לאקי האנק.

סוף הסמסטר, סוף השנה. ככל הנראה, היום לימדתי את השיעור האחרון בבניין הזה.

"[…] רק מתי־מעט רואים כי חייו העכשוויים של אדם צעיר, תלמיד בית הספר, זקוקים לשעה של שקט מכל זה. רק מתי־מעט רואים כי ויתור על לימוד רציני של פרק בתנ"ך פירושו להותיר את האדם העכשווי בודד ואבוד בתוך הווה שהוא נסחף בתוכו בלא כל עוגן מנטלי המעניק לו זיכרון על דורות אחרים, אנשים קדומים, חוויות עתיקות. מעטים מבינים כי להיענות "לצו השעה" הוא להימצא בתחרות מתמדת על מטרות הנבחרות בידי חברות כלכליות המנהלות את המרשתת לתועלתן וכי בית הספר המסכין עם "צו השעה" ומוחק את הצורך בבחינות הבגרות במדעי הרוח משתף פעולה לא רק עם אינטרסים כלכליים־גלובליים אלימים אלא הוא בוגד בתלמידיו, בחובתו הראשונה ללמד באמת לקרוא ולכתוב.

יותר מכך, מדעי הרוח אינם לוויית־חן לבני־אדם אלא צורך עמוק, ראשוני וחיוני ליצירת סובייקט חושב, המסוגל לבחור, להתנגד, לפרש את המציאות שסביבו ואת המניפולציות המופעלות עליו. מדעי הרוח, הספרות, התנ"ך וההיסטוריה הם הכלי האנושי העומד מנגד לסחף העולם הבא לגמד כל נוכחות של בחירה ומחשבה עצמאיים.

הדיון של היום במעמדם של מדעי הרוח בבתי הספר הוא למעשה דיון בעצם הקריאה והכתיבה. הקריאה והכתיבה, ברמתן הגבוהה ביותר, הן חובתו הראשונה, הגורלית, של בית הספר מכיתה א' ועד סוף התיכון. ההפקרות שפשתה בתחום הזה בישראל היא כולה באחריות מערכת החינוך שלה. לימודי הספרות, התנ"ך וההיסטוריה הם המשכם הנכון של לימודי הקריאה והכתיבה, ואין זה בלי זה. […]"

(אריאל הירשפלד, משרד החינוך מחייב בורות, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ' 13.5.22)

[…] זהו אחד הפרדוקסים של המוסדות האקדמיים: חומר הלימוד עשוי לעסוק בשחרור האדם, אבל כמעט אף מרצה לא מעלה על דעתו שזה אמור לחול גם על צורת ההוראה ומבנה היחסים במוסד עצמו.

[…] ציונים מספריים הם זרים לרוחם של הלימודים ההומניסטיים. בחינות הן צורת הערכה המתאימה אולי לרואי חשבון, אבל לא לתלמידי פילוסופיה. אין כל היגיון בכך שלימודי ספרות יתבצעו מתוקף אימת הבחינה. מרצה למקצוע הומניסטי שמחזיק את הסטודנטים בכיתתו רק באמצעות השוט של הציון, ולא בזכות הסקרנות שהוא מצית בהם — עדיף שלא ילמד בכלל.

[…] אנחנו קוראים ספרים, שומעים פודקסטים או לומדים יוגה מתוך עניין ושאיפה להתפתחות אישית. רק כאשר מדובר על לימודים אקדמיים, מקובל מסיבה כלשהי לחשוב שנחוצים מנגנוני מישטור ומדידה. סטודנטים ומרצים לכודים בתוך המשחק הטיפשי של הציונים, כאילו שלאורך זמן יש חשיבות לשאלה איזה ציון קיבלת בקורס מבוא לרפובליקה הרומית בתואר הראשון. כל זה נובע ממוגבלות של הדמיון, דווקא מצד אלו שאמונים לכאורה על הרעיונות המשוחררים ביותר. […]

(עפרי אילני, מבחנים בהיסטוריה פשוט לא עובדים. מתי יבינו את זה גם באוניברסיטאות? מוסף 'הארץ' 11.2.22)

ראובן אדלר.

אוטוטו סוף הסמסטר. מרתון של שיחות אישיות בזום. לוקחת נשימה ארוכככככככככככה.

אתמול בשיעור של שנה א' – כולם ציירו בהתלהבות בצבעי אקריליק בשחור ולבן, ניסו כל מיני דברים, התפרעו, ציירו לא דומה, יצאו מהקווים… מישהי ציירה בישיבה על הריצפה, מישהו צייר בעמידה, בקיצור, בלגן נהדר.

אומממממממממממממממממם… יותר ויותר קשה לי להגיע לריכוז כדי לבצע משימות פשוטות (כמו למשל, לכתוב מייל עם שיעורי בית לסטודנטים).

איגרת אל הילדים | אלי אליהו
אני כותב אל המעתיקים.
אל הלוחשים בחשש זה אל זה.
אל החורתים את אהבתם על השולחנות.
אל המאחרים. אל אלה שבוהים
מבעד לחלונות. בשביל אלה ששוכחים
את המחברות. בשביל מי שנרדם על מושבו.
בשביל אלה שלא יודעים את התשובות.
בשביל זו שמוחקת את מה שכתבה.
בשביל אלה שתמיד יושבים
בקצה. בשביל זה שקם
פתאום ויוצא.

---

"[…] החיים מחוץ לבית הספר מעודדים אנשים לבחור ללמוד נושאים שקשורים לתוכנית החיים שלהם ולממש את כישוריהם. מדוע שלא נאפשר זאת לתלמידים בבית הספר? תלמידים שילמדו מתוך בחירה תוכנית לימודים גמישה, מותאמת ומאתגרת, ויממשו במהלך הלמידה את כישוריהם ואת תוכניות החיים הראשוניות שלהם, ילמדו בעניין וביעילות — על בסיס מערכת ההפעלה האנושית — ויהיו "לומדים לכל החיים"."

(יורם הרפז, איזה אסון יקרה אם נאפשר לתלמידים לבטא את התשוקות שלהם, מוסף 'הארץ')

יעקב בן זקן.