בוקר שבת. קוראת שוב במיטה, אחרי שנים, את 'חדר משלך' בתרגום של יעל רנן. איזו כתיבה נהדרת! זרם מחשבות צלול וחופשי מוצא דרכו מן הפנים החוצה, מרחף בקלילות על פני הנוף, מעלעל בספרים, מדלג בין עבר לעתיד, משלב התבוננות רגישה עם תבונה, הומור ויופי.

המידות הקטנות. יונתן מ'אדרבא' המליץ לי עליו, מסות וטקסטים אישיים, של נטליה גינצבורג. יש משהו פשוט ודחוס במלים שלה. הן לא ערטילאיות, הן חומר. הן מרפדות את הדפים בצפיפות, כמו שמרפדים קן. בלי פתחי מילוט. מוצא חן בעיני איך שהיא כותבת ואיך שהכל מתערבב אצלה ביחד: קל וקשה, פשוט ומורכב, חשוב ולא חשוב, מצחיק ונוגע ללב. אני קוראת את הטקסטים הקצרים שוב ושוב, כמו בספר לימוד. ספר לימוד לכתיבה, לפשטות, לגילוי לב. איך לראות, איך להיות.

אוהבת להיתקל במקרה בספרים, שלא שמעתי עליהם ולא ידעתי על קיומם, ולגלות בהם עולמות לא מוכרים. כמו הספר 'אני לא היכרתי את אנרי קוריאל' של ראובן מירן, שמצאתי ב'מגדלור' כשירדתי מקומת הגלריה לקומת החנות. אוסף של מסות אישיות שנכתבו על דמויות שהקסימו אותו ומשכו את ליבו – אידיאליסטים, אנרכיסטים, לוחמי חירות, משוררים ואמנים, שאת רובם לא פגש, אבל גרמו לו לצאת למסע פיזי או ספרותי בעקבותיהם ולכתוב עליהם באהבה רבה.

---

"אני לא הכרתי את אנרי קוריאל. הוא היה קומוניסט במובן הטהור והמקורי של המילה. אני לא קומוניסט ומעולם לא הייתי טהור בשום מובן. אז מה מושך אותי לאנרי קוריאל? אין לי תשובה ברורה לשאלה הפשוטה הזו. האם זה הרצון להחזיר את הזמן לאחור? געגועים רומנטיים לתקופה שבה האמנתי כי אפשר "לשנות את העולם"? געגועים לעצמי, כלומר למה שיכולתי להיות אלמלא הייתי למה שאני? […]"

(ראובן מירן, אני לא הכרתי את אנרי קוריאל, סיפורי מסות, נהר ספרים)

יותר ויותר אני נוכחת שספרים הם תיבות אוצר קטנות. את הספר 'פס רקמה צר', למשל, שמעלה אבק בשקט ובסבלנות בראש ערימת הספרים שליד מיטתי – ראיתי לראשונה ב'תולעת ספרים' לפני מספר חודשים, ולמרות שלא ידעתי על קיומו, מיד הבנתי שאני צריכה אותו (יש בו תרגום של נח שטרן למבחר מסות מתוך הספר 'הקורא המצוי' של וירג'יניה וולף). בכל פעם שאני מציצה בו אני מגלה טקסט אחר, נפלא, שנוגע בדיוק למה שמעניין אותי, שגם אם הייתי מחפשת אחריו, לא הייתי מוצאת לעולם… והנה, הוא נמצא ממש כאן, בספר שמונח לידי.

---

 

מתוך המסה האחרונה: "כיצד קורין ספר?"

"… העצה היחידה, לאמתו של דבר, שיכול אדם לעוץ לחברו בנוגע לקריאה, היא לא לקבל שום עצות, להישמע לאינסטינקטים שלך, להזדקק לשכל שלך, להגיע למסקנות שלך. אם הסכמנו על כך, כי אז רואה אני עצמי בת־חורין להציע כמה רעיונות והצעות, מפני שלא תיתנו להם לכבול אותה עצמאות שהיא התכונה הנכבדה ביותר, היכולה להיות בקורא… להכניס בני סמכא, ולו גם באצטלת שופטים רמים, לתוך ספריותינו ולהניח להם להגיד לנו איך לקרוא, מה לקרוא, מה ערך ליחס לאשר אנו קוראים – הרי זה להשחית אותה רוח־חירות שהיא נשמת אותן פינות־מקלט. בכל מקום אחר יכולים לחול עלינו חוקים ומוסכמות – שם אין דבר מאלה.

[…] (כאן, בין הפתיחה לסיום, נמצא המאמר הנהדר על הקריאה, שבוחן את הקריאה מכיוונים שונים. לצערי, לא אוכל להעתיק את כולו, רק פסקאות בודדות, פה ושם, מדי פעם).

אף על פי כן, מי זה קורא כדי להשיג מטרה, ככל שתהיה רצויה? האין בנמצא עיסוקים שאנו עוסקים בהם מפני שטובים הם כשלעצמם, ועינוגים שסופיים הם? והאין זה אחד מהם? עתים חלמתי, לפחות, שבעלות השחר של יום־הדין, כשהכובשים הגדולים, אנשי־המשפט והמדינאים יבואו לקבל את גמולם – את כתריהם, את זרי־הדפנה שלהם, את שמותיהם שייחרתו ללא־הימחק בשיש שאין לו כליה – יפנה הכול־יכול אל פטרוס הקדוש ויאמר, לא בלי שמץ קנאה בראותו אותנו באים וספרינו תחת בית־שחיינו: 'ראה־נא, אלה אינם זקוקים לגמול. אין לנו מה לתת להם כאן. הם אהבו לקרוא'."

(וירג'יניה וולף, הקורא המצוי, בתרגום נח שטרן. פס רקמה צר, וירג'יניה וולף, ת"ס אליוט, נח שטרן, תרגומים ורשימות. עריכה: דבורה נגבי, עריכת תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד)

"כאן אפוא, למרות כל הסתירות וההסתייגויות, נאמר דבר מה מסוים. מסות אלו הן נסיון להביא לידיעת הזולת נשמה אחת. בנקודה זו לפחות הוא מפרש את דבריו. לא לתהילה הוא שואף; ולא לכך שבני אדם יצטטו מדבריו בשנים תבואנה; אין הוא מעמיד אנדרטה בכיכר השוק; אין הוא מבקש אלא לשתף את הזולת בנפשו בדרך הביטוי. התקשורת יש בה בריאות; יש בה אמת; יש בה אושר. חובתנו היא להתחלק עם אחרים; להרהיב לרדת למעמקים ולהעלות לאור את המחשבות הטמירות שהן הנגועות ביותר: לא להסתיר דבר; לא להעמיד פנים במידה כל שהיא; אם נבערים אנו מדעת, להגיד זאת; אם אוהבים אנו את ידידינו, להודיעם על כך."

(וירג'יניה וולף על המסות של מונטיין, מתוך: הקורא המצוי. פס רקמה צר, וירג'יניה וולף, ת"ס אליוט, נח שטרן, תרגומים ורשימות. עריכה: דבורה נגבי, עריכת תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד)

איך להיות בת חמישים – מסה בחמישים קטעים / ארנה קזין

"האם אפשר להתאהב בסוגה ספרותית? זה קרה לכם? האם אתם מכירים מישהו שהתאהב, למשל, בצורת הרומן, או בנובלה באשר היא? אולי בסיפור הקצר? לא בסיפור קצר מסוים – ב"כל מה שעולה חייב להתכנס" של פלאנרי או'קונור, נניח, או ב"הגן המפליג למרחקים" של אידה פינק – אלא בסיפור הקצר בהא הידיעה, כצורה של כתיבה? ויליאם קארלוס ויליאמס אמר שהסיפור הקצר פועל כלהבה של גפרור שהוצת בחשיכה. זו הצורה הספרותית היחידה, הוא כתב, שמתאימה לתאר את חייהם של בני אדם כבני חלוף; שבורים, ובה בעת שלמים. הא! האין זו סיבה טובה להתאהב בסוגה? או לפחות בויליאם קארלוס ויליאמס?

לא יודעת. אנשים בוודאי אוהבים מאוד יצירות מסוימות מסוגה מסוימת, אבל לא הכרתי אף אחד שהתאהב בצורה ספרותית שלמה. והנה, לי זה דווקא קרה. התאהבתי בסוגה אחת יחידה במינה: המסה האישית. אמנם כן, הסיפור הקצר אהוב עלי אבל המסה האישית – אליה תשוקתי. התאהבתי לא במסה אישית מסוימת, לא במסאית מסוימת, אלא בעצם האפשרות לכתוב מסה אישית, לקרוא מסה אישית, לעודד אחרים לכתוב מסה אישית ולקרוא אותה וממנה ושכמותה."

(ארנה קזין, 'איך לחיות? – על התשוקה למסה אישית')

"עם זאת, מכל הצורות הספרותיות, המסה היא זו שפחות מכל האחרות יש לתאר אותה במילים ארוכות. העיקרון השולט בה הוא, בפשטות, הצורך שתסב עונג; האיווי המניענו בקחתנו אותה מהמדף הוא בפשטות להפיק תענוג. כל דבר במסה חייב להיות כפוף למטרה זו. חייבת היא להלך עלינו קסם במילתה הראשונה ועלינו להתעורר, מרועננים, רק עם האחרונה שבה. ברווח הביניים יכולים אנו לעבור את החוויות המגוונות ביותר של שעשוע, הפתעה, עניין, התמרמרות; יכולים אנו להמריא אל מרומי הפנטזיה עם למב או לצלול אל מעמקי החוכמה עם בייקון, אך לעולם אסור לנו להתעורר. המסה חייבת להקיפנו סביב ולהסתיר את העולם בווילונה.

מעשה-רב כזה עולה יפה רק לעתים נדירות, אם כי האשמה עלולה להיות באותה מידה בקורא כמו במחבר. ההרגל והרפיון הקהו את חיכו. ברומן יש סיפור-מעשה, בשיר חרוז; אך באיזו אמנות יכול המסאי להשתמש באותם פרקים קצרים של פרוזה כדי להביאנו בן רגע להתעוררות מלאה ולהשרות עלינו טרנס שאינו שינה, אלא דווקא התעצמות החיים – התחממות במלוא כל החושים באור-החמה של העונג? עליו לדעת – זה עיקר ראשון – לכתוב."

('המסה המודרנית', מתוך: הקורא המצוי, וירג'יניה וולף. פס רקמה צר, וירג'יניה וולף, ת"ס אליוט, נח שטרן, תרגומים ורשימות. עריכה: דבורה נגבי, עריכת תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד)

 

"את כותבת מסות. מה יש במסות שהולם אותך?
אולי כי זה הדבר הכי לא ממוסגר. כל כתיבה היא פתיחת דלת ושירה היא סוג של קריעת דלת חזקה. המסה יותר חופשית. גם בשירה אפשר לעשות כל מה שרוצים, אבל בעיני היא מין בריאת עולם. במסה אני יכולה לעבור מעניין לעניין. פה כאילו לא נדרש ממני הגביש הצלול שבשירה. זה שאת לא יכולה להגדיר אותי – זה בדיוק עניין החופש. החופש הוא הדבר הכי יקר לי. אבל בתוך החופש יש לי מחויבויות חזקות.
את מוחקת הרבה?
אני מוחקת ולפעמים מחזירה, ולפעמים יש קטעים לגמרי שלמים. זה הקושי להיכנס. זה מה שאצל היוונים הוא הקריאה אל המוזות. לפעמים כשקשה לי, במקום לקרוא אל המוזות אני פשוט כותבת כל מה שעולה לי בראש. אני מרגישה שאני צריכה להרים הר. זה הרי היה צריך להיות טבעי, כמו יומן. כנראה זה שייך ליחס המקודש לכתיבה, ליראת הכבוד הנוראה.
ואת לא מרגישה צורך לשבור אותה?
גם לשבור אבל גם לזכור. אני שוברת אותה כשאני כותבת מין כתיבה אוטומטית, וגם כשאני קוראת מכל מין ומכל סוג, כמו אדם שחוטף משהו לאכול כשהוא רעב, בקדחתנות אפילו. עד שאני מתחממת, עד שמוציאה מעצמי. יש בי צד צמחי כזה, צומח לאט, מוציא עלה אחד ואחר כך עוד עלה…"
[…] ואני אוהבת להיות כמו חייזר בעולם, או אינקוגניטו, קצת כמו רואה ולא נראה.
אני אוהבת להסתכל מהצד. הדגש הוא לא על מהצד, אלא על להסתכל. פעם אמרתי לעצמי שלא צריך להתעצב, הרי אפשר תמיד להסתכל, להסתכל עד הסוף. בדיבור אני לא יכולה להגיד את הדברים בדיוק. אני צריכה המון לעבוד כדי שתצא לי מחשבה. היא נבנית מקרעים של תחושות. אני רק יכולה להגיד לך את קצה התחושה, שהיתה בזה נחמה, להסתכל."

(עזה צבי בראיון להלית ישורון, איך עשית את זה? ראיונות חדרים, הספריה החדשה)

"למעלה מחמישים שנה הלכתי ממקום למקום ואפילו במסעות ארוכים ובמרץ רב, כרוב המין האנושי, ולא ידעתי על ההליכה דבר. רק בשבע השנים האחרונות הפכה ההליכה לגבי למעשה משמעותי. מאז – כל הליכה, גם זו הקצרה והתכליתית ביותר, הפכה לנוכחות מוחשית, כמעט זולת."

(אריאל הירשפלד, לֵךְ לְךָ: מסה על הליכה, אודות, גיליון מס. 2, 8.6.2017)