בשלוש וחצי בלילה, כשעברנו מהספה מול הטלוויזיה למיטת השרד שלנו, הוא אמר: הגיל שלנו הוא בעצם הממוצע בין הגיל בו אנחנו מרגישים, לגיל שבו אנחנו נראים.

"[…] פניו של פסח, אומר קנז, מגיעות לאיזה מקום שבו הן "מנושלות מכל צורה". כלומר: מופשטות.

חשבתי לא מעט על עניין זה של ההפשטה, של "הנישול מכל צורה". להרגשתי, הרגע הזה של נשיאת המבט לעבר המופשט בפרוזה הגדולה של קנז הוא גם נקודת החיבור, נקודת המעבר בעולם הסיפורי אצלו, מהפיגורטיביות הבלתי רגילה והמפורטת כל כך של הזהות האנושית (הריאליזם) אל מה שהיא חותרת אליו. אותו מקום שאליו היא חותרת, מעליה או מתחתיה של אותה זהות אנושית פרטנית ופיגורטיבית כל כך, הוא מקומו של המופשט, המרחיק מעבר לעצמו, שיש הקוראים לו מטפיזי.

הבקשה הסמויה, הכמעט לא נפסקת, אחר דממת הצורה ביצירתו של קנז היא אולי האופן העמוק ביותר שבו תופסת הפרוזה הנפלאה הזאת את מושג החסד."

(רונית מטלון, מתוך הרצאה במלאת 75 לקנז, יופיים של המנוצחים | ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז, עורכות: חן שטרס וקרן דותן, הקשרים, הוצאת עם עובד)

השיחה, שאדם מנהל עם עצמו, לא נפסקת לרגע. לפעמים היא מתחזקת, לפעמים היא נחלשת (לפעמים היא נכנסת לסוגריים), לפעמים צריך לחזור על כל דבר פעמיים, לפעמים צריך לחזור על כל דבר פעמיים. אבל היא לא נפסקת, לרגע.

block

פֵנוֹמֵנוֹלוֹגְיָה – (מיוונית: (פֶנוֹמֶנוֹן) "מה שמופיע", ו-"לוגוס") הוא זרם או מתודה בפילוסופיה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. זוהי פילוסופיה תיאורית של הניסיון שמטרתה היא תיאור התהליך שבו התנסות (experience) מסוימת מגיעה להכרתנו באופן ישיר, ללא צורך להיעזר בתאוריות, דעות קדומות, מסקנות או השערות מתחומים אחרים, כמו מתחומי מדעי הטבע. הדברים שהתנסותנו היומיומית מביאה לידי הכרתנו מכונים פנומנה (phenomena, תופעות). מכאן המונח פנומנולוגיה – חקר תהליך הגעת הפנומנה להכרתנו. אבי גישה זו הוא הפילוסוף אדמונד הוסרל. (ויקיפדיה)


לא למדתי פילוסופיה ונראה לי שהמוח שלי, לפחות בשלב הזה של החיים, כבר לא מספיק ערני וחד כדי לעקוב אחר פיתוליה… אבל אם הייתי לומדת פילוסופיה, זה כיוון שהיה מעניין אותי להכיר, ופילוסופים כמו הוסרל והיידגר (מתקשר גם לספרים של בועז נוימן שאני אוהבת כמו 'להיות בעולם', 'מבחר מרחבים' של ז'ורז' פרק, 'בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי' של שרה בייקוול, 'המצאת היומיום' של מישל דה סרטו, ו'הפואטיקה של החלל' של גסטון בלשאר).

marcel

"[…] אבל משהיו מתחילות בבית רועדות כפות בכוסות, ומפתחות היו מתדפקים בארונות, ונשים זרות באות ומפטפטות ב“וָאָבְּשְׁצֶ’ה” וב“קוֹנֶצְ’נה”, היתה השִפחה מתחילה רצה תכופות בפרוזדור, ואת הילדים היתה לובשה משובת חדווה כבושה, ונפתלי גופו היה יושב אל חלונו ורואה את חדר-האוכלים הטהור והשובת, ורואה כתם צהוב של חמה ומפה צחורה-צחורה ושבריר-אורה נלאים במיחם הממוֹרט ובכוסות הצלוּלות, והיה פתאוֹם רואה ברור את ההרים היפים, הטובלים באורה שליווה, ואת הנחל, הנוהר זרמי-זהב, והיה מתאווה להיות יושב לבדו בסירה, והיה מתרומם ומתחיל מטייל בחדר אנה ואנה. הילד החיוור טרוד במשנתוֹ ופתאוֹם הוא עושה רקידה שובבה וחוזר שוב אל ספרו, וּוֶרה מנחרת ומסתירה את פיה בכפה, והילד שולח לה את לשונו, והיא מתחילה צוחקת אל אגרופה – והוא לא היה מרגיש, והיה מטייל, והיה מזרז אותם בנזיפות-חיבה ומזכיר להם בקדחת מלים ואמרים, שהיו נתקלים בהם תכופות. לאחר התֵּה היו מתחילים כיסאות מסרטים ברצפה, ושמלות היו מרשרשות ארוכּות ובפּרוזדור היו מחפשות סוככים בהֶגֶה, ואחר-כך היה נפתלי ניצב ומחכה ליד חלונו, ומיד היה רואה את החבוּרה, כשהיא יוצאת תחת חוּפּות אדוּמות ולבנות ושחורות. וכשהיה רואה בתוכה גם את מרת חַשקיס שלו והיא נושאה את חזֶהָ הקרוּס לפניה ואת שמלתה השחורה המשובּצת בסְטֶקְלַרוס היא סורחת מאחריה, מיד היתה הרווחה ללבבו, והיו מתחילים מתבוללים ומשוררים בנפשו המולת טיילים רגֵשה שבכּיכּר והברות מוסיקה רכות שבפרדס, ושמלות נסרחות בפרשת-שדרות וצהלת עלמות באפֵלת-דמדוּמים, והיה מתחיל מחפש את הפּידז’אק שלו. הגדר הנמוכה אשר לנוכח היתה כדחויה לאדמה, והיתה אובדת את כל חשיבותה, והגגות היו שליווים ואיתנים, ומאחוריהם היתה מלבלבת צמרת הפרדס המוּפזה, והיה בוקע אל מרומי-התכלת הצוואר הכחול של המסגד, המסתתר כולו בירקרקת העבותה של הפרדס. היה נפתלי נושא את עיניו עוד משהו והיה רואה כיפת-שמים סהורה ורווה ואלונטית כחולה תחרה לה במורדה ופס של זהב טהור מתפתל בשפתה של האלונטית, כתחרה לתחרה. השמש גולשת לטבילה. הנה משחירה בים-התכלת ציפור מרחפת. שמה, במרחקים, מתרפדת וזוחלת חשרה צחורה וזנָבה גדֵל וגדֵל: רכּבת נישאת. יש חֵירות תחת השמים ומרחביה לנפש השואפת…"

(אורי צבי גנסין, מתוך: בֵּינֹתָיִם)

nun

"למסעות ומפגשים וירטואליים יש היסטוריה משלהם. כבר בימי הביניים עלו נזירות לרגל לארץ הקודש באמצעות כוח המחשבה, המשמעת והרגש, ועשו זאת בעזרת ספרי הדרכה מאוירים – בלי לעזוב את כותלי המנזר.

[…] כך נולדה תעשיית הצליינות הווירטואלית: במקום לצאת למסע רגלי מפרך ומסוכן, נזירה יכלה להסתגר בחדרה ולהיכנס למעין טריפ רב־חושי, שממנו תצא רק חודשים רבים לאחר מכן. אלה שהשלימו את כל מטלות הפולחן הווירטואלי, זכו לאותה חנינה של אלה ששבו מהמסע הפיזי. רבות דיווחו על התעלות נפש; אחדות העידו על נסים […] כל נזירה שיצאה ל"מסע" כזה קיבלה ספר מאויר, שחולק לפי ימים ושעות. מסלול הצליינות המדומיין אורגן לפי תחנות ממוספרות ולווה בלוח זמנים של תפילה ייעודית לכל נקודה בדרך […] המדיום ההזייתי הזה לא הסתפק במילים. כל עמוד כלל איורים שהתפרסו על מחציתו, בדומה לרומן מאויר או לספר קומיקס. האיורים תיארו מבנים (כנסיות, ארמונות ומנזרים), מרכיבים בנוף (הרים, ימות ונחלים) וכן דמויות חיילים, קדושים וצליינים. בחלק מהמקרים נותרו שטחים לבנים על הדף כדי לאפשר לקוראת למלא את האירוע ההיסטורי בנוכחותה המדומיינת.

[…] היכולת לדמיין היתה חלק מסך הכישורים הקיומיים במנזר בימי הביניים. היא היתה כרוכה בתרגול מתמיד, באמצעות שינון, זיכרון ופולחן, שאיפשר לנזירות ולנזירים להתקיים במנותק מהאירועים עצמם, ועם זאת לחוות אותם באופן מוחשי.

אחרי מאות שנים של הזנחה, קשה מאוד כיום "לטייל" בעולם בכוח הדמיון בלבד ללא תלות מוחלטת בטכנולוגיה; מינון יתר של אסקפיזם עלול אף להיות מאובחן כעת כשיגעון או כנתק קוגניטיבי. ובכל זאת, בימים שבהם מצאנו את עצמנו בסגר ומנותקים מהעולם, אולי אפשר היה לשאוב השראה קטנה גם מהנזירות של ימי הביניים."

(גילי מרין, הנשים שעלו לירושלים בלי לצאת מהחדר, הקצה, סוף שבוע 'הארץ', 13.5.20)