[The Gleaners, 1857, Jean-François Millet]

שלשום בלילה, עליתי לישון בשעה 02:00, אבל לא נרדמתי. נזכרתי בבית של סבתא נעמי. ישבתי על הכורסה הירוקה, זו שקרובה למטבח, ליד הציור של מילה, אכלתי אורז ושתיתי תה (בחוץ היו שנות השבעים).

(אולי זה מה שאני רוצה לעשות, לכתוב על הבית של סבתא נעמי ולצייר אותו לפרטיו).

tv.jpg

מאז שהתחיל הזהו, פיתחנו ריטואל משפחתי קבוע, לצפות מדי ערב בתוכנית הטריוויה 'המרדף' (מלבד הצעיר, שחושב שאנחנו לא נורמליים). יש בזה משהו יציב, מסודר וברור בתוך הכאוס שמסביב (פוליטיקה, קורונה, גזענות ועוד). יש שאלות, ויש תשובות, או שיודעים או שלא. הוא ממונה על היסטוריה, פוליטיקה, גאוגרפיה, מדעים וספורט, הגדול שולט בספורט, מוסיקה ומדעי ההווה (תוכניות ריאליטי וסלבס) ואני באגף מדעי הרוח (ספרות, אמנות וקצת היסטוריה). עידו רוזנבלום מצחיק אותי עם הערות אינטליגנטיות, שנונות ובלתי יומרניות (בניגוד לאבא שלו, אדם ברוך, שתמיד נראה כל כך רציני ביחס לעצמו ולא מחייך).

tv

סדר יום אלטרנטיבי (הסגר/שבת/חג): מתעוררים מאוחר. מסדרים את הבית. מתעמלים מול הטלוויזיה. מכינים קפה מקינטה, עם מצה וריבה. רואים 'שטיסל'. יוצאים לסיבוב בשכונה. הילדים מתעוררים. מכינים ארוחת בוהריים. מתפזרים. עובדים, גולשים, משחקים, כל אחד במחשב שלו. יוצאים לזרוק זבל. סיבוב בשכונה. פינג פונג בגינה. משחקים משחקי קופסה. הילדים רואים משהו ביחד ומתגלגלים מצחוק. מכינים ואוכלים ארוחת ערב. רואים 'המרדף'. מתחילים לראות סרט. נרדמים מול הטלוויזיה.