(שיחות טלפון שדוחה מבוקר לערב, מיום ליום, משבוע לשבוע… אבל כשמצליחה להתקשר לבסוף, השיחות כל כך משמחות).
קטגוריה: משפחה
[The Gleaners, 1857, Jean-François Millet]
שלשום בלילה, עליתי לישון בשעה 02:00, אבל לא נרדמתי. נזכרתי בבית של סבתא נעמי. ישבתי על הכורסה הירוקה, זו שקרובה למטבח, ליד הציור של מילה, אכלתי אורז ושתיתי תה (בחוץ היו שנות השבעים).
(אולי זה מה שאני רוצה לעשות, לכתוב על הבית של סבתא נעמי ולצייר אותו לפרטיו).
הגדול בן 21!
מזל טוב! אתמול, יומולדת 15 לצעיר.
מרים (של אברהם).
מאז שהתחיל הזהו, פיתחנו ריטואל משפחתי קבוע, לצפות מדי ערב בתוכנית הטריוויה 'המרדף' (מלבד הצעיר, שחושב שאנחנו לא נורמליים). יש בזה משהו יציב, מסודר וברור בתוך הכאוס שמסביב (פוליטיקה, קורונה, גזענות ועוד). יש שאלות, ויש תשובות, או שיודעים או שלא. הוא ממונה על היסטוריה, פוליטיקה, גאוגרפיה, מדעים וספורט, הגדול שולט בספורט, מוסיקה ומדעי ההווה (תוכניות ריאליטי וסלבס) ואני באגף מדעי הרוח (ספרות, אמנות וקצת היסטוריה). עידו רוזנבלום מצחיק אותי עם הערות אינטליגנטיות, שנונות ובלתי יומרניות (בניגוד לאבא שלו, אדם ברוך, שתמיד נראה כל כך רציני ביחס לעצמו ולא מחייך).
מה שלמדתי בתקופת הקורונה: להכין גוזלמה (כיסנים טורקיים ממולאים בתרד וגבינות); לישון בשלאפשטונדה; לאהוב אדמוניות ורודות מטורפות (מחדווה, שדיברה אלינו בפרחים).
מזל טוב למירב!
סדר יום אלטרנטיבי (הסגר/שבת/חג): מתעוררים מאוחר. מסדרים את הבית. מתעמלים מול הטלוויזיה. מכינים קפה מקינטה, עם מצה וריבה. רואים 'שטיסל'. יוצאים לסיבוב בשכונה. הילדים מתעוררים. מכינים ארוחת בוהריים. מתפזרים. עובדים, גולשים, משחקים, כל אחד במחשב שלו. יוצאים לזרוק זבל. סיבוב בשכונה. פינג פונג בגינה. משחקים משחקי קופסה. הילדים רואים משהו ביחד ומתגלגלים מצחוק. מכינים ואוכלים ארוחת ערב. רואים 'המרדף'. מתחילים לראות סרט. נרדמים מול הטלוויזיה.
שטיסל. גם אנחנו התאהבנו, באיחור מה.
הבוקר קראתי במיטה את 'אבא-ארך-רגליים', בפעם המי יודע כמה, מההתחלה עד הסוף. ג'רושה אבוט תמיד מצליחה לעודד אותי (הגדול פרט ברקע עלי גיטרה ואחר כך הכין לכולם ארוחת בוקר בשמש).
"כמה צרות! בבוקר לא שמעתי את הצלצול. אחר כך, כשהתלבשתי בחיפזון, נקרע לי השרוך של הנעל, וגם כפתור מהצווארון נפל לי פנימה לתוך הבגדים. איחרתי לארוחת הבוקר וגם לשיעור הראשון. שכחתי נייר סופג, והדיו דלף לי מהעט. בשיעור טריגונומטריה היתה לי מחלוקת עם המורה בעניין קטן הנוגע ללוגריתמים, ובמחשבה שנייה אני רואה שהיא צדקה. לארוחת הצהריים קיבלנו כבש מאודה עם ריבס, אני שונאת את שניהם, יש להם טעם של בית יתומים. […] שמעת פעם על צירוף כזה של אירועים מדכאים? חוסן נפשי נחוץ לא על מנת להתמודד עם הצרות הגדולות של החיים. כל אחד יכול להתמודד עם משבר או לעמוד מול טרגדיה הרסנית, אבל כדי לקבל בחיוך את תלאות היומיום הקטנות – זה הדבר הדורש תעצומות נפש."
(ג'יין וובסטר, אבא-ארך-רגליים, מאנגלית: ענת זיידמן, ספרי חמד, הוצאת ידיעות אחרונות)
