read

"חנויות הספרים ברחוב הזה, בעיר כולה בעצם, הן מושא לקנאה צורבת אצל מי שאינו קורא רוסית; ניגוד מושלם לתרבות המזון המהיר המקובלת ברשתות הספרים אצלנו. בשנות השבעים והשמונים המצאי עדיין היה דל, ורק יודעי דבר ידעו איך להשיג בדלת האחורית ספרים שחפצו בהם. היום ניתן להשיג הכל, ומכיוון שבאולמות הגבוהים והענקיים הללו אין בעיה של אחסון, כל תולדות הספרות הרוסית, במגוון מהדורות ובאינספור תרגומים, פרושה על השולחנות. בימי החורף הקרים, חנויות ספרים הן מקום מצוין להתחמם בו. ובשעות שאנשים יוצאים מעבודתם, מצטופף המון רב מעבר לדלתות העץ הכפולות הכבדות."

(גיל הראבן ומאשה בומן, גדולי הסופרים בסנט פטרסבורג / רשימות מביקור ספרותי ברוסיה, מתוך: העולם הוא ספר פתוח, בעריכת משה גלעד, ספרית מסע אחר)

 


 

09.jpg

"… אחר כך נסיעה ברחוב ארוך מאוד מאוד מאוד מאוד, מוסקובסקי פרוספקט שמו, משופע בשטויות של אדריכלות סטליניסטית. והנה הרחוב שבו אגור. נאמר לי שזה הרובע של דוסטייבסקי: שם הוא גר וכתב, שם 'נמצא' הבית שבו הרג רסקולניקוב את הזקנה.

הדבר הראשון שמעורר תדהמה הוא המרזבים. רק אדם חסר לב יכול להתעלם מהם. מרזבי פטרסבורג גדולים פי שניים מכל מרזב רגיל, צבעם חרדל, הם שמנים אבל עשויים פח דק כמו נייר, משתפלים עד למדרכה ממש, ופיותיהם נוגעים באבני המרצפת ובאספלט. אחדים מהם קרועים ומרוטשים, חלקם התחתון תלוי על זיז פח דק, אחרים מעוכים, מתוקנים ומטולאים."

(דן צלקה, כאן חי ועבד / ביקור בסנט פטרסבורג, מתוך: העולם הוא ספר פתוח, בעריכת משה גלעד, ספרית מסע אחר)

plant.jpg

בספריה של המתנ"ס, לפני שבועיים, הסתובבתי באזור הנטוש של ספרי העיון. מדפים מדוללים של ספרים נשכחים, עצובים, שאף אחד כבר לא דורש בשלומם – קצת אנציקלופדיות, ספרות שואה, ביוגרפיות וספרי נסיעות לחו"ל. שם מצאתי את 'העולם הוא ספר פתוח' – אנתולוגיה של סיפורי מסעות בעקבות סופרים וספרים, שערך משה גלעד (ספריית מסע אחר, 2004), ואת 'ימים רבים, אוטוביוגרפיה' של שולמית הראבן (הוצאת בבל, 2002), שלקחתי בהשאלה, אבל הייתי שמחה לאמץ לתמיד.

 

pasoa2

[פרננדו פסואה]

"הנוסע היחיד שהכרתי, שהיה כזה באמת בנשמתו, היה בחור ממשרד בבית אחר, שפעם הייתי מועסק בו. הנער הזה אסף עלוני פרסומת של ערים, ארצות וחברות נסיעות; היו לו מפות – חלקן קרע מעיתונים, אחרות ביקש לקבל מפה ומשם; מתוך ירחונים וכתבי עת הוא גזר תמונות של נופים, תחריטים של בגדים אקזוטיים, איורים של ספינות ואוניות. הוא נהג ללכת לסוכנויות נסיעות, בשמו של משרד בדוי, או אולי בשם של משרד קיים כשהו, סביר שזה היה אותו משרד שהוא עבד בו, ולבקש עלונים על נסיעות לאיטליה, עלונים על נסיעות להודו, עלונים שפירטו דרכים להגיע מפורטוגל לאוסטרליה.

לא זו בלבד שהוא היה נוסע הגדול ביותר שהכרתי, כיוון שהיה גם האמיתי ביותר: הוא גם היה אחד האנשים המאושרים ביותר שהזדמן לי לפגוש. אני מצטער שאיני יודע מה עלה בגורלו, או למעשה, אני רק מניח שהייתי אמור להצטער; למעשה אינני מצטער, כי היום, לאחר שחלפו עשר שנים או יותר מאז הזמן הקצר שהכרתי אותו, הוא בוודאי כבר בן אדם מבוגר, מטומטם, ממלא את חובותיו, אולי נשוי, פיגום חברתי של מישהו – למעשה, מת בחייו שלו. וייתכן אפילו שהוא נסע בגופו, הוא שכה היטיב לנסוע בנשמתו.

אני נזכר לפתע: הוא ידע בדיוק באילו קווי רכבת נוסעים מפריס לבוקרשט, ובאילו קווים חוצים את אנגליה, ומבעד לצורות ההיגוי השגויות של השמות הזרים, היתה הוודאות אפופת ההילה של גדולת נפשו. היום, אכן, הוא בוודאי שרד והיה למת, אך אולי באחד הימים, כשיהיה זקן, ייזכר שלא רק שטוב יותר לחלום על בורדו מאשר לרדת על החוף של בורדו, אלא שזה אמיתי יותר."

(ספר האי-נחת, פרננדו פסואה, מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת בבל)

 


 

הם חזרו מאמסטרדם.

 

remoteisland

(ספר שראיתי ב'אדרבא' ולא קניתי). אטלס עם חמישים איים נידחים שקשה להגיע אליהם, אבל אפשר להפליג אליהם בדמיון. יצירה טיפוגרפית, בלי תצלומים. רישומי מפות, נקודות ציון גאוגרפיות, סיפורים קטנים ואנקדוטות שהיו באמת.

city

"לעיתים יש תחושה של תעיה ללא תכלית בעיר. אנחנו הולכים ברחוב, פונים באקראי לרחוב אחר, נעצרים להתפעל מכרכוב של בניין […] מביטים בפני העוברים על פנינו ברחוב, מנסים לדמיין את החיים שהם נושאים בתוכם, נכנסים למסעדה זולה לארוחת צהריים, יוצאים שוב וממשיכים בדרכנו לעבר הנהר (אם עיר זו יש בה נהר) להשקיף על הסירות החולפות על פנינו או על האוניות הגדולות העוגנות בנמל, אולי שרים בינינו לבין עצמנו אגב הליכה, או שורקים, או מנסים להיזכר במשהו ששכחנו. לעיתים נדמה שאיננו הולכים לשום מקום בשוטטנו בעיר, שאנחנו רק מחפשים דרך להעביר את הזמן, ורק עייפותנו לבדה היא שתקבע לנו היכן ומתי לעצור. אבל ממש כשם שצעד אחד מוליך בהכרח למשנהו, כך מחשבה נובעת בהכרח מקודמתה […] כך שמה שאנחנו עושים באמת כשאנחנו משוטטים בעיר היא פעולת חשיבה, וחשיבה באופן שמחשבותינו מצטרפות לכלל מסע, ומסע זה אינו יותר ואינו פחות ממספר הצעדים שצעדנו, כך שלבסוף אנו יכולים לומר בביטחון שיצאנו למסע ואפילו לא נעזוב את חדרנו, היה זה מסע, ואנחנו יכולים לומר בביטחון שהיינו באיזה מקום, אפילו איננו יודעים היכן הוא המקום הזה."

(פול אוסטר, המצאת הבדידות, 131-132, מאנגלית: משה רון, הספריה החדשה)

lamp

"בניסיון להגדיר את הסוג הספרותי הזה – המסה – לשרטט את הפואטיקה שלו יש משום התנכלות לרוחה של המסה, לעצם מהותה; שהרי זו שואבת את עיקר כוחה וחיוניותה מאותה בלתי-מוגדרות, מאותו חופש מכל הסייגים, המוסכמות והטכניקות הקבועות המאפיינות את מרביתם של הסוגים הספרותיים. אולי רק המסה היא בלתי-מחייבת די הצורך לנצל אותה לשם הרהורים על האופי של עצמה. ושמא אפשר לומר שהיא גם רגילה להגדיר את עצמה – כל מסה אמיתית עוסקת, בנוסף לנושאה המסוים, גם בהגדרתו החוזרת ונשנית של הסוג הזה. היא דומה בכך לשירה, עמה יש לה עוד נקודות מפגש אחדות ובכך גם סוד המודרניות שלה, התאמתה לצרכיה הנוכחיים של הספרות.

ייחודה הראשון של המסה בין סוגי הספרות הוא מן הסתם בכך שהיא הומצאה על-ידי אדם אחד שאפשר להצביע עליו בבירור. מונטֵן הוא שהמציא את הסוג, כינהו בשם וכתב שלושה כרכים של הדגמותיו, הם שלושת כרכי המסות, אב טיפוסים ומופתים שלו. "הרי את עצמי אנוכי מצייר בזה" – הוא כותב במכתב הפתיחה לקורא – ועוד: "משמע, הקורא, הנני תוכן ספרי ונושאו, אין זה אפוא מן ההיגיון שתבזבז את שעות הפנאי שלך על עניין הבאי כזה, שכל עיקרו ריק והבל" (תרגם ישורון קשת).
זהו אולי הספר הראשון, שמחברו מקל בו ראש עד כדי כך שהוא מייעץ לקורא עצה ידידותית שלא לקרוא בו. גם השם שהעניק לצורת הכתיבה שלו – essai, מסה – אמור לבטא את הקלת הראש הזאת: אין זה אלא ניסיון, שום דבר מוגמר ומוחלט.

אך תהיה זו טעות לחשוב שהצניעות היא שמדריכה את מונטֵן. קריאה זהירה שלו, הכרת הדיוקן העצמי הזה בשלושה כרכים ועשרות פרקים, מגלות עד מהרה שההפך הוא הנכון. מונטֵן היה אריסטוקרט, ועוד יותר משהיה כזה ביקש להיחשב לכזה, ובתור שכזה חש אי-נוחות ומין נקיפת מצפון על כי עוסק הוא בכתיבה. כתיבה בימיו – ובמידה זו או אחרת תמיד – היתה מקצוע לאו דווקא אצילי, גם בעצם היותה "עבודה" וגם מחמת האקסהיביציוניזם הכרוך בה. בחוגי האצולה היה זה טעם-לפגם לכתוב – שכבר לא לדבר על פרסום הכתובים. והנה, המסות של מונטֵן לא רק שהן אקסהיביציוניסטיות, כמו כל פרסום, אלא הן כאלה בכוונתן העמוקה ביותר. מטרתן היא לחשוף את נבכי נפשו של מחברן. לא ייפלא שמונטֵן התייחס אל יצירתו יחס דו-ערכי כזה וייתכן מאוד ששורשה של המסה – שלו ושל הבאים אחריו – הוא בניגוד הזה המונח בבסיסה. היא וידוי של איש היודע שאין זה נאה להתוודות, של אריסטוקרט העוסק במלאכה שאינה הולמת את תחושת מעמדו."

(סקיצה למסה על המסה | יורם ברונובסקי, מתוך: ביקורת תהיה, יורם ברונובסקי, הוצאת כרמל, 2006)


 

"חוקרי המסה תמימי דעים כי זו אולי הסוגה הספרותית הפחות נורמטיבית. אין לה שום כללים וחובות מלבד גמישות המחשבה, העושר התרבותי, האלגנטיות של הניסוח. היא, קודם כול, ביטוי למבנה הדמיון האישי, החד פעמי של הכותב. לסגולות אלה כיוון, אולי, ההוגה והמסאי רוז'ה קַייוּאָה בקביעתו כי "צורות נולדות לפעמים דרך מקרה ואז הן הופכות לפַסָּל של עצמן". תלותה של המסה בדמיון ובעושר האינדיבידואליים שאי אפשר ללמוד בשום "סדנה" או מסגרת אחרת מתירים גם להחיל עליה את המימרה המיוחסת לפיקסו, כי "בפונדק ספרדי אתה אוכל את מה שהבאת אתך מהבית". ברונובסקי הביא אתו "מהבית" ידענות נדירה בכמה תרבויות, שאפשרה לו להקיף קשת רחבה להפליא של נושאים ויוצרים. מעמד המבקר בעיתון יומי חייב אותו לעסוק במה שכולם עוסקים בו, אבל לא אחת הוא נטל לעצמו את הזכות לסטות מדרך המלך של הדיון הציבורי ו"ההסכמה הכללית", ולעסוק ביוצרים שממעטים לעסוק בהם, כגון העורך, המתרגם והמספר א"ד שפיר או המשורר גיאורגו לנגר או המסאית עזה צבי."

(ברונובסקי ואמנות המסה | דוד וינפלד, מתוך: ביקורת תהיה, יורם ברונובסקי, הוצאת כרמל, 2006)


ink

"מעטים הם האנשים היכולים להתברך בכך שהמציאו סוגה ספרותית חדשה, שרבים אימצוה ברבות השנים […]. המצאת המסה אינה רק מאורע ספרותי מיוחד במינו: המסות של מונטיין נחשבות, בצדק, ליומן מסע של הרפתקה לא שגרתית, מסע זהה כמעט למסעו של קולומבוס: מסע גילוי האדם כאמריקה של עצמו; מיבשת לא ידועה מבחינה גאוגרפית הגענו ליבשת לא ידועה אולי הרבה יותר – אנו עצמנו. בהביטנו בעצמנו בפעם הראשונה בעיניים חדשות, גילינו כי מעולם לא הציגה לנו אדמה מסתורית מספר כה רבה של חידות על אודות האדם."

(ציטוט הלקוח מתוך פתח דבר לכרך השלישי של המסות, מישל דה מונטיין, פתח דבר ותרגום מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת שוקן)

suitcase

"אחד הדברים הנעימים ביותר בעולם הוא יציאה למסע; אלא שאני אוהב לצאת למסעות לבדי. אני מסוגל ליהנות מחברתם של אנשים בחדר; אך מחוץ לבית, די לי בחברתו של הטבע. שם, לעולם אינני בודד בשעה שאני לבדי.

[…] חירות היא נשמת המסע, חירות גמורה, לחשוב, לחוש, לעשות ככל העולה על רוחך. אנו יוצאים למסע בעיקר כדי להשתחרר מכל המגבלות ומכל האי נעימויות; כדי להשאיר את עצמנו מאחור, ומעבר לזה, להיפטר מכל האחרים. ומכיוון שאני מבקש מרחב קטן לנשימה, שבו אוכל להרהר על נושאים לא דחופים […] אני מתרחק מהעיר לזמן מה, ואיני חש באבדה ברגע שאני נותר לבדי.

[…] אין כל ספק שלמסעות לנכר מתלווה תחושה שאינה מושגת בשום מקום אחר; אלא שהיא מענגת למשך היותה, ואינה מאריכה חיים. היא רחוקה מדי מעולם המושגים הביתי שלנו, רחוקה מכדי להפוך לנושא מקובל לשיחה או לאזכור, וכמו חלום או מצב הוויה אחר, אינה משתלבת עם יתר צורות החיים היומיומיות שלנו.
זאת הזיה חיה, אך רגעית. כדי להחליף את זהותנו הממשית בזהות אידיאלית נדרש מאמץ
; וכדי לחוש בפעימות תחושותינו העזות שחלפו זה מכבר באופן חי וער, עלינו להימלט מכל הנוחות ומקשרינו שבהווה. אל לנו לביית את דמות הנודד הרומנטית שבנו. דוקטור ג'ונסון העיר פעם שהטיול בנכר מוסיף רק מעט לכישורי השיחה של מי שבילו בארצות אחרות. אמנם, הזמן שאנו עושים שם מענג ובמובן מה מאלף; אבל דומה שהוא נפרד מקיומנו המהותי, הממשי, ומסרב להשתלב בו. במשך הזמן שאנו מבלים מחוץ לארצנו אין אנו עצמנו אלא אנשים אחרים, אולי ראויים יותר לקנאה. אנחנו אבודים לעצמנו כשם שאנחנו אבודים לידידינו. וכך, באופן מוזר מעט, חותם המשורר את דבריו: "מארצי ומעצמי אני יוצא."

(על יציאה למסע | ויליאם הזליט, מתוך: לחשוב, להתבטל, לטייל, מאנגלית: יהונתן דיין, הוצאת תשע נשמות)

 

color2.jpg

"31 ביולי. לשבת ברכבת, לשכוח, לחיות כמו בבית, להיזכר פתאום היכן אתה נמצא, לחוש בכוחה הסוחף של הרכבת, ליעשות נוסע; להוציא את הכובע מן המזוודה, להיפגש עם חבריך למסע ביתר חירות, גדלות, דחיפות להינשא אל עבר המטרה בלי יגיעה, להרגיש בכך כילד, להיות אהוב על נשים, להיות שרוי בלא הפסק בכוח משיכתו של החלון, להניח תמיד יד אחת, לפחות, על אדן החלון. אותו מצב, מחודד יותר: לשכוח ששכחת, ליעשות בבת אחת ילד הנוסע לבדו ברכבת המהירה, כשהקרון הרועד סביב לו מרוב דהרתו, שכל פרט קטן בו מעורר השתאות, קם ולובש ממשות כמתוך ידו של להטוטר."

(פרנץ קפקא, יומנים, 1914-1923, מגרמנית: חיים איזק, הוצאת שוקן)

blue one
אולם ההמתנה בשדה התעופה של ז'נבה. אישה של פרטים קטנים בכחול ולבן (משקפיים עגולים, שפתיים דקות, תסרוקת קצרה משנות העשרים, שביל בצד, סיכה קטנה, מכנסי ג'ינס עם קפלים גדולים, גרביים קצרים עם פסים, מקטורן כחול קצר, צעיף כחול כהה עם נקודות לבנות). פותחת את מזוודת היד הקטנה שלה. מוציאה פנקס, מחברת, קלמר. מכניסה חזרה. שולפת תיק קטן מפוספס ותולה באלכסון על הצד.