זה לא באמת חופש. יותר מדי התחייבויות, משימות, קצוות של דברים… שצריכה לעשות. (מרחפת בחלל ללא כיוון, איבדתי קשר לחללית האם).

לא בא לי לעשות כלום.

הבוקר, בחירבת סעדים, שולחן פיקניק ארוך ושמח. כעשרים נשים ערביות, צעירות ומבוגרות, אכלו, פטפטו, צחקו, הצטלמו לסלפי, על רקע שירים יפים בערבית, שנשמעו ברחבי היער. כשסיימנו את הסיבוב שלנו, הזמינו אותנו להצטרף אליהן ולא הסכימו לקבל סירוב…

[גילטי פלז'ר. קומדיות רומנטיות, סרטי קולנוע או סדרות טלויזיה, שיכולה לראות שוב ושוב ושוב, עד שהוא והילדים צועקים 'גוועלד', כמו: נוטינג היל, החופשה, ג'ולי וג'וליה, אפריל הקסום, ג'יין אייר, גאווה ודעה קדומה, כשהארי פגש את סאלי, יש לך הודעה,  אהבה זה כל הסיפור].

(ומה שמעניין הוא, שבקומדיות האלה, בעיקר האמריקאיות ובעיקר אלה של נורה אפרון, הגיבורה מתנחמת תמיד ברגעי המשבר שלה, בצפייה בקומדיות רומנטיות בטלוויזיה – קומדיות רומנטיות בשחור-לבן עם גרי קופר, ג'יימס סטיוארט או קרי גראנט… כך שהלופ הזה, של הקומדיה הרומנטית, הוא בעצם אינסופי).

מצד אחד, לא בא לי לעשות כמעט כלום. מצד שני, אני עושה רק מה שבא לי.

(אם אמא שלי היתה כאן, היא היתה אומרת: "תפסיקי לרחם על עצמך!", אבל היא לא).

לפעמים הזום הזה ממש מעצבן אותי.

(טיפול עצמי באמצעות צחוק, יופי והרבה טבע).

שוכבת במיטה, בבית, בחושך. בחוץ יורד גשם שקט של אביב. הבית ואני הופכים להיות אחד. מתהפכת באיטיות מצד לצד, קשה, נוקשה. מי אני, מה אני. מחר יום חדש.

משענת קנה רצוצו.