"התיידדתי עם יהושע קנז בתחילת שנות השמונים, כשהתעמלנו פעמיים בשבוע זה לצד זה על המחצלת הצפופה בדירה בקומת הקרקע ברחוב ילין בצפון תל אביב. לשיטת ההתעמלות קראו "מחשבת הגוף", ולא היה שם הולם מזה לקבוצת אנשי הרוח שהתמידו בה באדיקות, כשהם מצייתים להוראותיה של הכוהנת הגדולה, יוספה מיכאלי.

בין המתמידים היו בנימין תמוז, ישראל פנקס, יוסף בר־יוסף, נפתלי בזם, עדי סמל ועלי מוהר. כל אחד וההערות מאירות העיניים שלו, שהושמעו בהשראת התרגילים ההרמוניים להפליא. פנקס למשל היה מאפיין לעתים שיעור בעזרת דוגמה מתחום המוסיקה: פוגה, סימפוניה, קנטטה וכיו"ב. אחרי השיעור לא היינו ממהרים להתפזר, אלא חוצים בחבורה את רחוב ז'בוטינסקי ומתרועעים לשעה קלה בקפה אקסודוס הסמוך. […]"

(אייל מגד על יהושע קנז, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ' 16.10.20)

מוצאי יום הכיפורים, רוח נעימה בחלון.


[ביום הכיפורים ערכתי סעודת טעימות קטנה: קראתי קצת ב"הכוכבים לא רימו" של דן מירון ואריאל הירשפלד, את אחרית הדבר של דן מירון ל"אצל" של גנסין ואת הנובלה "לנוכח הים" של דוד פוגל].


"[…] כך יש בידינו להשיב באופן כללי על השאלות שהצגנו: יצירתו הסיפורית של גנסין עומדת עד היום במרכז ההישגים של הסיפורת העברית, והיא תובעת בהחלט את מלוא תשומת לבו של כל קורא עברי רציני, לא משום שהיא משקפת חוויה היסטורית וחברתית מסוימת (אם כי היא אכן משקפת הוויה כזאת, או לפחות מגזר מסוים שלה, במלאות בלתי רגילה), אלא משום שנוצר בה תואם מושלם בין תפיסת מציאות למבע, בין מחשבה על אודות החיים לבין מימושם התיאורי האמנותי של החיים לאורה של מחשבה אחת המבטאה את עצמה ללא כל סייג, עד למיצויה המלא. במלים אחרות: יצירתו של גנסין מהווה את פסגת הסיפורת העברית מפני שהיא הסיפורת הפילוסופית ה"טהורה" ביותר שנוצרה בלשון העברית: סיפורת עשירה וחושנית להפליא בהדמיית המציאות שבה, ובה בעת היא גם מעמידה כל פרט ובדל פרט שהיא מעלה למבחנה של תובנה עמוקה ושיטתית העוסקת בשאלת ערך החיים ומשמעותם. כמספר ריכז גנסין את כל תשומת לבו בשאלה אם יש טעם לקיום, ומה טיבו של קיום אוטומטי שאין בו טעם, ולכן אין לו גם "הצדקה" מלבד הוויתו האינרטית. גנסין הוא עדיין המספר העברי ה"רציני" שבכולם ובה בעת גם האמנותי שבכולם – לא מפני שלא היו בסיפורת העברית אמנים שהשתוו אליו בכישרונם ואף עלו עליו בעושר האמצעים האמנותיים שעמדו לרשותם (עגנון היה בבירור אמן וירטואוז עשיר ורבגוני לאין ערוך יותר ממנו), אלא מפני שאיש מביניהם לא השיג תואם הדוק ומתמיד בין מבע לתובנה כמו זה שנוצר בסיפוריו העיקריים."

(מתוך אחרית דבר לספר 'אצל' של גנסין: מדוע עלינו לקרוא את סיפורי א"נ גנסין, דן מירון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים)

כשנסעתי הבוקר לסטודיו בקו 19, ישב לפני גבר דתי מבוגר, עם קסקט אפור וחולצה לבנה וקרא בספר תהלים גדול. קצת לפני הפנייה מרחוב אוסישקין לבצלאל, הוא הכניס את הספר לתיק בד פשוט שהיה תלוי לו על הכתף והוציא ריבוע נייר קטן מקופל. הוא פתח את הקיפולים וקיפל שוב. קיפולים קטנים ומדוייקים שהידק באיטיות באצבעות ארוכות. קיפל ופתח, קיפל ופתח… אוריגמי! הייתי מוקסמת מהתנועות המיומנות ומהאגביות בה עשה הכל, בעודו מתבונן בחלון. כשהגענו לתחנה שלי, לא רציתי לרדת לפני שאדע מה הוא מקפל שם, צפרדע? ברבור? פלמינגו? המשכתי לנסוע וירדתי איתו בתחנה בקינג ג'ורג'. אבל הוא מיהר לעלות מיד על אוטובוס אחר ואני המשכתי, מאוכזבת, לדרכי.

קניתי מחברת חדשה עם דפים עדינים, שנעים לכתוב עליהם והכתב יוצא יפה. כתבתי עמוד וחצי והכתב באמת יצא יפה. אבל כשקראתי מה שכתבתי, תלשתי את הדפים, קרעתי לחתיכות קטנות וזרקתי לפח.