[Milton Avery, The Picnic, Vermont, 1940]

פשטות משמחת. פיקניק, ילדות, משפחה (כמו 'ארוחת בוקר על הדשא', אבל לא).

לפעמים, מגיעה למקום ומיד מתאהבת בו. זה מה שקרה כשהגעתי אתמול לבית המרגוע במעלה החמישה, וראיתי את הבניין הנהדר בן שתי קומות, את הנוף, ההרים והצמחייה שעוטפים אותו, ובעיקר, את המדשאה הגדולה עם פינות הישיבה, המזמינות לנמנם בשמש. מקום שמשרה שלווה ושמחה, באווירה צעירה, נונשלנטית ומשוחררת, הנוגדת כל כך את בית האבן המאופק מפעם, שבחזיתו קבועות המילים: בית מרגוע לעובדי חברת האשלג.

הבניין החדש מסעיר, מלהיב, מבלבל ומתיש… מפתה לשוטט, להציץ ולתעות בו.

אזור התעשייה בגבעת שאול. קבוצת בניינים מסודרים במעגל סביב חצר גדולה, המשמשת בעיקר למוסכים ולחניה כאוטית. כל הבניינים מתפרסים על ארבע קומות, שמרפסות רחבות, הפונות לחצר המשותפת, מחברות ביניהן. עולם קטן, סגור בתוך עצמו, המכיל חללי עבודה, בתי מלאכה ועסקים מסוגים שונים. כילדה, הייתי מגיעה לכאן עם אבא שלי לעשות סידורים, ואילו עכשיו, פעם בשבוע, אני מגיעה לכאן כדי ללמד. בזמן האחרון התרגלתי לחנות מחוץ למתחם, ואני נהנית לשוטט ולנוע בין הקומות השונות כדי להגיע למחוז חפצי. תמיד קורה כאן משהו, רעש והמולה עולים מהחצר, משאיות צופרות, אנשים נכנסים ויוצאים מבתי העסק השונים, מובילים ציוד, מנקים, בונים, מנסרים. אני הולכת בצעדים מהירים, כדי לא לאחר לשיעור, עולה קומה, יורדת קומה, ותוך כך מציצה בסקרנות לחללים השונים המאכלסים את המקום. הערבוביה מקסימה אותי: חנות לצמיגים, בית דפוס לספרי קודש, בית מלאכה לעבודה בעץ, הוצאה לאור ותיקה (שהופתעתי לגלות אותה כאן), מתפרה של בגדים, סטודיו לארכיטקטורה, חלל גדול וחשוך שלהקת גברים מתאמנת בו בנגינה, חנות לחפצי יודאיקה, מרכז תעסוקה לבני נוער, גלריה נהדרת לאמנות עכשווית, מפעל של קרטונים, בית דפוס להדפסה על חולצות, כולל של אברכים, שלומדים ומתגוררים כאן, תולים כביסה ומעשנים במעברים, וגם בית ספר לאמנות ועיצוב לבנות חרדיות, הנשענות על מעקי הבטון ורושמות את הבניינים בשקט ובריכוז… בערב נפתחים בקומות התחתונות אולמי שמחות לחרדים. אורות מנצנצים, ילדות ונשים בשמלות מפוארות וגברים עם שטריימל מהודר, חולפים על פני המוסכים בדרכם לחתונה.

"[…] כך קרה שמשפחת אמי התיישבה בנמנצ'ינה. נמנצ'ינה הייתה גן עדן של ילדותי, מקום האושר המוחלט שלי, אובלומובקה שלי, רק בלי העצלות האובלומובית, מפני שכל המבוגרים בה היו עסוקים בעמל ברור ומיידי. ביליתי בה את כל החופשות – שלושה חודשים בכל קיץ, ולפעמים גם חופשות קצרות במהלך שנת הלימודים. פעם אחת, כשהייתי ממש קטנה, נשארתי שם חורף שלם, מפני שהוריי נתקעו ללא סידור עבורי. כשאני אומרת (בשקט, ללא קול) את המילה 'נמנצ'ינה', מיד עולה מול עיניי תמונה של חלון קיץ פתוח, ריח של טל בעשב, ריח של אדמה מגן הירק, ריח של תפוחי עץ מבשילים, ריח של תפוחי אדמה צעירים שאני עוזרת לסבא להוציא מן האדמה, ריח משכר של שיחי עגבניות בחממת ניילון, ריח של פטל צהוב שצומח על השיחים בחצר ועומד כולו לרשותי, ריח של אורנים ביער, ריח של מים צלולים באגם. כל אלה הם ריחות של חופש ואהבה: כולם אוהבים אותי, אני חופשייה ממחויבויות, הבוקר רק מתחיל, כל היום וכל החופש לפניי, ואחרי ארוחת הבוקר תבוא סשה. […]"

(סיון בסקין, שבעה ימים אביב בשנה, ממואר, הוצאת הו! סדרת ה-21)

סיימתי ללמד מוקדם. אכלתי ארוחת צהריים בקפיטריה של פרנק סינטרה ויצאתי לשוטט ברחבי האוניברסיטה. הטבע של האוניברסיטה מרגיע אותי. מתיישבת על ספסל בפינה מוצלת, נסתרת, בגן הבוטני. הרבה ירוק מסביב, קרפדה מקרקרת, ציפור מצייצת, שמש וראש שקט. אחרי הלחץ של התקופה האחרונה, נרגעת, נושמת, לא ממהרת לשומקום (הזמן שלי ברשותי, יכולה לשמור אותו בכיס). אחר כך הולכת לאקדמון (הירשפלד חוצה את הכביש) למשש ספרים. בחנות הספרים קופצת לי ליד הביוגרפיה של אניטה שפירא, 'ככה זה היה'. מעניין אותי איך היא תכתוב על עצמה. אוכלת ארטיק תות ומתחילה לקרוא על כר הדשא הגדול שליד מדעי הרוח. הפתיחה מוצאת חן בעיני. נכנסת חזרה לאוניברסיטה בדלת שאף פעם לא נכנסתי בה. המסדרונות של מדעי הרוח כל כך מכוערים. פתאום מתחשק לי נורא ללמוד פה (להיכנס להרצאה בספרות, לשבת לכתוב עבודה בספריה).

אני יודעת מה אני רוצה לעשות. יש לי מקום, יש לי זמן, יש לי כל מה שאני צריכה. מלבד אומץ.

"[…] הבית הוא רחם היצירה, ודיראס מדברת על האופן שבו גם האישה ההרה היא בית, ביתו של הילד. בשל כך יש לאישה רגישות עמוקה וקרובה יותר לבית, יכולת מיוחדת לשכון בתוכו, יכולת שלגבר אין. האישה, כך מאמינה דיראס, גרה בביתה באופן טוטאלי, מתמזגת בקירות, ברהיטים ובגן, עד שהגבולות בין הגוף לבית מיטשטשים – בעוד שהגבר רק חולף בו ומשתמש בו לצרכיו הפונקציונליים. בין האישה לבין הבית קיימת זהות. זה ה'הביטאט' שלה, סביבתה הטבעית. מאות ואלפי שנים של קשר הדוק הפכו את הבית לחלק ממנה.

[…] בבית שבנופל מיטשטשים הגבולות בין הפנים לחוץ. אין בו מקום שאינו משקיף החוצה, אל הגן , אל הכיכר, אל בית הספר הסמוך, אל הדרך המובילה לפריז. הרי מן הרגע הראשון התאהבה בבית בזכות הנוף הנשקף ממנו אל הגן. היא מבלה שעות בישיבה ליד החלון ובהתבוננות החוצה. החלון נחוץ לה לכתיבה לא פחות מאשר הבדידות. […]"

(ניר רצ'קובסקי, מתוך: להביט החוצה, לכתוב פנימה, הבתים של מרגריט דיראס, הפלטפורמה, גיליון 1, בתים בספרות, בעריכת ד"ר איסנה גולדין)