"[…] החיים הם בלתי צפויים, פרועים וחסרי שליטה, ואינם מתאימים להבניות ולציפיות שלנו. החיים שולחים וירוסים וחיידקים הגורמים לנו לחלות, לוקחים מאתנו אנשים או דברים שאנחנו אוהבים, מעמתים אותנו עם חוסר ודאות לגבי העתיד ומכניסים לחיינו שינויים המעוררים בנו כעס או פחד. החיים לא בהכרח נענים לאמונותינו אודותיהם, לצרכים, למאוויים ולסלידות שאנחנו משליכים עליהם. החיים הם פשוט החיים והם לא מנסים לספק לנו את מה שאנו רוצים."

(סטיבן פולדר, ערות בחיי היומיום, פרדס הוצאה לאור)

"זהו. התשובה היא לכתוב. לא חשוב מאיזה צד וגם לא חשוב איך, העיקר לכתוב. להרוויח זמן. לכתוב כמו שחרזדה, עוד עמוד ועוד עמוד ובערב, כמו פנלופה, לפרום הכול כדי שלא ייגמר."

(נורית גרץ, מה שאבד בזמן, ביוגרפיה של ידידות, הוצאת דביר, 2020)

בשלוש וחצי בלילה, כשעברנו מהספה מול הטלוויזיה למיטת השרד שלנו, הוא אמר: הגיל שלנו הוא בעצם הממוצע בין הגיל בו אנחנו מרגישים, לגיל שבו אנחנו נראים.

"[…] פניו של פסח, אומר קנז, מגיעות לאיזה מקום שבו הן "מנושלות מכל צורה". כלומר: מופשטות.

חשבתי לא מעט על עניין זה של ההפשטה, של "הנישול מכל צורה". להרגשתי, הרגע הזה של נשיאת המבט לעבר המופשט בפרוזה הגדולה של קנז הוא גם נקודת החיבור, נקודת המעבר בעולם הסיפורי אצלו, מהפיגורטיביות הבלתי רגילה והמפורטת כל כך של הזהות האנושית (הריאליזם) אל מה שהיא חותרת אליו. אותו מקום שאליו היא חותרת, מעליה או מתחתיה של אותה זהות אנושית פרטנית ופיגורטיבית כל כך, הוא מקומו של המופשט, המרחיק מעבר לעצמו, שיש הקוראים לו מטפיזי.

הבקשה הסמויה, הכמעט לא נפסקת, אחר דממת הצורה ביצירתו של קנז היא אולי האופן העמוק ביותר שבו תופסת הפרוזה הנפלאה הזאת את מושג החסד."

(רונית מטלון, מתוך הרצאה במלאת 75 לקנז, יופיים של המנוצחים | ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז, עורכות: חן שטרס וקרן דותן, הקשרים, הוצאת עם עובד)

השיחה, שאדם מנהל עם עצמו, לא נפסקת לרגע. לפעמים היא מתחזקת, לפעמים היא נחלשת (לפעמים היא נכנסת לסוגריים), לפעמים צריך לחזור על כל דבר פעמיים, לפעמים צריך לחזור על כל דבר פעמיים. אבל היא לא נפסקת, לרגע.