קמתי, הלכתי, הסתפרתי.

(יש ימים כאלה של פתאום געגועים, לכולם ביחד ולכל אחד בנפרד. אתמול הוצאתי אלבומי תמונות וחזרתי בזמן לחיים אחרים).

---

לכל אחד יש כמה חיים.

האישה ישבה ליד השולחן.

(תהום של אמצע הלילה).

הבוקר, בדרך לסופר, שוב התווכחנו מה הדרך הכי קצרה לנסוע. הוא ניסה להוכיח לי באותות ובמופתים שהדרך שלו הרבה יותר קצרה, הגיונית ומהירה, הוא הראה לי על המפה, ספר קילומטרים… אבל אני לא מתרשמת, אני נוהגת על פי הרגש. יש לי בראש מפה משלי, שמבוססת על תחושות, מחשבות, דרכים שאני אוהבת ולא אוהבת. מספר קילומטרים, מהירות ויעילות בכלל לא קשורים לעניין (זה מזכיר לי את הסיפור שמיירה קלמן מספרת בכל הרצאה על איך אמא שלה מציירת את מפת ארצות הברית. תל אביב נמצאת במפה הזו וגם הכפר שנולדה בו ברוסיה, והיא ממקמת בה ערים וארצות באופן מאוד אישי ואינטואיטיבי).

יום יפה בחוץ (ואני בפנים, בזום).

חס רתמנ וחה.

הימים נוזלים, חסרי צורה, אין אחיזה בשום דבר, הכל זורם.

השיער שלי עומד גם כשאני יושבת.

"גם בספרים שלך המספר לרוב מתבונן נבוך מהצד.

"כן, זה נכון, כי זה אני. אני אדם צדדי. אני לא שייך. אני חושב שיש בי משהו שדוחק אותי הצידה. אני לא אוהב להיות במרכז העניינים. אף פעם לא אהבתי להידחק. אולי אלה רגשי נחיתות בעצם, אי אפשר לדעת. אבל זאת עובדה שאני זז תמיד הצידה. אני סקרן, אני אוהב נורא לראות את הדברים שקורים – אבל לא לי. לאחרים".

[…] "כשאומרים לי שהעבודה שלי הייתה טובה אני נורא שמח, כמו שנגר שמח כשהוא בונה שולחן יפה, ואנשים אומרים לו איזה יופי של שולחן. זו עבודה".

(מתוך ראיון של יהושע קנז לצליל אברהם, מדור ספרות, 'ידיעות אחרונות', 2013)