17 במארס. יושב בחדר אצל ההורים, מדפדף שעתיים בכתבי עת, מפעם לפעם מביט נכחי, ובסך הכל רק ממתין עד שבאה שעה עשר ואני יכול לשכב במיטה.


אחר צהריים של יום א', עכור לאין שיעור, מכלה שנים שלמות, אחר צהריים שהוא שנים. לסירוגין מיואש ברחובות הריקים ורגוע על הספה. לפעמים תמיהה על העננים הדהים, חסרי הטעם, החולפים כמעט בלי הפוגות. "אתה שמור ליום ב' גדול!" – "יפה אמרת, אבל יום א' לא יגיע לקיצו לעולם."

(פרנץ קפקא, יומנים 1914-1923, בעריכת מאכס ברוד, מגרמנית: חיים איזק, הוצאת שוקן)

zabar

הבוקר, בחירבת סעדים, שולחן פיקניק ארוך ושמח. כעשרים נשים ערביות, צעירות ומבוגרות, אכלו, פטפטו, צחקו, הצטלמו לסלפי, על רקע שירים יפים בערבית, שנשמעו ברחבי היער. כשסיימנו את הסיבוב שלנו, הזמינו אותנו להצטרף אליהן ולא הסכימו לקבל סירוב…

cup

[גילטי פלז'ר. קומדיות רומנטיות, סרטי קולנוע או סדרות טלויזיה, שיכולה לראות שוב ושוב ושוב, עד שהוא והילדים צועקים 'גוועלד', כמו: נוטינג היל, החופשה, ג'ולי וג'וליה, אפריל הקסום, ג'יין אייר, גאווה ודעה קדומה, כשהארי פגש את סאלי, יש לך הודעה,  אהבה זה כל הסיפור].

(ומה שמעניין הוא, שבקומדיות האלה, בעיקר האמריקאיות ובעיקר אלה של נורה אפרון, הגיבורה מתנחמת תמיד ברגעי המשבר שלה, בצפייה בקומדיות רומנטיות בטלוויזיה – קומדיות רומנטיות בשחור-לבן עם גרי קופר, ג'יימס סטיוארט או קרי גראנט… כך שהלופ הזה, של הקומדיה הרומנטית, הוא בעצם אינסופי).