אולי אנחנו חיים בעידן פוסט-מציאות. כולם מתים, שום דבר כבר לא הגיוני, או בעל משמעות. ככה זה.

שיעור בנחישות.

שרה ברייטברג-סמל.

"אצל פרוסט, לעומת זאת, יש עודף יופי. צריך להיזהר מיופי, להיזהר לא להשתכר, לדעת ברגע הנכון לעצור, לכתוב יבש. צריך כל הזמן לחשוב, להיות על המשמר, לא ליפול שבי.

למשל, בחלק הראשון של "בעקבות הזמן האבוד" ישנה הדמות של הדודה ליאוני ששוכבת ולא יוצאת מהמיטה. היא סידרה לעצמה את המיטה ליד החלון ודרכו היא משקיפה על הרחוב בקומברה, מי הולך ומי בא. היא יודעת הכול. בקט הושפע מפרוסט והלך בדרכו, אך דרכו שונה בתכלית השינוי. בקט שלה מתוך השפע הפרוסטיאני את התמצית של התמצית והביא אותה למצב הקיומי של בין להיות או לא להיות, משהו שהוא ספק חי ספק לא חי. אם את לוקחת את האדם האחד, בחדר, ברגע של איזו תמצית טהורה לחלוטין – זה הגיבור של בקט. הטוהר של בקט, כמו שיש לאדם ביום המוות שלו, לאחר שכלו כל החשבונות וכלו כל החובות, הכול נגמר והאדם עומד בלי שום כסות, שום פרחים ושום יופי, בלי כלום, במצב הכי אלמנטרי, כשכבר שמים אותו על הקרשים – זה הקטע שלי בבקט."

(הלית ישורון בראיון למיכל יפת, חיים עם ספרים, הוצאת אחוזת בית ספרים)

כשאני מתחייבת לאייר ספר, אני מפקידה את החיים שלי במלתחה (תמורת פתקית עם מספר), ומקבלת אותם בחזרה רק כשאני מסיימת.

"[…] זו הסיבה לכך שמי שיאזין לזה בערב לא יישן כל הלילה. אני לא מחדש כלום אם אזכיר שהמוסיקה מעוררת באדם המאזין לה ערוצים שאינם זורמים תמיד ופותחת בהווייתו חדרים שרק לעתים רחוקות נפתחים ומוארים. לא כל מרחבי התודעה ולא כל נופי הרגש והגוף פתוחים תמיד ואין בכלי התודעה היום־יומיים דרך אל כל פרוזדוריה ונבכיה. זהו תפקידה המיוחד של האמנות, וכל אמנות יכולה לפנות רק לחלק מן המרחבים הללו. אולי האהבה, ברגעיה המרוכזים ביותר, יכולה להאיר פתאום תהום אחת מכל אלה. ואני בוודאי לא מחדש דבר אם אומר שהדברים העולים בנו לשמע מוסיקה או למקרא שיר אינם דווקא דברים שראינו או עברנו בחיינו המוכרים לנו.

יש נופים ועולמות רגש הקיימים בנו מעצם האנושיות ומתוך תולדות החיים עלי אדמות והדברים ידועים. האמנים שבינינו אינם רק מגוללים את זיכרונותיהם או את ניסיונם ההיסטורי והביוגרפי. עיקר דבריהם רחב ועמוק מזה. "אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מָה עַתִּיקִים חַיַּי", כותבת לאה גולדברג. ומי שיאזין לחמישייה הזאת לא ישמע מושגים שדופים כמו "געגועים" או "שמחה", כי האזנתו תוליך את הזעזועים ישירות אל תוך קרביו ולבו, ואז יוארו בו זרמים השרויים ברגיל בעלטה גמורה והוא יראה נופים שלא ראה כבר אלפי שנים ואורות שלא יראה עוד דורות רבים, ויידע מה עתיקים חייו. שם ממילא פזורים החומרים שמהם ארוגים החלומות. ברור שלא יישן כל הלילה."

(אריאל הירשפלד, שותפות חוגגת עם החולף הגדול, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ', 10.12.21)

[הדרך לערד, גלעד סליקטר]

אתמול בשיח גלריה, גלעד אמר שהוא יכול להפוך נושא שמעניין אותו לספר, רק כשהוא יודע: למה ואיך.

---

(התערוכה היפה ירדה, שבוע האיור הסתיים.)

"[…] בתיאוריה שהצגתי זה עתה, שני המתמודדים החזקים על מאזני משמעות החיים – אהבה ואושר – אינם עומדים במחלוקת, בסופו של דבר. אם אושר נראה במונחים אריסטוטליים כשגשוג החופשי של יכולותינו, ואם אהבה היא סוג ההדדיות שמאפשר לשגשוג הטוב ביותר להתרחש, אין ביניהם עימות "עד המוות". אין גם ניגוד בין אושר למוסריות, שכן יחס צודק ורחום של וכלפי אנשים אחרים הוא אחד התנאים לשגשוגו של אדם.

[…] תחשבו למשל, כדימוי לחיים הטובים, על להקת ג'אז. להקת הג'אז, כאשר היא מאלתרת, נבדלת בבירור מהמקהלה הסימפונית, שכן במידה רבה כל חברת להקה חופשיה לבטא את עצמה כפי שתבחר. אך היא עושה זאת ברגישות שקולטת את ביצועי ההבעה העצמית של שאר הנגנים. ההרמוניה המורכבת שהם מעצבים לא נובעת מנגינה על פי פרטיטורה משותפת, אלא מההבעה המוזיקלית החופשית של כל חבר המבצע את הבסיס להבעתם החופשית של האחרים. בשעה שכל נגן הופך רהוט יותר מוזיקלית, האחרים שואבים מכך השראה ונוסקים לגבהים חדשים. אין כאן קונפליקט בין חירות ל"טובת הכלל", ועדיין התמונה היא ההפך מטוטליטריות. אף על פי שכל מבצעת תורמת ל"טוב הגדול של הכלל", היא אינה עושה זאת דרך הקרבה עצמית עגומת שפתיים אלא פשוט דרך הבעה עצמית. ישנו מימוש עצמי, אך רק תוך כדי אובדן העצמי במוזיקה כמכלול. ישנה הישגיות, אך אין זו שאלה של הצלחה מאדירת עצמי. תחת זאת, ההישג – המוזיקה עצמה – פועל כמתווך במערכת היחסים בין המבצעים. ישנו עונג שאפשר להפיק מהאמנות הזאת, וכן – מכיוון שיש חופש הגשמה או מימוש של כוחות – ישנו גם אושר במובן של שגשוג. היות שהשגשוג הזה הדדי, אנחנו יכולים אפילו לדבר, מרחוק ובאופן אנלוגי, על סוג של אהבה. אפשר לחשוב על מועמדים גרועים ממצב עניינים זה לשמש כמשמעות החיים – הן במובן שזה מה שהופך את החיים למשמעותיים והן במובן – שנוי יותר במחלוקת – שכאשר אנו פועלים בדרך זו, אנחנו מממשים את הטבע שלנו במיטבו."

(טרי איגלטון, משמעות החיים, תרגום מאנגלית: אלירן בר-אל, עריכה מדעית: ד"ר אורי גולדברג, הוצאת רסלינג, 2013)

"[…] כוונתי לומר, שבאי־הודאות הקפקאית יש בין היתר גם אי־יאוש; כלומר, שהוא מסרב להביע ודאות ותוך כך הוא מסרב להכריז על יאוש. התקוה היחידה המקובלת עליו היא התקוה הנובעת מקיומן של אפשרויות רבות ומאי־יכולתו להכריע ביניהן. אילו היתה בו ודאות, היתה התקוה ניטלת ממנו, שהרי מספר האפשרויות היה מצטמצם לאחת. דרכו של קפקא אל התקוה אינה דרך הידיעה שאמנם ייוושע, אלא דרך חוסר הידיעה שלא ייוושע. האמונה המועטה שבו, מקורה לא בהתגלות, אלא בהעדר התגלות. […]"

(שמעון זנדבנק, מתוך סוף הדבר של: דרך ההיסוס, על אי הודאות וגילוייה ביצירת קפקא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה)

דרכי התמודדות מומלצות: להיסגר בתוך בועה, להדחיק, לא להתעמק בפרטים.