"[…] בתיאוריה שהצגתי זה עתה, שני המתמודדים החזקים על מאזני משמעות החיים – אהבה ואושר – אינם עומדים במחלוקת, בסופו של דבר. אם אושר נראה במונחים אריסטוטליים כשגשוג החופשי של יכולותינו, ואם אהבה היא סוג ההדדיות שמאפשר לשגשוג הטוב ביותר להתרחש, אין ביניהם עימות "עד המוות". אין גם ניגוד בין אושר למוסריות, שכן יחס צודק ורחום של וכלפי אנשים אחרים הוא אחד התנאים לשגשוגו של אדם.

[…] תחשבו למשל, כדימוי לחיים הטובים, על להקת ג'אז. להקת הג'אז, כאשר היא מאלתרת, נבדלת בבירור מהמקהלה הסימפונית, שכן במידה רבה כל חברת להקה חופשיה לבטא את עצמה כפי שתבחר. אך היא עושה זאת ברגישות שקולטת את ביצועי ההבעה העצמית של שאר הנגנים. ההרמוניה המורכבת שהם מעצבים לא נובעת מנגינה על פי פרטיטורה משותפת, אלא מההבעה המוזיקלית החופשית של כל חבר המבצע את הבסיס להבעתם החופשית של האחרים. בשעה שכל נגן הופך רהוט יותר מוזיקלית, האחרים שואבים מכך השראה ונוסקים לגבהים חדשים. אין כאן קונפליקט בין חירות ל"טובת הכלל", ועדיין התמונה היא ההפך מטוטליטריות. אף על פי שכל מבצעת תורמת ל"טוב הגדול של הכלל", היא אינה עושה זאת דרך הקרבה עצמית עגומת שפתיים אלא פשוט דרך הבעה עצמית. ישנו מימוש עצמי, אך רק תוך כדי אובדן העצמי במוזיקה כמכלול. ישנה הישגיות, אך אין זו שאלה של הצלחה מאדירת עצמי. תחת זאת, ההישג – המוזיקה עצמה – פועל כמתווך במערכת היחסים בין המבצעים. ישנו עונג שאפשר להפיק מהאמנות הזאת, וכן – מכיוון שיש חופש הגשמה או מימוש של כוחות – ישנו גם אושר במובן של שגשוג. היות שהשגשוג הזה הדדי, אנחנו יכולים אפילו לדבר, מרחוק ובאופן אנלוגי, על סוג של אהבה. אפשר לחשוב על מועמדים גרועים ממצב עניינים זה לשמש כמשמעות החיים – הן במובן שזה מה שהופך את החיים למשמעותיים והן במובן – שנוי יותר במחלוקת – שכאשר אנו פועלים בדרך זו, אנחנו מממשים את הטבע שלנו במיטבו."

(טרי איגלטון, משמעות החיים, תרגום מאנגלית: אלירן בר-אל, עריכה מדעית: ד"ר אורי גולדברג, הוצאת רסלינג, 2013)

"[…] כוונתי לומר, שבאי־הודאות הקפקאית יש בין היתר גם אי־יאוש; כלומר, שהוא מסרב להביע ודאות ותוך כך הוא מסרב להכריז על יאוש. התקוה היחידה המקובלת עליו היא התקוה הנובעת מקיומן של אפשרויות רבות ומאי־יכולתו להכריע ביניהן. אילו היתה בו ודאות, היתה התקוה ניטלת ממנו, שהרי מספר האפשרויות היה מצטמצם לאחת. דרכו של קפקא אל התקוה אינה דרך הידיעה שאמנם ייוושע, אלא דרך חוסר הידיעה שלא ייוושע. האמונה המועטה שבו, מקורה לא בהתגלות, אלא בהעדר התגלות. […]"

(שמעון זנדבנק, מתוך סוף הדבר של: דרך ההיסוס, על אי הודאות וגילוייה ביצירת קפקא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה)

angel.jpg

"אין אדם יכול לחיות בלי אמון תמידי במשהו בלתי-ניתן-להריסה שבו, אף כי הבלתי-ניתן-להריסה, כמו גם האמון בו, עשויים להישאר נסתרים מפניו תמיד. אחת מאפשרויות הביטוי של הסתר זה היא האמונה באל אישי."

(פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, מגרמנית: שמעון זנדבנק, עם עובד)

 


 

light blue

"…החילוניות אינה אג'נדה אידיאולוגית. היא יסוד הפרוש בתוך חיי התרבות מאז ומתמיד והוא מצוי (בשלום גמור) גם בחיי הדת והמסורת (רק בתקופת הרנסנס צמחה המלה שבישרה אותה, ה"הומניזם", ורק מימי ההשכלה והעימות הפוליטי בין ההשכלה לבין האורתודוקסיה צמחה המלה הזאת ועמה האיבה הגלויה בין התחומים). והרי יש חילוניים א־תיאיסטים ויש חילוניים מאמינים בכל מיני אלוהויות, ואפילו ב"אלוהים הרגיל" (כניסוחה הנוגע ללב של אורלי קסטל־בלום), ויש ביניהם דמוקרטים ויש לאומיים ויש סוציאליסטים מסורתיים ויש ניאו־סוציאליסטים וכיו"ב. החילוניות אינה אמונה אלא תנאי וחובה. היא תנאי החירות לחשוב, להאמין ולבטא, והיא החובה לשמור על התנאי הזה בכל אדם ובכל קהילה. ומעל התנאי והחובה תלוי מופת. הוא מופת החקירה והחיפוש אחר האמת בכלי המחקר האנושיים. זהו מעין שילוש: תנאי, חובה ומופת. כישלונה האדיר של החילוניות, הלאומיות, היה כרוך בהפרת התנאי והחובה של החילוניות ובהפרת העיקרון המדעי העמוק, המופת של החילוניות.

…היסוד החילוני, ששורשו הוא קדושת החירות של האדם, אינו יכול להיות דומה לדת "כי אין לו משיח ואין לו דגלים" (אלתרמן, "מעבר למנגינה"), כי הקדושה שבו נוגעת בדיוק במה שהתרבות והמסורת אינה מסוגלת לקדש: הגורל הקונקרטי של האדם, ניסיונו הממשי, המפורט עד דק, כאבו החד־פעמי, בלא קשר למקורו האתני, הדתי או המגדרי."

(אריאל הירשפלד, הערה על החילוניות הישראלית, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 11.11.19)

atav.jpg

שאלות שעלו בסרט 'הוליווד 306': איך אפשר לנסות להחזיק בזמן? איך אפשר לשמר את זכרם של האנשים שאהבנו ואינם? מה הדרך הכי טובה לעשות זאת?


תשובות אפשריות: בעקבות הזמן האבוד / מרסל פרוסט, זכרונות / פדריקו פליני, רישום של העבר / וירג'יניה וולף, זכרון דברים / יעקב שבתאי, מקדמות / ס. יזהר, קול צעדינו /רונית מטלון, סיפור על אהבה וחושך / עמוס עוז, הרישומים של אריה ארוך, רישומים של התגלות / אריאל הירשפלד, פגישה עם משורר / לאה גולדברג, הכוח האחר / יהודית הנדל, על דעת עצמו / נורית גרץ, לב פתאומי / עדה פגיס, הארון של שרה ברמן / מיירה קלמן

sulami.jpg

(קוראת בספר 'ערות בחיי היומיום' של סטיבן פולדר. מצליחה למצוא בדברים שהוא כותב, מענה לכל מיני דברים שמעסיקים אותי. כמו כאן, למשל. הוא מדבר באופן כללי על החיים, אבל אני קוראת מתוך מחשבה על הוראה ולימוד, גם מנקודת המבט של המורה וגם של התלמיד):

"[…] אכן, בחינה אותנטית ומתמדת של החוויה המיידית תובעת מאתנו אומץ וכוחות. אך אם נצליח להתמיד בה נרגיש עם הזמן יותר ויותר נינוחים באקלים של חקירה, ונגלה כי היא מכניסה עניין לחיינו. כאשר אנו משתחררים מאמונות כובלות ומדפוסי חשיבה אוטומטיים, אנחנו מתחזקים. אנו מפתחים יכולת לראות את החיים כפי שהם, ללא מחיצות ואשליות, ושוב איננו קבורים תחת ערימה של אמונות, הנחות, תגובות אוטומטיות וקולות המחלישים אותנו, כדרך שהחקירה עצמה מעצימה אותנו ומזינה את המשך התהליך באנרגיה ובעניין. היא שומרת את האש בוערת בנו.

[…] עלינו לאפשר לנקודות מבט שונות להתקיים במקביל, מבלי לאמץ אחת ולדחות את האחרות. דוגמה לכך היא קיומן של השקפות סותרות ביחס לתרגול: אחת שמה דגש על התקדמות הדרגתית באמצעות תרגול פורמלי, בעוד השנייה גורסת כי הדברים מושלמים כפי שהם. מצד אחד, אם המציאות כבר מושלמת, אין צורך לתרגל. מצד שני, כיצד נדע זאת ללא אימון? אם כך, עלינו לתרגל! אך האם חיים רוחניים פירושם לשבת בעיניים עצומות ולשים לב לנשימה? זה דבר לא קל. אולי מוטב לצאת החוצה להירגע ולשהות עם הציפורים והעצים, פשוט ליהנות? לשתי ההשקפות הללו יש חשיבות. שתיהן נוגעות באמת, שתיהן נחוצות. שתיהן יוצרות תמונה שהיא רחבה יותר מכל אחת מהן. אנו מטפסים בשביל שעולה על ההר והיעד הוא הפסגה. אך מדוע לא להתבונן בנוף וליהנות מיופיים של הפרחים שבדרך? אל לנו לעצור ולהירדם למשך מאה שנים, ועם זאת עלינו להישמר מלהתייחס לדרך ברצינות יתר, מה שיקשה עלינו את ההליכה. אנו מכוונים לדרך האמצע שנמצאת בין שבילים שונים ובלב פרדוקסים המתקיימים בו זמנית. אם לא נתייחס למושגים ולהשקפות השונות ברצינות רבה מדי, נראה שהם יוצרים עבורנו עניין במקום בעיות."

(סטיבן פולדר, ערות בחיי היומיום, פרדס הוצאה לאור)

blue eyes.jpg

"… ההרגשה של חטא או אשמה, של חוסר יכולת לעמוד בפני המשימה,  האדם סוטה וסר מדרכו הנבחרת, בגלל חוסר ביטחון בכוחו להתמיד ולהגיע לתכלית הנכספת: "שני חטאים קדמוניים הם בבני האדם שמהם נובעים כל השאר: קוצר הרוח ורפיון הידיים. בעניין קוצר הרוח גורשנו מגן עדן ומשום רפיון הידיים אין אנו חוזרים לשם. (מצוטט על ידי פליקס וולטש, עמ' 88)

"… יש מטרה אבל אין דרך, מה שקרוי בפינו דרך אינו אלא היסוס", כותב קפקא באחד האפוריזמים שלו, ובאפוריזם אחר הוא מדגיש עד כדי כפירה את הדו-ערכיות של ההוויה הארצית: לפעמים נדמה לך שעליך מוטלת המשימה הזאת, בידיך הכוחות הדרושים לביצועה (לא יתר על המידה ולא פחות מן המידה), ובידיך הזמן הדרוש, גם הרצון הטוב לעבודה. מהו הדבר שמונע את הצלחת המשימה העצומה? אל תבטל זמנך בחיפוש אחר מה שמונע, אפשר שאינו קיים כלל. (אפוריזם מס. 26 מתוך וולטש, עמ' 75, 76)

(עולמו של קפקא, שרה לייב, אוניברסיטה משודרת, גלי צה"ל)