"אצל פרוסט, לעומת זאת, יש עודף יופי. צריך להיזהר מיופי, להיזהר לא להשתכר, לדעת ברגע הנכון לעצור, לכתוב יבש. צריך כל הזמן לחשוב, להיות על המשמר, לא ליפול שבי.

למשל, בחלק הראשון של "בעקבות הזמן האבוד" ישנה הדמות של הדודה ליאוני ששוכבת ולא יוצאת מהמיטה. היא סידרה לעצמה את המיטה ליד החלון ודרכו היא משקיפה על הרחוב בקומברה, מי הולך ומי בא. היא יודעת הכול. בקט הושפע מפרוסט והלך בדרכו, אך דרכו שונה בתכלית השינוי. בקט שלה מתוך השפע הפרוסטיאני את התמצית של התמצית והביא אותה למצב הקיומי של בין להיות או לא להיות, משהו שהוא ספק חי ספק לא חי. אם את לוקחת את האדם האחד, בחדר, ברגע של איזו תמצית טהורה לחלוטין – זה הגיבור של בקט. הטוהר של בקט, כמו שיש לאדם ביום המוות שלו, לאחר שכלו כל החשבונות וכלו כל החובות, הכול נגמר והאדם עומד בלי שום כסות, שום פרחים ושום יופי, בלי כלום, במצב הכי אלמנטרי, כשכבר שמים אותו על הקרשים – זה הקטע שלי בבקט."

(הלית ישורון בראיון למיכל יפת, חיים עם ספרים, הוצאת אחוזת בית ספרים)

סיימתי לקרוא את שבעה ימים אביב בשנה של סיון בסקין והוא מקומט. הוא נסע אתי כבר פעמיים הלוך ושוב ברכבת לתל אביב והתקמט בתא הפנימי של התיק. בהתחלה הצטערתי כשהעטיפה היפה של טליה בר (שבגללה הייתי מוכרחה לקנות אותו) התקמטה, אבל עכשיו זה משווה לו אופי ומעניק לו חותמת של זמן. ספר קטן, מענג, על מסעות ברוח, כמו שאני אוהבת, בין זמנים, ארצות, ספרים ובעיקר – שפות.


[בסוף הקריאה אני רוצה: לבקר בוילנה, לקרוא עוד שירים וטקסטים של לאה גולדברג, לקרוא שירים של סיון בסקין, לקנות אותו במתנה לתמר, לחפש ולקרוא שוב את 'תקוות השיר' על חייו של מנדלשטם, שכתבה אשתו, נדיז'דה מנדלשטם, שקראתי מזמן ומאוד אהבתי, ללמוד יידיש].

[…] אם אנחנו רוצים לשפר דברים, קשה לי להאמין שהגבלת הזרימה החופשית של ספרות היא הדרך היעילה להשיג את זה. עבורי, כתיבה היא לא ספורט קבוצתי. אני לא כותב עבור נבחרת פקיסטאן או נגד נבחרת ישראל. כשקוראים ספר, זה הזמן היחיד בחיינו שבו אנחנו לגמרי לבד, אבל למעשה מכילים בתוכנו גם את המחשבות שלנו וגם את המחשבות של אדם אחר — הכותב. זה משהו מדהים, ייחודי וחזק. אני מאמין שכתיבת ספרות היא דרך להשפיע על אנשים ולפתוח אותם לדרכי מחשבה חדשות. אין שום ניגוד בין ההזדהות שלי עם הפלסטינים לרצון לאפשר לישראלים לקרוא אותי, ואני לא מוכן שתהיה בעולם שפה שלא אסכים שהספרים שלי יתורגמו אליה".

(מוחסין חאמיד, מתוך כתבה של רונן טל, 'הארץ', 19.4.22)

"[…] מה מחבר בין קנז לסימנון, שמשנת 2001 הוא מתרגם 16 מספריו בשמונה כרכים? לכאורה אין שני סופרים רחוקים יותר […] אבל במסה שכתב על סימנון קנז נוגע בעצמו בקשר העיקרי, בתפישת הלשון:

"מה הוא אותו אידיאל שסימנון מגלם בכתיבתו ומדוע הוא כל כך בלתי אפשרי? בעיני זה המודל המוסרי שהוא מעמיד במעשה הכתיבה שלו. כשהוא עצמו מתבקש להסביר את סגנונו (האם זו המלה המדויקת לתאר את מעשה הכתיבה שלו?) הוא טוען כי הוא נמנע משימוש במילים שאינן 'חומריות'. הוא מדבר על הלקוניות שלו, על הקיצוצים שהוא מקצץ במשפט שלו תוך כדי עריכתו […] זה נכון אבל אין זה הכל. אין בכך כדי להסביר את הטוהר הנזירי המושג בכתיבה זו. את התייצבותה של המילה עירומה לפני הקורא, לא משחדת, לא חכמה, לא מבקשת על נפשה".

[…] את התשוקה אל הטוהר הנזירי של הלשון, את החיפוש אחר המלה הלא־מתייפה, המלה שאיננה חכמה יותר מן הדמויות או מן הקוראים, את הדחייה של שפת הספרות כשפה מתבדלת, נשגבת, לטובת שפה ספרותית המבקשת לקבל לתוכה את השפות החברתיות, אפשר לגלות ביצירתו (של קנז) מראשיתה אבל גם במסע התרגום שלו, מפני שלשון התרגומים שלו עצמה משתנה עם השנים. בעזרת סימנון והסגנון הנעדר שלו הוא משתחרר מהשפעת לשון התרגומים של אהרן אמיר אבל גם מהנוסח הלשוני של כמה מבני דורו, וכותב אחרת. סימנון הוא בשבילו משקל הנגד להטיה של הספרות העברית בדורו אל המלה החכמה יותר מקוראיה […]"

(דרור משעני, כיוון שעלה החום עד 34 מעלות, היה בולבאר בורדון שמם לחלוטין, תרבות וספרות 'הארץ' 25.6.21)