"[…] מה מחבר בין קנז לסימנון, שמשנת 2001 הוא מתרגם 16 מספריו בשמונה כרכים? לכאורה אין שני סופרים רחוקים יותר […] אבל במסה שכתב על סימנון קנז נוגע בעצמו בקשר העיקרי, בתפישת הלשון:

"מה הוא אותו אידיאל שסימנון מגלם בכתיבתו ומדוע הוא כל כך בלתי אפשרי? בעיני זה המודל המוסרי שהוא מעמיד במעשה הכתיבה שלו. כשהוא עצמו מתבקש להסביר את סגנונו (האם זו המלה המדויקת לתאר את מעשה הכתיבה שלו?) הוא טוען כי הוא נמנע משימוש במילים שאינן 'חומריות'. הוא מדבר על הלקוניות שלו, על הקיצוצים שהוא מקצץ במשפט שלו תוך כדי עריכתו […] זה נכון אבל אין זה הכל. אין בכך כדי להסביר את הטוהר הנזירי המושג בכתיבה זו. את התייצבותה של המילה עירומה לפני הקורא, לא משחדת, לא חכמה, לא מבקשת על נפשה".

[…] את התשוקה אל הטוהר הנזירי של הלשון, את החיפוש אחר המלה הלא־מתייפה, המלה שאיננה חכמה יותר מן הדמויות או מן הקוראים, את הדחייה של שפת הספרות כשפה מתבדלת, נשגבת, לטובת שפה ספרותית המבקשת לקבל לתוכה את השפות החברתיות, אפשר לגלות ביצירתו (של קנז) מראשיתה אבל גם במסע התרגום שלו, מפני שלשון התרגומים שלו עצמה משתנה עם השנים. בעזרת סימנון והסגנון הנעדר שלו הוא משתחרר מהשפעת לשון התרגומים של אהרן אמיר אבל גם מהנוסח הלשוני של כמה מבני דורו, וכותב אחרת. סימנון הוא בשבילו משקל הנגד להטיה של הספרות העברית בדורו אל המלה החכמה יותר מקוראיה […]"

(דרור משעני, כיוון שעלה החום עד 34 מעלות, היה בולבאר בורדון שמם לחלוטין, תרבות וספרות 'הארץ' 25.6.21)

אַתָּה יוֹשֵׁב וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֵק וְרוֹאֶה וְחוֹשֵׁב
וְזוֹכֵר. אַתָּה נוֹגֵעַ בִּכְתֵפוֹ שֶׁל מִי שֶׁעוֹבֵר
בְּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ וְאֵין מִי יֹאמַר לְךָ, דַּי, אַתָּה
תִּקָּלַע לִכְאֵב גָּדוֹל, לְאֵין־מוֹצָא. אַתָּה מְבַקֵּשׁ
לְדַבֵּר עַל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר גַּם לֹא לְדַבֵּר עָלָיו
(בָּזֶה עוֹסֵק הַסֵּפֶר הַזֶּה). הַיּוֹם כְּבָר בָּרוּר,
כְּדֵי לִהְיוֹת לְיָדֵנוּ הַיֵּשׁ צָרִיךְ מִלִּים וּכְדֵי
שֶׁנִּהְיֶה לְיָדוֹ עָלֵינוּ לִמְחֹק אוֹתָן, וְאֵין
לְקַצֵּר אֶת הַדֶּרֶךְ בֵּין שְׁתֵּי הַתְּנוּעוֹת
(עֲלֵיהֶן מְדַבֵּר הַסֵּפֶר הַזֶּה)

(ישראל אלירז, יושב ושותק ורואה, מבחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

הגלים. כל כך אהבתי אותו כשקראתי בפעם הראשונה, בצבא. שירה בפרוזה. האם תהיה לי שוב סבלנות לתיאורי הנוף והמחשבות המתוארים לפרטיהם?

(כדי להצליח לקרוא אותו, אני אולי צריכה להתחיל מהאמצע ולא מההתחלה).


"השמש עדיין לא עלתה. הים לא ניכר מן הרקיע, אלא שהים היה מקופלל מעט, כיריעה שיש בה קמטים. בהדרגה, משהלבין הרקיע, נמתח קו כהה על האופק והבדיל בין הים לרקיע, והיריעה האפורה שורטטה במריחות עבות, זו אחר זו, מתחת לפני השטח, תוכפות בזו אחר זו, רודפות זו את זו, בלי הפוגה.

בקרבן לחוף התרוממה כל רצועה, תיללה עצמה, התנפצה והטילה צעיף דק של מים לבנים על פני החול. הגל השתהה, ואחר כך שב והזדקר, נאנח כאיש ישן שנשימתו הולכת ובאה בלי דעת […]"

(וירג'יניה וולף, הגלים, מאנגלית: מאיר ויזלטיר, זמורה ביתן מוציאים לאור, 1982)