מחשבה שחוזרת (עכשיו יותר מתמיד) – אני חיה בעתיד. גם העתיד שחיכיתי לו, גם העתיד שחששתי ממנו… כבר כאן.

"[…] עבר פירושו מה שחלף ואיננו. ואם כך נשאלת השאלה מה נשאר? ולשם מה? היסטוריית המחשבה ניסתה להתמודד עם השאלה הזאת נטולת התשובה. […]

המשפחה, לתחושתי, היא היחידה ששורדת את הרגשת אווילות החיים וחלופתם, אך גם היא אין בטבעה יכולת לספק מוצא מבדידות או מפחד. ובאלה, אין להתחלק עם הילדים, ודאי לא בקרבת המוות או כאבי המחלה.

והכתיבה, או, אם לדבר במלה גבוהה יותר, היצירה, שממילא הזמן מוחק אותה, היא מעין קפסולת חיים שמוזרקת ברגע וכמובן יש בה אלמנט של לוחמה בדיכאון. אבל האם דרושה לשם כך הצלילה לדיכאון, או ההתכחשות?

הדיכאון הוא נושא שמעניין לי לדון בו. לא זה מן הסוג שדורש אשפוז, או משהו שמחריב כל רצון לחיות, אלא כזה שהוא בן לוויה שצריך כוח מסוים כדי להתעלם ממנו. האם הוא נובע מאותה תחושה שמופיעה טרם זמנה של חוסר פשר, או סופיות? והאם מן הילדות, מחסר שלא נפתר אף פעם? […]"

(נורית זרחי, תמיד הרגשתי את נפלאותם של החיים, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ' 3.10.22)

"אינני מבין את מה שקרוי חדשני באמנות. האם יצירה אמורה להיות מובנת לדורות הבאים? מדוע? מה יהיה פירוש הדבר? שהם יוכלו להשתמש בה? לשם מה? איני מבין. אבל אני מיטיב יותר להבין – אף כי במעורפל מאוד – שכל יצירת אמנות, אם היא רוצה להשיג את הממדים הנשגבים מכל, חייבת, בסבלנות ובשקדנות אין קץ, החל מרגע היווצרותה, לרדת מבעד לאלפי השנים, ולחבור, אם אפשר, ללילה הקדמוני המאוכלס במתים שיזהו את עצמם ביצירה זו. לא, לא, יצירת האמנות לא נועדה לדורות-ילדים. היא מוגשת להמון המתים הרב מספור. המאשרים אותה. או דוחים אותה. […]"

(ז'אן ז'נה, הסטודיו של אלברטו ג'קומטי, מצרפתית: אביבה ברק-הומי, הוצאת דחק)

[מחשבות בעת שטיפת כלים] מה נחלתי מאבותי? מהצד העיראקי (אמא): ביתיות, פסיביות מתונה, התייחסות חשדנית כלפי מושג הזמן ותשוקה לחצילים. מהצד הספרדי (אבא): נאיביות, אופטימיות, אהבת אדם, התייחסות משועשעת כלפי מושג הזמן וחיבה יתירה לבצקים ומקרוני ברוטב עגבניות (עם הדיוק והמעשיות הייקים, אין לי דבר).

"לא, חשבה, באוספה יחד אי אלו מן התמונות שגזר – מקרר, מכסחה, אדון בחליפת ערב – ילדים אינם שוכחים לעולם. מטעם זה חשוב כל כך כל שתאמרי וכל שתעשי, ועל כן ירווח בעלותם על משכבם. שכן עתה אין היא מחוייבת לחשוב על איש. רשאית היא להיות עצמה ולעצמה. והוא הדבר שהיא מרגישה בו עתה צורך לעתים כה קרובות – לחשוב; ובעצם אפילו לא לחשוב. לשתוק; להיות לבדה. כל ההוויה והמעש השופעים, הזוהרים, ההומים, מתנדפים להם; ואת מתכווצת, מתוך תחושה הדרה, להיות עצמך, גרעין אפלולי דמוי יתד, אי מה סמוי מן הזולת. אף שהוסיפה לסרוג וישבה זקופה, הרי כזאת חשה עצמה; ומשהשירה עצמיות זו את התקשרויותיה נעשתה פנויה למשונות שבהרפתקאות. בשוך החיים להרף עין, נדמה טווח ההתנסות חסר גבולין. ובכל אדם מתקיימת תמיד אותה תחושה של משאבים בלי גבול, שיערה; כולם בזה אחר זה, היא לילי, אוגוסטוס קרמייכל, מרגישים לבטח כי דמויותינו הנגלות, הדברים שעל פיהם אתם מכירים אותנו, הן מעשה ילדות ותו לא. מתחת שורה אפלולית, הכל מתפשט, מעמקים אין חקר; אבל מדי פעם צפים אנו ועולים, ובזאת אנו נראים לעיניכם. […] משונה, חשבה, היאך בהיות אדם לבדו הוא נסמך אל דברים, דברים דוממים; עצים, פלגים, פרחים; חש כי הם מבע לו; חש כי הם אחד עמו; חש כי הם יודעים אותו, באיזה אופן הריהם הוא; חש בעדנה אי שכלית שכזאת (היא הביטה באותו אור ארוך ויציב) כמו כלפי עצמו. […]"

(וירג'יניה וולף, אל המגדלור, מאנגלית: מאיר ויזלטיר, מתוך: סימן קריאה 2, מהדורה לרגל 50 שנה לכתב העת, 2022)

"[…] להחיל את כוח הרצון בהדרגה, ולהתחיל עם הדבר שדרוש לו הכי מעט כח רצון. לדוגמה, אם החלטת לקראת השנה החדשה שמעכשיו הבית יהיה מסודר, תעשי יותר ספורט, תפסיקי לעשן ותקראי ספר פעם בשבוע, אני ממליץ להתחיל עם סידור הבית, שזו המשימה הכי קלה ליישום. אחר כך לעבור לקריאת הספר, המשימה השנייה הכי קלה, אחר כך הספורט ורק בסוף העישון, שהוא ההתמכרות הכי קשה לגמילה. לא לעשות הכל בבת אחת, כי ככה ייגמר לך מאגר כוח הרצון. כדי להשיג שליטה עצמית גבוהה צריך ניצחונות קטנים בדרך.

[…] הדוגמה הכי טובה לכך היא אימון ספורט. כולנו יודעים שחשוב להתאמן, אבל מה לעשות שאני לא אוהב להתאמן. גיליתי שהזמן שבו יש לי הכי פחות התנגדות הוא באזור שלוש־ארבע בצהריים. אז פיתחתי הרגל: אני מפסיק לעבוד בשעה הזאת, לא שואל שאלות, לא מתלבט, אלא כמו רובוט פשוט יוצא לאימון. זה הפך להרגל כמעט אוטומטי, ולכן קל לי להתמיד בו. ככה נראה סדר היום שלי, זו בכלל לא שאלה של כוח רצון. אסור לי להפסיק לעבוד בלי שזה ילווה באימון. זה מה שאנשים עם מודעות טובה לכוח הרצון שלהם עושים. אצל מרבית האנשים השעה שהכי פחות מצריכה התנגדות לאימון היא שעות הבוקר, לכן ההמלצה למרבית האוכלוסייה היא להתאמן בבוקר כי אחר כך כבר יהיה לכוח הרצון קשה יותר להתאמץ".

(פרופ' רוי באומייסטר בראיון לנטע אחיטוב על דלדול כוח הרצון, מוסף הארץ 23.9.22)

(בימים של לא, לזכור ימים של כן).

[מחשבות לשנה החדשה: לנסות לעבוד ולהתנהל בנחת, בלי לחץ, כמו שעבדתי בקיץ; להתחיל לעבוד על משהו שלי; לקבוע זמנים קבועים לניקיון ולציור; לקרוא יותר ולאכול פחות; לעשות ספורט, ללכת, לרוץ; לצאת מדי פעם לשוטטות זוגית ברחבי העיר].

ללכת.

"[…] המהירות האופיינית להליכת האדם, למרות היותה איטית מריצה או נסיעה, מתגלה כמהירה מאד בהשוואה לעמידה במקום. מבחינה מסוימת נחווית מהירות ההליכה יותר מאשר מהירות הריצה. הריצה מייצרת רעש ורוח. המראות רועדים ברשתית מִטלטלות גולת העין בארובתה. ההליכה, על-שום מתינותה, בונה במחשבה קו ארוך שהתנועה חגה סביבו ואחוזה בו. אין זו הפלגה דמיונית: אתה ההולך תלוי על הקו הזה כעל חוט לא-נראה והקרקע הנוסעת תחתיך תומכת בך מנגד לו. היא חדלה מלהיות מצע לכובד היורד ממך. היא חדלה למשוך אותך. היא מציעה עצמה פתאום כיד תומכת. פתאום אתה יודע שאתה עליה, על פניה. וכמה מהותי ההבדל בין התנועה אל תוכה של האדמה לבין התנועה על פניה.

יותר מכך: אחרי כמה דקות של הליכה רצופה אתה מרגיש פתאום שמשהו דוחף ומושך אותך הלאה ומחולל בך קצב משלו. הוא דוחף אותך בכוח מוחשי לגמרי והמהירות שהוא יוצר מהירה יותר מכוונתך. הוא יסוד ההלאה. הוא אינו מתגלה מיד. רק אחרי כמה חודשים של הליכה רצופה, כמעט מידי יום, אתה מתחיל לחוש בו. זה מוזר ומפתיע. משהו שהוא לא אתה. משהו החל בך מתוך ההליכה, מתעורר מתוכה והופך למחולל העיקרי שלה. והוא קיים וודאי. ומאז – בכל הליכה אתה מתחבר אליו. נדמה שלא אתה הוא ההולך אלא הוא. וכשההליכה נמשכת זמן רב, למעלה משעתיים, ואתה כבר עייף למדי, ההלאה נושא אותך כמעט בלעדיך. […]

המחשבה, כשהיא צוללת בזמן ההליכה אל תוך ההלאה הזה, היא רואה בו מחוזות שאין רואים ומרגישים אותם בדרך-כלל […] ההליכה נראית אז כהימצאות הנכונה ביותר בתוך הזמן. כמין ביצוע שלו. הסכמה לתנועתו וניצולה המלא ביותר. משהו הדומה לנגינה, אבל פשוט יותר, מרוכז ובוהה כאחד, פעיל ונפעל כאחד."

(אריאל הירשפלד, לֵךְ לְךָ: מסה על הליכה, אודות, גיליון מס. 2, 8.6.2017)

"[…] אין לי רצונות לחיי נצח ואין לי רצונות להרבה שנים ומכל הדברים שהתעסקתי איתם בחיים הייתי לוקחת קודם כל שהכל בלתי צפוי. אם אתה מסתכל על ההיסטוריה אז מתברר לך שהחלומות והתקוות והאכזבות וההישגים והמפלות – כל הדברים האלה בלתי צפויים ולא ניתנים לחיזוי מראש. ואנחנו צריכים להיות צנועים בהתבוננות שלנו על רצף האירועים כי אנחנו צריכים להכיר בכך שההשפעה שלנו על מה שקורה היא מינימלית. זה עצוב, כי היינו רוצים להשפיע יותר. היינו רוצים להיות מעצבי העולם, מעצבי הזיכרון, אבל אנחנו לא. אנחנו בסך הכל נמלה על פני כדור הארץ. ואני, ככל שעובר הזמן, תופסת את הפוזה של מי שמכירה במגבלות של עצמה, של החברה שלנו, של המדינה שלנו, של העולם שלנו".

(אניטה שפירא מתוך שיחה עם נורית גרץ, אנחנו למדים מההיסטוריה שההיסטוריונים לא חשובים, אלעד זרט, מוסף 'לילות' של 'ידיעות אחרונות', 20.5.22)