דכדוך מתמשך. לא קוראת, לא מציירת, רק סורגת. שמיכה ססגונית, אינסופית (ולא ברור אם זה מעשה אופטימי או מעשה של ייאוש).

בשבת בבוקר נשארנו במיטה עד מאוחר. הבית היה שקט ומנומנם, ובחוץ – גשם. התכתבתי עם כרמל על סריגה. מתחשק לה להתחיל לסרוג. כתבתי לה שבחורף אני מתמכרת לסריגה. הסריגה בשעות הערב מרגיעה אותי. הקצב, המונוטוניות, שילובי הצבעים שמשמחים אותי. היא כתבה שזה אולי בגלל שזה הפוך למה שאני עושה בדרך כלל, שדורש מחשבה ויצירתיות ושלחה לי את הציטוט הזה מהספר היפה על הוואבי־סאבי:

"[…] כמו כן, למנהגי התה הממוסדים יש ערך כתרגילי מדיטציה. חזרה חסרת מחשבה על טקס מוכתב מראש בצורה מכנית מאפשרת לאדם להתרכז בלהיות בלבד, בלי שדעתו תהיה מוסחת בשל הצורך לקבל החלטות כלשהן, אמנותיות או אחרות."

(לאונרד קורן, וואבי־סאבי | לאמנים, למעצבים, למשוררים ולפילוסופים, מאנגלית: מרב זקס-פורטל, הוצאת אסיה)

אתמול בערב סרגתי וראיתי את 'העוקץ' (ואחר כך גם את 'ליידי בירד'). פול ניומן ורוברט רדפורד, צעירים ומשובבי נפש, החזירו אותי בזמן לשנות השבעים, לבית הקולנוע במרכז המסחרי ('סינמה 1'), שם ראיתי את הסרט עם אבא שלי, בפעם הראשונה.

סורגת וסורגת.

אזור התעשייה בגבעת שאול. קבוצת בניינים מסודרים במעגל סביב חצר גדולה, המשמשת בעיקר למוסכים ולחניה כאוטית. כל הבניינים מתפרסים על ארבע קומות, שמרפסות רחבות, הפונות לחצר המשותפת, מחברות ביניהן. עולם קטן, סגור בתוך עצמו, המכיל חללי עבודה, בתי מלאכה ועסקים מסוגים שונים. כילדה, הייתי מגיעה לכאן עם אבא שלי לעשות סידורים, ואילו עכשיו, פעם בשבוע, אני מגיעה לכאן כדי ללמד. בזמן האחרון התרגלתי לחנות מחוץ למתחם, ואני נהנית לשוטט ולנוע בין הקומות השונות כדי להגיע למחוז חפצי. תמיד קורה כאן משהו, רעש והמולה עולים מהחצר, משאיות צופרות, אנשים נכנסים ויוצאים מבתי העסק השונים, מובילים ציוד, מנקים, בונים, מנסרים. אני הולכת בצעדים מהירים, כדי לא לאחר לשיעור, עולה קומה, יורדת קומה, ותוך כך מציצה בסקרנות לחללים השונים המאכלסים את המקום. הערבוביה מקסימה אותי: חנות לצמיגים, בית דפוס לספרי קודש, בית מלאכה לעבודה בעץ, הוצאה לאור ותיקה (שהופתעתי לגלות אותה כאן), מתפרה של בגדים, סטודיו לארכיטקטורה, חלל גדול וחשוך שלהקת גברים מתאמנת בו בנגינה, חנות לחפצי יודאיקה, מרכז תעסוקה לבני נוער, גלריה נהדרת לאמנות עכשווית, מפעל של קרטונים, בית דפוס להדפסה על חולצות, כולל של אברכים, שלומדים ומתגוררים כאן, תולים כביסה ומעשנים במעברים, וגם בית ספר לאמנות ועיצוב לבנות חרדיות, הנשענות על מעקי הבטון ורושמות את הבניינים בשקט ובריכוז… בערב נפתחים בקומות התחתונות אולמי שמחות לחרדים. אורות מנצנצים, ילדות ונשים בשמלות מפוארות וגברים עם שטריימל מהודר, חולפים על פני המוסכים בדרכם לחתונה.

החורף הזה, כל הזמן מתחשק לי לאפות ולסרוג.

סיימנו לראות את 'אחוזת דאונטון' וסיימתי לסרוג את צעיף הפסים הצבעוני.

צעיף הפסים הצבעוני שלי מתארך ומתארך, יכולה להמשיך ולסרוג אותו לנצח.

"אחוזת דאונטון" וסריגה מסתדרות מצוין ביחד.