למרות שזה כל כך ברור מאליו, רק עכשיו, אחרי שנים, אני מתחילה להבין ואולי גם לאט לאט לקבל, את המחזוריות הזו של החיים. ככה הכל בנוי. מעגלים קטנים וגדולים, מסיימים לעשות משהו ומיד מתחילים מחדש, מסיימים ומתחילים מחדש (יום, שנה, שטיפת כלים). לא נעים קדימה, נעים במעגלים. אולי אם הייתי דתייה, הייתי מבינה את זה בשלב מוקדם יותר, אבל גם מאוחר זה משהו.

"[…] בראש וראשונה, קיים הקושי שבביטוי. כולנו חוטאים באותו תהליך מוזר ונעים ששמו חשיבה, ברם אם עלינו להגיד, ולו גם לאדם היושב מולנו, מה אנו חושבים, כי אז נוכל למסור לו כה מעט! הרוח חלף־עבר בנפשנו וחמק־יצא מהחלון בטרם נספיק לזרות מלח על זנבו, או שהוא חוזר ושוקע לאטו לתוך המחשך העמוק, שאותו הגיה לרגע באור־תועים. הבעות הפנים, הקול וההגייה מעבים את דברינו ויוצקים תוכן ברפיונם בשעת דיבור. אך העט מכשיר נוקשה הוא; מעט מאוד יוכל להגיד; ויש לו כל מיני הרגלים וטקסים משלו. דרך־רודן לו; הוא הופך תמיד פשוטי־עם לנביאים, ומשנה את קרטועו הטבעי של הדיבור האנושי למצעד־העטים החגיגי־מפואר. וזה הטעם שמונטיין בולט מבין רבבות המתים בחיוניות זו שאין להצמיתה. לעולם לא נוכל לפקפק ולו לרגע קט שבספרו־שלו גלום הוא־עצמו. הוא סירב לאלף בינה; סירב להטיף; הכריז חזור והכרז שאינו אלא איש ככל האדם. כל מאמציו לא באו אלא כדי להתבטא בכתב, ליצור קשר עם אחרים, להגיד את האמת, והרי זו "דרך־מעקשים, יתר על הנדמה לעין".

כי מעבר לקושי לבטא את עצמך, קיים הקושי העליון: להיות אתה־עצמך. נשמה זו, היא החיים שבתוכנו, אינה חופפת כלל את החיים שמחוצה לנו […]"

(וירג'יניה וולף, הקורא המצוי, מונטיין, מתוך: פס רקמה צר, נח שטרן, תרגומים ורשימות, הוצאת עם עובד)

"הוא כותב מעט ומתרגם הרבה.

הספרים שקנז כותב, רובם צנומים, דקי־שדרה, מצטמצמים בספרייה שלי על רבע מדף. תשעה ספרים במשך יותר מחמישים שנה. ליצירות שהעתיק משפה לשפה, לעומת זאת, אילו היו מונחות זו לצד זו, אילו היינו מסדרים את מדפי הספרים שלנו על־פי מתרגמים ולא על־פי מחברים, היו נחוצים כמה מדפים. יותר מארבעים ספרים, כמה מהם עבי־כרס, רובם רומאנים, כמעט כולם מצרפתית. התרגום הראשון ראה אור בשנת 1962, האחרון ב-2014, שש שנים לפני מותו. במשך רוב שנות חייו ויצירתו הוא מעתיק מצרפתית לעברית ארבעה או חמישה ספרים לפחות בין ספר מקור אחד לשני.

[…] בניגוד לחבריו הקרובים, הוא לא מחבר ספרי מסות. לא על החברה הישראלית ולא על ספרות. אין לו "כוחה הנורא של אשמה קטנה" משלו, אין לו "לפתוח סיפור" או "באור התכלת העזה". הוא גם כמעט לא מתראיין, נמנע מלנסח בפומבי את מחשבותיו על ספרות או על ספריו. הוא מסרב בדרך כלל להיות פרשן של יצירתו או של יצירות שכותבים אחרים. מלבד הטקסט אין דבר. גם כשהוא מתרגם, הוא מתרגם בלי פראטקסט. הוא לא כותב הקדמות או אחריות־דבר ליצירות שהעתיק משפה לשפה, ולרובן הוא אפילו לא מעיר הערות. עורכי המהדורה העברית של הספר המתורגם מוסיפים הערות במקומו.

ההעדר הזה קורא לנו לחפש את מחשבת־הספרות שלו במקומות אחרים: אולי בתרגומים עצמם? האם אפשר לחשוב על התרגומים לא רק כאתר שבו מדבר מתוכו האינטימי אלא גם כמקום שבו מתנסחת מחשבת־הספרות? האם עלינו ללכת אל הספרים שבחר לתרגם ואל אלה שנמנע מלתרגם, אל שפת התרגומים, אל המפגשים בין ספרים שכתב לספרים שתירגם כדי לקרוא את מחשבת־הספרות שלו בין השורות? למשל להתבונן כיצד סצינות או פיגורות ספרותיות מתיקות את עצמן מיצירות שכתב ליצירות שתירגם, ולהפך, וכיצד הן משנות את משמעותן בתוך כך. […]"

(דרור משעני, כיוון שעלה החום עד 34 מעלות, היה בולבאר בורדון שמם לחלוטין, תרבות וספרות 'הארץ' 25.6.21)

הדבר העיקרי שהרשים אותי בשנה וחצי האחרונות, הוא יכולת ההסתגלות האנושית, לכל מצב, קיצוני ומפתיע ככל שיהיה (ונראה לי שזה מעורר מחשבות, לטוב ולרע, גם בהתייחסות שלנו להיסטוריה).

איגרת אל הילדים | אלי אליהו
אני כותב אל המעתיקים.
אל הלוחשים בחשש זה אל זה.
אל החורתים את אהבתם על השולחנות.
אל המאחרים. אל אלה שבוהים
מבעד לחלונות. בשביל אלה ששוכחים
את המחברות. בשביל מי שנרדם על מושבו.
בשביל אלה שלא יודעים את התשובות.
בשביל זו שמוחקת את מה שכתבה.
בשביל אלה שתמיד יושבים
בקצה. בשביל זה שקם
פתאום ויוצא.



"[…] החיים מחוץ לבית הספר מעודדים אנשים לבחור ללמוד נושאים שקשורים לתוכנית החיים שלהם ולממש את כישוריהם. מדוע שלא נאפשר זאת לתלמידים בבית הספר? תלמידים שילמדו מתוך בחירה תוכנית לימודים גמישה, מותאמת ומאתגרת, ויממשו במהלך הלמידה את כישוריהם ואת תוכניות החיים הראשוניות שלהם, ילמדו בעניין וביעילות — על בסיס מערכת ההפעלה האנושית — ויהיו "לומדים לכל החיים"."

(יורם הרפז, איזה אסון יקרה אם נאפשר לתלמידים לבטא את התשוקות שלהם, מוסף 'הארץ')

"[…] החיים הם בלתי צפויים, פרועים וחסרי שליטה, ואינם מתאימים להבניות ולציפיות שלנו. החיים שולחים וירוסים וחיידקים הגורמים לנו לחלות, לוקחים מאתנו אנשים או דברים שאנחנו אוהבים, מעמתים אותנו עם חוסר ודאות לגבי העתיד ומכניסים לחיינו שינויים המעוררים בנו כעס או פחד. החיים לא בהכרח נענים לאמונותינו אודותיהם, לצרכים, למאוויים ולסלידות שאנחנו משליכים עליהם. החיים הם פשוט החיים והם לא מנסים לספק לנו את מה שאנו רוצים."

(סטיבן פולדר, ערות בחיי היומיום, פרדס הוצאה לאור)

(מחשבה: אם אתחיל, אתקדם לאט, בסוף אסיים ויהיה משהו. אבל אם לא אתחיל, לא יהיה כלום).

(שאלה: ממה את מפחדת?)

(תשובה: אני תמיד עושה הכל ברגע האחרון. אם אעשה את זה, זה אומר שזה הרגע האחרון?)