ויזלטיר. המתרגם הנפלא של וירג'יניה וולף.

"לואי ונוויל," אמר ברנארד, "יושבים שניהם בשתיקה. שניהם שקועים בעצמם. שניהם חשים בנוכחותם של אנשים אחרים כבחומה חוצצת. אבל כאשר אני מוצא עצמי בחברת אנשים אחרים, מעלות המלים תכף ומייד טבעות עשן – ראו כיצד מתחילים הפסוקים תכף ומייד להתפתל ולעלות מתוך שפתי. נדמה כי גפרור עולה באש; משהו בוער. […] כמו כן אני מבקש להוסיף משהו לאוסף שלי, אוסף של הסתכלויות יקרות ערך בטבעם האמיתי של חיי אנוש. ספרי ישתרע בוודאי על פני כרכים רבים, יקיף את כל הסוגים הידועים של אנשים ונשים. אני ממלא את מוחי בתכולתו של חדר או של קרון רכבת, תהיה אשר תהיה, כמי שממלא עט נובע בקסת הדיו. יש בי צמא תמידי שאין להרוותו. […] עובדה היא שאין בי כישרון רב להגות. דרוש לי המוחשי בכל דבר. רק כך אני מניח ידי על העולם. אולם, פסוק טוב נדמה בעיני כבעל קיום עצמאי משלו. […] הנה הוא הבחור החביב האוסף את הכרטיסים. היה לי כרטיס – היה לי בלי ספק. אבל אין בכך כלום. או שאמצא אותו או שלא אמצא אותו. אני בוחן את ארנקי. אני מחפש בכל כיסי. אלה הם הדברים הקוטעים תמיד את התהליך שאני מתעסק בו לנצח, מציאת איזה פסוק מושלם ההולם את זה הרגע בדיוק."

(וירג'יניה וולף, הגלים, מאנגלית: מאיר ויזלטיר, זמורה ביתן מוציאים לאור, 1982)

פרגמנטים פרגמטים.

"אצל פרוסט, לעומת זאת, יש עודף יופי. צריך להיזהר מיופי, להיזהר לא להשתכר, לדעת ברגע הנכון לעצור, לכתוב יבש. צריך כל הזמן לחשוב, להיות על המשמר, לא ליפול שבי.

למשל, בחלק הראשון של "בעקבות הזמן האבוד" ישנה הדמות של הדודה ליאוני ששוכבת ולא יוצאת מהמיטה. היא סידרה לעצמה את המיטה ליד החלון ודרכו היא משקיפה על הרחוב בקומברה, מי הולך ומי בא. היא יודעת הכול. בקט הושפע מפרוסט והלך בדרכו, אך דרכו שונה בתכלית השינוי. בקט שלה מתוך השפע הפרוסטיאני את התמצית של התמצית והביא אותה למצב הקיומי של בין להיות או לא להיות, משהו שהוא ספק חי ספק לא חי. אם את לוקחת את האדם האחד, בחדר, ברגע של איזו תמצית טהורה לחלוטין – זה הגיבור של בקט. הטוהר של בקט, כמו שיש לאדם ביום המוות שלו, לאחר שכלו כל החשבונות וכלו כל החובות, הכול נגמר והאדם עומד בלי שום כסות, שום פרחים ושום יופי, בלי כלום, במצב הכי אלמנטרי, כשכבר שמים אותו על הקרשים – זה הקטע שלי בבקט."

(הלית ישורון בראיון למיכל יפת, חיים עם ספרים, הוצאת אחוזת בית ספרים)

סיימתי לקרוא את שבעה ימים אביב בשנה של סיון בסקין והוא מקומט. הוא נסע אתי כבר פעמיים הלוך ושוב ברכבת לתל אביב והתקמט בתא הפנימי של התיק. בהתחלה הצטערתי כשהעטיפה היפה של טליה בר (שבגללה הייתי מוכרחה לקנות אותו) התקמטה, אבל עכשיו זה משווה לו אופי ומעניק לו חותמת של זמן. ספר קטן, מענג, על מסעות ברוח, כמו שאני אוהבת, בין זמנים, ארצות, ספרים ובעיקר – שפות.

---

[בסוף הקריאה אני רוצה: לבקר בוילנה, לקרוא עוד שירים וטקסטים של לאה גולדברג, לקרוא שירים של סיון בסקין, לקנות אותו במתנה לתמר, לחפש ולקרוא שוב את 'תקוות השיר' על חייו של מנדלשטם, שכתבה אשתו, נדיז'דה מנדלשטם, שקראתי מזמן ומאוד אהבתי, ללמוד יידיש].

גשם ראשון, גשמי קיץ, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן, שומר החומות, עלות השחר,

[…] אם אנחנו רוצים לשפר דברים, קשה לי להאמין שהגבלת הזרימה החופשית של ספרות היא הדרך היעילה להשיג את זה. עבורי, כתיבה היא לא ספורט קבוצתי. אני לא כותב עבור נבחרת פקיסטאן או נגד נבחרת ישראל. כשקוראים ספר, זה הזמן היחיד בחיינו שבו אנחנו לגמרי לבד, אבל למעשה מכילים בתוכנו גם את המחשבות שלנו וגם את המחשבות של אדם אחר — הכותב. זה משהו מדהים, ייחודי וחזק. אני מאמין שכתיבת ספרות היא דרך להשפיע על אנשים ולפתוח אותם לדרכי מחשבה חדשות. אין שום ניגוד בין ההזדהות שלי עם הפלסטינים לרצון לאפשר לישראלים לקרוא אותי, ואני לא מוכן שתהיה בעולם שפה שלא אסכים שהספרים שלי יתורגמו אליה".

(מוחסין חאמיד, מתוך כתבה של רונן טל, 'הארץ', 19.4.22)

העברתי סמרטוט.

(ביטויים שלקוחים מאותו עולם: מעמידה סירים, מעבירה סמרטוט, שמה עלי משהו ובאה…)

ישבנו יחד מול הטלוויזיה, להיפרד מארתור, שסוף סוף התבגר.

---

התמכרנו.

מָחָר כָּךְ – בזמן כלשהו בעתיד, בהמשך… (ממילונה של דחיינית כרונית).

מי שזוכרים אותו, חי. (אבא של פראן, 'ארץ נוודים')