שוכבת במיטה, בבית, בחושך. בחוץ יורד גשם שקט של אביב. הבית ואני הופכים להיות אחד. מתהפכת באיטיות מצד לצד, קשה, נוקשה. מי אני, מה אני. מחר יום חדש.

oto

החזרנו את ההונדה הביתה. האיש מהמוסך לא נשמע אופטימי, 'זה עניין של זמן', הוא אמר.


מספרים: המכונית בת 16, 13 שנה ברשותנו, שנתיים וחצי ברשותי, נסעה 340,000 ק"מ (הוא אומר שזה כאילו הקיפה את כדור הארץ 8.5 פעמים).

Flaubert

יום שבת, ארבע אחר הצהריים [3 באפריל 1853]

"איני יודע אם זו אשמת האביב, אבל מצב רוחי רע היום להפליא. עצבי מרוטים כמו חוטים של פליז. אני סר וזעף, ואין לי מושג על שום מה. אולי האשמה ברומן שלי. זה לא הולך. זה לא עובד. אני לאה כאילו טיפסתי על הרים. לרגעים מתחשק לי לבכות. רצון על אנושי דרוש כדי לכתוב. ואני איני אלא אדם. נדמה לי לפעמים שאני זקוק לשינה של שישה חודשים רצופים. הה! איזה מבט מיואש אני נועץ בפסגות ההרים הללו, שאליהן נפשי יוצאת להעפיל!

את יודעת כמה עמודים כתובים יהיו לי בעוד שמונה ימים, חודש מאז שיבתי? עשרים. עשרים עמודים בחודש תמים של שבע שעות עבודה לפחות ביום! ומה אני מוציא מה? מה התוצאה? מרירות, השפלה עמוקה, ודחף נוגש ולאו בר כיבוש כתמיכה יחידה. אלא שאני מזדקן, והחיים קצרים."

(גוסטב פלובר, מתוך: מכתבים ללואיז קולה, מצרפתית: דורי מנור, המעורר, 1999)