birdy

מרחקים מתקצרים. בשבוע העיצוב פגשתי את רומה, שהיתה מורה שלי בחוג לציור במוזיאון כשהייתי בערך בת 14 (העיניים הבהירות הצוחקות שלה). שתינו נראות עכשיו כמעט אותו דבר, עם שיער כסוף, קצר.

me

היום, בשדרות הרצל, פגשתי שוב את ציונה, שהיתה המחנכת שלי בכיתה ה, לפני 40 שנה. זיהיתי אותה מרחוק. פחות תמירה ממה שנראתה לי פעם, בשיער לבן ויפה וחיוך מאיר פנים. היא שמחה לראות אותי ושאלה לשלום אבא שלי.

Kyoko Tange

[Kyoko Tanger]

"עמיר: אתה מביא כמה דוגמאות מאוד שונות למודלים של יחסי מורה-תלמיד?

סטיבן: כן, הוראה יכולה להיות משהו שונה ועדין הרבה יותר מאשר לשבת על במה ולדבר על הדהרמה. זה יכול להיות בעיניים, בשפת הגוף, בדרך בה אתה מתרועע עם אנשים, עם תינוק, כלב או חתול ברחוב… וזו הוראה. זו הוראה ברמה העדינה, כי היא מגיעה מהמרחב הגדול הזה שעליו דיברתי, והיא מתבטאת באופן טבעי בחיים הרגילים. אני חש שכך מלמדים אנשים שנמצאים ברמת התפתחות גבוהה. הם עשויים לפעול כמוני, תחת הגדרת תפקיד ברורה של מורה שמבצע פעולה מכוונת של הוראה, או שהם נטולי כל תווית ותפקיד, אבל מעצם הווייתם הם פשוט לא יכולים לעשות משהו אחר. אין צורך בתווית – ובכל זאת זוהי הוראה. לימוד יכול להתרחש כאשר מישהו משקף לך משהו שאמרת או עשית, ומאותו רגע הוא מורה שלך, למרות שזו בהחלט לא מערכת יחסים מוגדרת של מורה-תלמיד."

(ערות בחיי היומיום, סטיבן פולדר, פרדס הוצאה לאור)

siha.jpg

"אני רוצה לספר לך על מורה שהיה חבר לדרך ובמידה מסוימת גם מורה עבורי. הייתי ברטריט אישי בהודו, בחדר קטן בתוך אשרם, והוא לימד באשרם סמוך. הוא נהג לבוא לחדרי פעם בכמה ימים ב-05:30 בבוקר, והיינו יושבים ומשוחחים. הוא היה מנשק את כפות רגליי מיד כשנכנס. זו הדרך ההודית לבטא את הערכתו לתרגול שלי. גם אני קדתי לרגליו מאותה סיבה. לאחר מכן היינו משוחחים וחשתי שכל שאלה ששאלתי צנחה לתוך חלל עצום. חשתי בחלל הזה מאחורי עיניו. שאלה על אורז ואפונה או על התנודה העדינה ביותר בתודעה – הוא תמיד היה עונה באותו אופן. כל מה שהנחתי מולו היה חוזר באופן ספונטני, מיידי, בלי מקור של מחשבה ברורה מאחוריו, נובע כמו הד מתוך אותו חלל גדול.

זו צורת הוראה מאוד אינטימית. הוא לא מורה שלי ולא פגשתי אותו לפני כן או אחרי כן, אבל קרה בינינו משהו עוצמתי ובלתי נשכח. אני מילאתי את תפקיד התלמיד והוא מילא את תפקיד המורה. אולי בהזדמנות אחרת התפקידים היו מתהפכים ואני הייתי מסייע לו במסע שלו, אבל זו הייתה המסגרת שבחרנו והייתה ביניו הסכמה ללא מילים. אני הייתי מרוצה מכך והוא שמח לספק זאת."

(ערות בחיי היומיום, סטיבן פולדר, פרדס הוצאה לאור)

paper plane

"היו לי מורים גרועים והיו מורים טובים. לי הייתה זלדה. המשוררת זלדה. מורה לספרות כמוה אולי לא הייתה בעולם. אף פעם. היא הייתה המורה שלי בכיתה ב', אני גם הייתי קצת מאוהב בה, ולא הייתה מורה יותר נפלאה ממנה למילים […] אחר כך היה לנו מורה בבית הספר הדתי לבנים "תחכמוני", מרדכי מיכאלי, אני אפילו לא זוכר אם סיפרתי עליו קצת ב'סיפור על אהבה וחושך', או לא. הוא היה צובט לנו בלחיים. אף פעם לא יותר מזה, אבל הוא היה צובט בהתלהבות. מרדכי מיכאלי כל כך אהב לספר סיפורים. כל השיעור שלו היה מספר לנו אגדות, חלק מהן מהמיתולוגיה היוונית וחלק מחז"ל ומאוצר אגדות ישראל, אוצר האגדה של ברדיצ'בסקי, וחלק מהן היו כל מיני אנתולוגיות של אגדות עמים, היום זה נעלם מהשוק, מי קורא את זה כיום? חלק מהן היו כנראה אגדות שהוא עצמו המציא, או שידך ומיזג, או הפך על הראש. הוא כאילו לימד ספרות, אבל הוא התעלם לגמרי מהתוכנית. שום דבר שהיה בתוכנית הוא לא לימד, כל הזמן היה מספר לנו אגדות. שלושת רבעי הכיתה ישנו בשיעורים שלו, אבל זה בכלל לא הפריע למורה מיכאלי. אף פעם הוא לא נזף ולא גער. עוד חלק מהכיתה היו זורקים אחד על השני כדורי נייר, וגם זה לא הפריע לו: שיזרקו. אבל אני הייתי יושב אצלו בפה פעור, הראש שלי תמיד קצת באלכסון, העיניים קרועות לרווחה, והייתי שותה בצמא את הסיפורים שהוא סיפר. פשוט סיפר. הוא לא ניתח, הוא לא הסביר, הוא לא חיטט בשאלה "מה רצה המספר להגיד". אף פעם לא הביא לנו שום מוסר השכל, הוא לא הצביע על "האמצעים האמנותיים" ולא על "התחבולות" ולא על "המנגנון", גם לא ביאר את הרקע הביוגרפי והסוציולוגי וההיסטורי, ויתר לנו לגמרי על הקשרים ועל מוסר השכל, הוא פשוט סיפר."

(עמוס עוז, ממה עשוי התפוח? שיחות עם שירה חדד, הוצאת כתר)

pitputim.jpg

לעבור את הקו.

"את השיעור הכי חשוב על אמנות למדתי בשיעור הראשון ביום הראשון, בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, אצל אברהם הפנר. הפנר אמר: 'קולנוע זו שפה. ראיתם הרבה סרטים, אתם יודעים לעשות סרטים. לשיעור הבא: שכל אחד יעשה סרט'. אמרנו 'זה שיעור ראשון, מאיפה אנחנו יודעים?', הוא אמר: 'אתם יודעים, אתם יודעים', והלך.

הייתי בפניקה, אבל החלטתי לנסות. ישבתי וכתבתי תסריט, פרודיה על הסרט הערבי של יום שישי. צילמתי עם חברים, כמו שראיתי שמצלמים בסרטים, אמרתי: קאט ואקשן, נהניתי בטירוף. ערכתי לבד, גזרתי והדבקתי. לשיעור השני הבאתי סרט אילם של 3 דקות.

מתוך 25 סטודנטים בכיתה, רק 6 עשו סרט. 30 שנה אחרי – כל ה-6 שעשו סרט בשיעור הראשון הם היום במאים, כל השאר לא.

יש קו שמפריד בין דיבורים לבין מעשים. מה שחשוב הוא לעבור את הקו. לעשות. אנשים אומרים: אני רוצה לעשות את זה, אני רוצה להיות זה. כולם מדברים, העניין הוא לעשות. רע, טוב, לא חשוב. העיקר הוא לעשות. אפשר לעשות ולהיכשל, כישלון הוא שלב בדרך להצלחה. אם יש פרפקציוניסט שאומר לי: 'אני, פחות ממושלם לא עושה', אני זורק אותו מהכיתה. כל מעשה אמנותי הוא הפלגה באוקיינוס שחור של פחדים וחוסר ודאות. איך אתה יודע אם משהו יעניין אנשים? אם הוא מעניין אותך, אז הוא יעניין."

(דברים מתוך: 'חמישה דברים שלמדתי על אמנות', הרצאה של דורון צברי, שהתקיימה הבוקר בבית הספר של הצעיר).

sulami.jpg

(קוראת בספר 'ערות בחיי היומיום' של סטיבן פולדר. מצליחה למצוא בדברים שהוא כותב, מענה לכל מיני דברים שמעסיקים אותי. כמו כאן, למשל. הוא מדבר באופן כללי על החיים, אבל אני קוראת מתוך מחשבה על הוראה ולימוד, גם מנקודת המבט של המורה וגם של התלמיד):

"[…] אכן, בחינה אותנטית ומתמדת של החוויה המיידית תובעת מאתנו אומץ וכוחות. אך אם נצליח להתמיד בה נרגיש עם הזמן יותר ויותר נינוחים באקלים של חקירה, ונגלה כי היא מכניסה עניין לחיינו. כאשר אנו משתחררים מאמונות כובלות ומדפוסי חשיבה אוטומטיים, אנחנו מתחזקים. אנו מפתחים יכולת לראות את החיים כפי שהם, ללא מחיצות ואשליות, ושוב איננו קבורים תחת ערימה של אמונות, הנחות, תגובות אוטומטיות וקולות המחלישים אותנו, כדרך שהחקירה עצמה מעצימה אותנו ומזינה את המשך התהליך באנרגיה ובעניין. היא שומרת את האש בוערת בנו.

[…] עלינו לאפשר לנקודות מבט שונות להתקיים במקביל, מבלי לאמץ אחת ולדחות את האחרות. דוגמה לכך היא קיומן של השקפות סותרות ביחס לתרגול: אחת שמה דגש על התקדמות הדרגתית באמצעות תרגול פורמלי, בעוד השנייה גורסת כי הדברים מושלמים כפי שהם. מצד אחד, אם המציאות כבר מושלמת, אין צורך לתרגל. מצד שני, כיצד נדע זאת ללא אימון? אם כך, עלינו לתרגל! אך האם חיים רוחניים פירושם לשבת בעיניים עצומות ולשים לב לנשימה? זה דבר לא קל. אולי מוטב לצאת החוצה להירגע ולשהות עם הציפורים והעצים, פשוט ליהנות? לשתי ההשקפות הללו יש חשיבות. שתיהן נוגעות באמת, שתיהן נחוצות. שתיהן יוצרות תמונה שהיא רחבה יותר מכל אחת מהן. אנו מטפסים בשביל שעולה על ההר והיעד הוא הפסגה. אך מדוע לא להתבונן בנוף וליהנות מיופיים של הפרחים שבדרך? אל לנו לעצור ולהירדם למשך מאה שנים, ועם זאת עלינו להישמר מלהתייחס לדרך ברצינות יתר, מה שיקשה עלינו את ההליכה. אנו מכוונים לדרך האמצע שנמצאת בין שבילים שונים ובלב פרדוקסים המתקיימים בו זמנית. אם לא נתייחס למושגים ולהשקפות השונות ברצינות רבה מדי, נראה שהם יוצרים עבורנו עניין במקום בעיות."

(סטיבן פולדר, ערות בחיי היומיום, פרדס הוצאה לאור)

olive

[אנה טיכו, עץ זית, 1935]

יום חמישי. בבוקר עם הסטודנטים במוזיאון הטבע (מציירים פוחלצים). אחה"צ עם הסטודנטים בתערוכה היפה של אנה טיכו (מעתיקים רישומים). בין לבין, מטפסת על מגדל העץ בבית הנסן, שותה קפה בר קיימא וקוראת ספר.