ahaha.jpg

"אנחנו חמישה ילדים. גרים אנו בערים שונות, אחדים מאתנו שוהים בחוץ לארץ, ואיננו מתכתבים לעתים קרובות. בהיפגשנו אנו עשויים לנהוג זה בזה אדישות או היסח הדעת. אבל די במלה אחת שנאמר, די במלה אחת, במשפט אחד – אחת מאותן אמירות ישנות, שנשמעו שוב ושוב, פעמים אינספור, בימי ילדותנו, די שנאמר: "לא באנו לברגאמו לנפוש בכפר" או "כמו מה מסריחה חומצה גפריתית," ומיד נשוב ונמצא פתאום את הקשרים הישנים בינינו, את הילדות ואת הבחרות שלנו, הקשורות קשר שאין להתירו אל האמירות האלה, אל המלים האלה. בזכות אחת מאותן אמירות או מלים, אנו, הילדים, היינו מזהים זה את זה אף במערה חשוכה, בין מליוני בני אדם. אמירות אלה הן הרומית שלנו, אוצר המלים של ימינו שחלפו ועברו, הן כמו כתב החרטומים המצרי והכתובות של האשורים והבבלים, עדות לגרעין חיוני שחדל להתקיים אך מוסיף לחיות בכתובים שלו, שניצלו מן הנחשולים השוצפים ומשיני הזמן. האמירות הללו הן אבן הפינה של אחדות משפחתנו, שתוסיף להתקיים כל עוד אנחנו חיים, הנוצרת והמתחיה שוב ושוב במקומות היותר שונים על פני האדמה. כשאחד מאתנו יאמר "מר ליפמן הנכבד," מיד ישוב ויצטלצל באוזנינו קולו קצר הרוח של אבי: "אולי תעזבו כבר את הסיפור הזה! כמה פעמים כבר שמעתי אותו!".

(נטליה גינצבורג, לקסיקון משפחתי, מאיטלקית: מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד)

natalia.jpg

המידות הקטנות. יונתן מ'אדרבא' המליץ לי עליו, מסות וטקסטים אישיים, של נטליה גינצבורג. יש משהו פשוט ודחוס במלים שלה. הן לא ערטילאיות, הן חומר. הן מרפדות את הדפים בצפיפות, כמו שמרפדים קן. בלי פתחי מילוט. מוצא חן בעיני איך שהיא כותבת ואיך שהכל מתערבב אצלה ביחד: קל וקשה, פשוט ומורכב, חשוב ולא חשוב, מצחיק ונוגע ללב. אני קוראת את הטקסטים הקצרים שוב ושוב, כמו בספר לימוד. ספר לימוד לכתיבה, לפשטות, לגילוי לב. איך לראות, איך להיות.

look and listen.jpg

"… לשגרה יצא שם רע. דרוש ריגוש, חידוש, מימוש עצמי. שגרה זהה לשעמום, להליכה בתלם, לאפרוריות. שגרה מעלה דמותו של פקיד זוטר בגוברניה רוסית, של ביורוקרט נוקשה במונרכיה האוסטרית־הונגרית. שגרה קוצצת כנפיים, חונקת כל שינוי. שגרה היא סתם פיהוק — עד שמגיעים לזיקנה. ואז השגרה משענת, ביטחון, ידידה בשעה שחורה.

הבית המגן, ההליכה הבטוחה בחשכת לילה בלי להיתקל בדברים, שעת הקימה, הרוטינה (ביטוי ידידותי יותר משגרה) של שחייה, מקלחת, ארוחת בוקר, כתיבה. החפצים במקומם הקבוע, פעם בשבוע כביסה, פעם בשבועיים ניקיון יסודי, פעם בחודש מספרה, שנים אותה התספורת. הפנים המוכרות של הירקן, פקידת הדואר, החשמלאי. המכונית העתיקה. חדשות של חמש. שיחת הטלפון הקבועה בשעה שבע בערב. עוד יום של שגרה נינוחה. לא מאהבה אני נאחזת בה, אלא מתוך פחד השיבושים."

(רות בונדי, מתוך טקסט אישי, שהתפרסם במלאת שנתיים למותה, במוסף 'הארץ')