geranium

אחרי שקיבלתי חיסון לשפעת, האחות אמרה לי לחכות רבע שעה בחוץ, לוודא שמרגישה טוב. זמן מוגדר במתנה, לחזור אל הספר, שקוראת שוב:

"… אני מוכרחה להודות שמר רוג'ר מיפלין היטיב לסדר את הקרון מלפנים. משני הצדדים חרג גוף העגלה מעל לגלגלים ושיווה לה הופעה מגושמת, אבל גם השאיר מקום רב למדפי הספרים. כך היה גודלו של החלל הפנימי חמש רגל לרוחב ותשע רגל לאורך. בצד אחד היו תנור קטן, שולחן מתקפל ודרגש נעים למראה שמעליו נבנתה מעין שידרת מגירות לבגדים ולדברים שכאלה, אני מניחה, ובצד האחר היו מדפי ספרים נוספים, שולחן קטן וכיסא נצרים קטן ונוח. נראה שבדרך זו או אחרת נעשה שימוש יעיל בכל אינץ' אפשרי, אם במדף, בוו, בארונית תלויה או בכל דבר אחר. מעל לתנור הייתה שורה נאה ומסודרת של סירים, צלחות ושאר כלי בישול. הגג המתרומם איפשר עמידה זקופה במרכזה הקרון בדיוק, וחלון הזזה קטן נפתח אל מושב הנהג שמלפנים. בסך הכול זה היה מקום מסודר מאוד. החלונות מלפנים ומאחור כוסו בווילונות, ועציץ גרניום ניצב על מדף זעיר. השתעשעתי למראה כלב טרייר אירי צהבהב מכורבל בשמיכה מקסיקנית בהירה על הדרגש.

… אני לא יודעת אם היה זה הניקיון של הקרון הקטן והמגוחך, השיגעון שבהצעה כולה, או רק הרצון לחוות הרפתקה משלי ולעולל תעלול לאנדרו – כך או אחרת, אחז בי איזה דחף לא רגיל ושאגתי בצחוק. "טוב!" אמרתי, "אני אעשה את זה."

(כריסטופר מורלי, פרנסוס על גלגלים, מאנגלית: יהונתן דיין, הוצאת זיקית)

nun

"למסעות ומפגשים וירטואליים יש היסטוריה משלהם. כבר בימי הביניים עלו נזירות לרגל לארץ הקודש באמצעות כוח המחשבה, המשמעת והרגש, ועשו זאת בעזרת ספרי הדרכה מאוירים – בלי לעזוב את כותלי המנזר.

[…] כך נולדה תעשיית הצליינות הווירטואלית: במקום לצאת למסע רגלי מפרך ומסוכן, נזירה יכלה להסתגר בחדרה ולהיכנס למעין טריפ רב־חושי, שממנו תצא רק חודשים רבים לאחר מכן. אלה שהשלימו את כל מטלות הפולחן הווירטואלי, זכו לאותה חנינה של אלה ששבו מהמסע הפיזי. רבות דיווחו על התעלות נפש; אחדות העידו על נסים […] כל נזירה שיצאה ל"מסע" כזה קיבלה ספר מאויר, שחולק לפי ימים ושעות. מסלול הצליינות המדומיין אורגן לפי תחנות ממוספרות ולווה בלוח זמנים של תפילה ייעודית לכל נקודה בדרך […] המדיום ההזייתי הזה לא הסתפק במילים. כל עמוד כלל איורים שהתפרסו על מחציתו, בדומה לרומן מאויר או לספר קומיקס. האיורים תיארו מבנים (כנסיות, ארמונות ומנזרים), מרכיבים בנוף (הרים, ימות ונחלים) וכן דמויות חיילים, קדושים וצליינים. בחלק מהמקרים נותרו שטחים לבנים על הדף כדי לאפשר לקוראת למלא את האירוע ההיסטורי בנוכחותה המדומיינת.

[…] היכולת לדמיין היתה חלק מסך הכישורים הקיומיים במנזר בימי הביניים. היא היתה כרוכה בתרגול מתמיד, באמצעות שינון, זיכרון ופולחן, שאיפשר לנזירות ולנזירים להתקיים במנותק מהאירועים עצמם, ועם זאת לחוות אותם באופן מוחשי.

אחרי מאות שנים של הזנחה, קשה מאוד כיום "לטייל" בעולם בכוח הדמיון בלבד ללא תלות מוחלטת בטכנולוגיה; מינון יתר של אסקפיזם עלול אף להיות מאובחן כעת כשיגעון או כנתק קוגניטיבי. ובכל זאת, בימים שבהם מצאנו את עצמנו בסגר ומנותקים מהעולם, אולי אפשר היה לשאוב השראה קטנה גם מהנזירות של ימי הביניים."

(גילי מרין, הנשים שעלו לירושלים בלי לצאת מהחדר, הקצה, סוף שבוע 'הארץ', 13.5.20)

read

"חנויות הספרים ברחוב הזה, בעיר כולה בעצם, הן מושא לקנאה צורבת אצל מי שאינו קורא רוסית; ניגוד מושלם לתרבות המזון המהיר המקובלת ברשתות הספרים אצלנו. בשנות השבעים והשמונים המצאי עדיין היה דל, ורק יודעי דבר ידעו איך להשיג בדלת האחורית ספרים שחפצו בהם. היום ניתן להשיג הכל, ומכיוון שבאולמות הגבוהים והענקיים הללו אין בעיה של אחסון, כל תולדות הספרות הרוסית, במגוון מהדורות ובאינספור תרגומים, פרושה על השולחנות. בימי החורף הקרים, חנויות ספרים הן מקום מצוין להתחמם בו. ובשעות שאנשים יוצאים מעבודתם, מצטופף המון רב מעבר לדלתות העץ הכפולות הכבדות."

(גיל הראבן ומאשה בומן, גדולי הסופרים בסנט פטרסבורג / רשימות מביקור ספרותי ברוסיה, מתוך: העולם הוא ספר פתוח, בעריכת משה גלעד, ספרית מסע אחר)

 


 

09.jpg

"… אחר כך נסיעה ברחוב ארוך מאוד מאוד מאוד מאוד, מוסקובסקי פרוספקט שמו, משופע בשטויות של אדריכלות סטליניסטית. והנה הרחוב שבו אגור. נאמר לי שזה הרובע של דוסטייבסקי: שם הוא גר וכתב, שם 'נמצא' הבית שבו הרג רסקולניקוב את הזקנה.

הדבר הראשון שמעורר תדהמה הוא המרזבים. רק אדם חסר לב יכול להתעלם מהם. מרזבי פטרסבורג גדולים פי שניים מכל מרזב רגיל, צבעם חרדל, הם שמנים אבל עשויים פח דק כמו נייר, משתפלים עד למדרכה ממש, ופיותיהם נוגעים באבני המרצפת ובאספלט. אחדים מהם קרועים ומרוטשים, חלקם התחתון תלוי על זיז פח דק, אחרים מעוכים, מתוקנים ומטולאים."

(דן צלקה, כאן חי ועבד / ביקור בסנט פטרסבורג, מתוך: העולם הוא ספר פתוח, בעריכת משה גלעד, ספרית מסע אחר)

plant.jpg

בספריה של המתנ"ס, לפני שבועיים, הסתובבתי באזור הנטוש של ספרי העיון. מדפים מדוללים של ספרים נשכחים, עצובים, שאף אחד כבר לא דורש בשלומם – קצת אנציקלופדיות, ספרות שואה, ביוגרפיות וספרי נסיעות לחו"ל. שם מצאתי את 'העולם הוא ספר פתוח' – אנתולוגיה של סיפורי מסעות בעקבות סופרים וספרים, שערך משה גלעד (ספריית מסע אחר, 2004), ואת 'ימים רבים, אוטוביוגרפיה' של שולמית הראבן (הוצאת בבל, 2002), שלקחתי בהשאלה, אבל הייתי שמחה לאמץ לתמיד.

 

pasoa2

[פרננדו פסואה]

"הנוסע היחיד שהכרתי, שהיה כזה באמת בנשמתו, היה בחור ממשרד בבית אחר, שפעם הייתי מועסק בו. הנער הזה אסף עלוני פרסומת של ערים, ארצות וחברות נסיעות; היו לו מפות – חלקן קרע מעיתונים, אחרות ביקש לקבל מפה ומשם; מתוך ירחונים וכתבי עת הוא גזר תמונות של נופים, תחריטים של בגדים אקזוטיים, איורים של ספינות ואוניות. הוא נהג ללכת לסוכנויות נסיעות, בשמו של משרד בדוי, או אולי בשם של משרד קיים כשהו, סביר שזה היה אותו משרד שהוא עבד בו, ולבקש עלונים על נסיעות לאיטליה, עלונים על נסיעות להודו, עלונים שפירטו דרכים להגיע מפורטוגל לאוסטרליה.

לא זו בלבד שהוא היה נוסע הגדול ביותר שהכרתי, כיוון שהיה גם האמיתי ביותר: הוא גם היה אחד האנשים המאושרים ביותר שהזדמן לי לפגוש. אני מצטער שאיני יודע מה עלה בגורלו, או למעשה, אני רק מניח שהייתי אמור להצטער; למעשה אינני מצטער, כי היום, לאחר שחלפו עשר שנים או יותר מאז הזמן הקצר שהכרתי אותו, הוא בוודאי כבר בן אדם מבוגר, מטומטם, ממלא את חובותיו, אולי נשוי, פיגום חברתי של מישהו – למעשה, מת בחייו שלו. וייתכן אפילו שהוא נסע בגופו, הוא שכה היטיב לנסוע בנשמתו.

אני נזכר לפתע: הוא ידע בדיוק באילו קווי רכבת נוסעים מפריס לבוקרשט, ובאילו קווים חוצים את אנגליה, ומבעד לצורות ההיגוי השגויות של השמות הזרים, היתה הוודאות אפופת ההילה של גדולת נפשו. היום, אכן, הוא בוודאי שרד והיה למת, אך אולי באחד הימים, כשיהיה זקן, ייזכר שלא רק שטוב יותר לחלום על בורדו מאשר לרדת על החוף של בורדו, אלא שזה אמיתי יותר."

(ספר האי-נחת, פרננדו פסואה, מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת בבל)

 


 

הם חזרו מאמסטרדם.

 

remoteisland

(ספר שראיתי ב'אדרבא' ולא קניתי). אטלס עם חמישים איים נידחים שקשה להגיע אליהם, אבל אפשר להפליג אליהם בדמיון. יצירה טיפוגרפית, בלי תצלומים. רישומי מפות, נקודות ציון גאוגרפיות, סיפורים קטנים ואנקדוטות שהיו באמת.