מוצאי יום הכיפורים, רוח נעימה בחלון.
[ביום הכיפורים ערכתי סעודת טעימות קטנה: קראתי קצת ב"הכוכבים לא רימו" של דן מירון ואריאל הירשפלד, את אחרית הדבר של דן מירון ל"אצל" של גנסין ואת הנובלה "לנוכח הים" של דוד פוגל].
"[…] כך יש בידינו להשיב באופן כללי על השאלות שהצגנו: יצירתו הסיפורית של גנסין עומדת עד היום במרכז ההישגים של הסיפורת העברית, והיא תובעת בהחלט את מלוא תשומת לבו של כל קורא עברי רציני, לא משום שהיא משקפת חוויה היסטורית וחברתית מסוימת (אם כי היא אכן משקפת הוויה כזאת, או לפחות מגזר מסוים שלה, במלאות בלתי רגילה), אלא משום שנוצר בה תואם מושלם בין תפיסת מציאות למבע, בין מחשבה על אודות החיים לבין מימושם התיאורי האמנותי של החיים לאורה של מחשבה אחת המבטאה את עצמה ללא כל סייג, עד למיצויה המלא. במלים אחרות: יצירתו של גנסין מהווה את פסגת הסיפורת העברית מפני שהיא הסיפורת הפילוסופית ה"טהורה" ביותר שנוצרה בלשון העברית: סיפורת עשירה וחושנית להפליא בהדמיית המציאות שבה, ובה בעת היא גם מעמידה כל פרט ובדל פרט שהיא מעלה למבחנה של תובנה עמוקה ושיטתית העוסקת בשאלת ערך החיים ומשמעותם. כמספר ריכז גנסין את כל תשומת לבו בשאלה אם יש טעם לקיום, ומה טיבו של קיום אוטומטי שאין בו טעם, ולכן אין לו גם "הצדקה" מלבד הוויתו האינרטית. גנסין הוא עדיין המספר העברי ה"רציני" שבכולם ובה בעת גם האמנותי שבכולם – לא מפני שלא היו בסיפורת העברית אמנים שהשתוו אליו בכישרונם ואף עלו עליו בעושר האמצעים האמנותיים שעמדו לרשותם (עגנון היה בבירור אמן וירטואוז עשיר ורבגוני לאין ערוך יותר ממנו), אלא מפני שאיש מביניהם לא השיג תואם הדוק ומתמיד בין מבע לתובנה כמו זה שנוצר בסיפוריו העיקריים."
(מתוך אחרית דבר לספר 'אצל' של גנסין: מדוע עלינו לקרוא את סיפורי א"נ גנסין, דן מירון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים)
