של החומר ואיך אתה הולך לעבד אותו".

(גבי קלזמר על הלימודים באגף הנוער, 'פלטפורמה', אגף הנוער, מוזיאון ישראל)

newspaperאחרי שכתבתי על דברים שאפשר לעשות עם עיתון, נזכרתי פתאום בספר הכיפי והפרוע של סמדר תירוש: 101 דברים שאפשר לעשות מנייר עיתון. הפיק ואייר: אחיה, עידו אמין.


תמר ואני היכרנו בקייטנה במוזיאון כשהיינו בנות אחת עשרה. אחר כך הלכנו במשך כמה שנים לחוגים של סמדר תירוש והיא המציאה לכבודנו את החוג שנקרא: הרפתקאות באמנות. סמדר לא היתה מדריכה לאמנות או מורה לאמנות (למי שקרא לה 'מורתי', היא קראה 'דרדקי'), היא היתה מבוגרת-ילדה יצירתית, מקורית וסקרנית, שאהבה אמנות, אהבה להפתיע, לחשוב ולשאול שאלות, ואם אפשר, גם לעשות דווקא. היא דיברה בקול רם שאפשר לשמוע למרחקים, היו לה עיניים כחולות ענקיות ושיער שהיה ארוך וקצר לפרקים (אני זוכרת שהיו לה שתי צמות). כשגדלתי ובאתי לבקר באגף הנוער, אהבתי לעבור דרכה ולפטפט על כל מיני נושאים מעניינים. היא מתה פתאום, בגיל 57, בלי אזהרה מראש…

נראה לי שדווקא המורים הלא קונבנציונלים שהיו לי, סמדר תירוש ושיר שבדרון (אצלו למדתי רישום בחוג ב'הלנה רובינשטיין', כששירתתי בקריה), הם המורים שהכי השפיעו עלי.

brosh.jpg

הולכים בשביל עמוס בעצי קטלב, מתחת ל'בר בהר'. ברוש אחד מחייך אלי ואני מדקלמת לעצמי "גם למראה נושן יש רגע של הולדת… והירח על כידון הברוש", וחושבת על נילי הקוסמת, המורה לספרות, שהיתה גם המחנכת שלנו בכיתה י"א/4, שחצייה בנות שלומדות ספרות וחצייה השני, בנים שלומדים פיזיקה – איך היא הצליחה לגרום לנו לאהוב כך את אלתרמן ואת ביאליק, אי שם בתחילת שנות ה-80?

bauhaus poster.jpg

"[…] יוהנס איטן, מהמורים החשובים בבאוהאוס, הגדיר את העשייה בבית-הספר כך: "משחק. חגיגה. עבודה". בבית הספר התוסס נוצרה קהילה קטנה של יוצרים שראו במשחק ובהתנסות חופשית במגוון חומרים ושיטות עבודה כלי לימוד מרכזיים. לאחר שחוו הרס וחורבן במלחמת העולם הראשונה, ביקשו המורים והסטודנטים לבנות יחד עולם חדש דרך החיבור לתעשייה ולטכנולוגיה ושילוב אמנות עם לימוד מלאכות כגון אריגה ויצירה במתכת, עץ ואבן."

(מתוך הטקסט לתערוכה באוהאוס: שוברים את הכלים וכן משחקים, אגף הנוער ע"ש רות, מוזיאון ישראל. אוצרים: אלי ברודרמן, נגה אליאש-זלמנוביץ')