"[…] ואכן, גם אם יציאת מצרים אינה אמת היסטורית, לסיפור הזה היתה השפעה עצומה על ההיסטוריה האנושית. למרבה הצער, אותו סיפור עומד בבסיס רבות מהתופעות הפוליטיות ההרסניות בעולם המודרני. כאשר מספרים ביציאת מצרים, כדאי לזכור גם את זה. זהו אינו סיפור של פליטים, אלא של מתנחלים חמושים. זה לא אומר שצריך למחוק את סיפור יציאת מצרים מהתרבות או לבטל אותו, מה שממילא איננו מעשי. כל טקסט עתיק מכיל גם יסודות עם פוטנציאל מסוכן. אבל צריך להתייחס אליו בזהירות.

היסטוריון עתידי עשוי להביט באותו אופן במדינת ישראל. בתנועה הציונית הוא יראה סיפור הצלחה יחיד במינו של עם נרדף שקם מן העפר. אבל בו בזמן זה גם סיפור של נישול וכיבוש שאין לו סוף. הגבורה והדיכוי אינם שני סיפורים נפרדים, אלא סיפור אחד. זה נובע מהמבנה ההכרחי של כל "אקסודוס": כשיוצאים מארץ אחת, נכנסים לארץ אחרת. וגם בארץ הזו חיו בני אדם."

(מתוך: הצד האפל של יציאת מצרים, עפרי אילני, מוסף 'הארץ' 15.4.22)

"האם לבזבז את החיים זה לעשות בהם שימוש או לא? מה בדיוק אני רוצה לדעת?"


"חברתי ואני הגענו לכזאת רמה של פשטות או חופש, שלעתים אני מטלפנת אליה והיא עונה, ולא מתחשק לי לדבר. אני אומרת לה להתראות והולכת לעשות משהו אחר."

(קלאריס ליספקטור, לומדת לחיות, מפורטוגזית: דלית להב-דורסט, הוצאת כרמל)

סגור | פתוח

(למרות שזה אולי מובן מאליו, זו אולי הסתירה הפרדוקסלית, הצורנית, האינסופית, בין יצירה לאימהות: כדי ליצור, יש צורך להסתגר, להשתבלל וכדי להיות אימא – להיות קשובה, להיפתח).

אני מדמיינת מין מחול מודרני כזה, תנועה בלתי פוסקת של: סגור, פתוח, סגור, פתוח…

"הסבל מתקיים בשל פער בין העולם כפי שאנו מציירים אותו לבין העולם כפי שהוא… הטענה החזקה שהבודהה מביא אל פתחנו היא שהסבל בא לא בשל סיבות קוסמיות, בשל חטא קדמון, בשל חטאנו לאלוהים, או בשל יחסי כוחות כלכליים ומעמדיים; מקור הסבל הוא בתודעתנו המתעתעת".

(פרופ' יעקב רז, "זן בודהיזם — פילוסופיה ואסתטיקה", האוניברסיטה המשודרת, 2006).

[…] זהו אחד הפרדוקסים של המוסדות האקדמיים: חומר הלימוד עשוי לעסוק בשחרור האדם, אבל כמעט אף מרצה לא מעלה על דעתו שזה אמור לחול גם על צורת ההוראה ומבנה היחסים במוסד עצמו.

[…] ציונים מספריים הם זרים לרוחם של הלימודים ההומניסטיים. בחינות הן צורת הערכה המתאימה אולי לרואי חשבון, אבל לא לתלמידי פילוסופיה. אין כל היגיון בכך שלימודי ספרות יתבצעו מתוקף אימת הבחינה. מרצה למקצוע הומניסטי שמחזיק את הסטודנטים בכיתתו רק באמצעות השוט של הציון, ולא בזכות הסקרנות שהוא מצית בהם — עדיף שלא ילמד בכלל.

[…] אנחנו קוראים ספרים, שומעים פודקסטים או לומדים יוגה מתוך עניין ושאיפה להתפתחות אישית. רק כאשר מדובר על לימודים אקדמיים, מקובל מסיבה כלשהי לחשוב שנחוצים מנגנוני מישטור ומדידה. סטודנטים ומרצים לכודים בתוך המשחק הטיפשי של הציונים, כאילו שלאורך זמן יש חשיבות לשאלה איזה ציון קיבלת בקורס מבוא לרפובליקה הרומית בתואר הראשון. כל זה נובע ממוגבלות של הדמיון, דווקא מצד אלו שאמונים לכאורה על הרעיונות המשוחררים ביותר. […]

(עפרי אילני, מבחנים בהיסטוריה פשוט לא עובדים. מתי יבינו את זה גם באוניברסיטאות? מוסף 'הארץ' 11.2.22)

למרות שזה כל כך ברור מאליו, רק עכשיו, אחרי שנים, אני מתחילה להבין ואולי גם לאט לאט לקבל, את המחזוריות הזו של החיים. ככה הכל בנוי. מעגלים קטנים וגדולים, מסיימים לעשות משהו ומיד מתחילים מחדש, מסיימים ומתחילים מחדש (יום, שנה, שטיפת כלים). לא נעים קדימה, נעים במעגלים. אולי אם הייתי דתייה, הייתי מבינה את זה בשלב מוקדם יותר, אבל גם מאוחר זה משהו.

"[…] בראש וראשונה, קיים הקושי שבביטוי. כולנו חוטאים באותו תהליך מוזר ונעים ששמו חשיבה, ברם אם עלינו להגיד, ולו גם לאדם היושב מולנו, מה אנו חושבים, כי אז נוכל למסור לו כה מעט! הרוח חלף־עבר בנפשנו וחמק־יצא מהחלון בטרם נספיק לזרות מלח על זנבו, או שהוא חוזר ושוקע לאטו לתוך המחשך העמוק, שאותו הגיה לרגע באור־תועים. הבעות הפנים, הקול וההגייה מעבים את דברינו ויוצקים תוכן ברפיונם בשעת דיבור. אך העט מכשיר נוקשה הוא; מעט מאוד יוכל להגיד; ויש לו כל מיני הרגלים וטקסים משלו. דרך־רודן לו; הוא הופך תמיד פשוטי־עם לנביאים, ומשנה את קרטועו הטבעי של הדיבור האנושי למצעד־העטים החגיגי־מפואר. וזה הטעם שמונטיין בולט מבין רבבות המתים בחיוניות זו שאין להצמיתה. לעולם לא נוכל לפקפק ולו לרגע קט שבספרו־שלו גלום הוא־עצמו. הוא סירב לאלף בינה; סירב להטיף; הכריז חזור והכרז שאינו אלא איש ככל האדם. כל מאמציו לא באו אלא כדי להתבטא בכתב, ליצור קשר עם אחרים, להגיד את האמת, והרי זו "דרך־מעקשים, יתר על הנדמה לעין".

כי מעבר לקושי לבטא את עצמך, קיים הקושי העליון: להיות אתה־עצמך. נשמה זו, היא החיים שבתוכנו, אינה חופפת כלל את החיים שמחוצה לנו […]"

(וירג'יניה וולף, הקורא המצוי, מונטיין, מתוך: פס רקמה צר, נח שטרן, תרגומים ורשימות, הוצאת עם עובד)