שנה חדשה, חיסון, בריוש עם ריבת תות.
(הדרך כבית. ההרצאה של כרמל על ה'קמינו דה סנטיאגו', עוררה מחדש תשוקות משכבר).
קטגוריה: נשים
אחרי שקיבלתי חיסון לשפעת, האחות אמרה לי לחכות רבע שעה בחוץ, לוודא שאני מרגישה טוב. זמן מוגדר במתנה, לחזור אל הספר, שקוראת בו שוב:
"… אני מוכרחה להודות שמר רוג'ר מיפלין היטיב לסדר את הקרון מלפנים. משני הצדדים חרג גוף העגלה מעל לגלגלים ושיווה לה הופעה מגושמת, אבל גם השאיר מקום רב למדפי הספרים. כך היה גודלו של החלל הפנימי חמש רגל לרוחב ותשע רגל לאורך. בצד אחד היו תנור קטן, שולחן מתקפל ודרגש נעים למראה שמעליו נבנתה מעין שידרת מגירות לבגדים ולדברים שכאלה, אני מניחה, ובצד האחר היו מדפי ספרים נוספים, שולחן קטן וכיסא נצרים קטן ונוח. נראה שבדרך זו או אחרת נעשה שימוש יעיל בכל אינץ' אפשרי, אם במדף, בוו, בארונית תלויה או בכל דבר אחר. מעל לתנור הייתה שורה נאה ומסודרת של סירים, צלחות ושאר כלי בישול. הגג המתרומם איפשר עמידה זקופה במרכז הקרון בדיוק, וחלון הזזה קטן נפתח אל מושב הנהג שמלפנים. בסך הכול זה היה מקום מסודר מאוד. החלונות מלפנים ומאחור כוסו בווילונות, ועציץ גרניום ניצב על מדף זעיר. השתעשעתי למראה כלב טרייר אירי צהבהב מכורבל בשמיכה מקסיקנית בהירה על הדרגש.
… אני לא יודעת אם היה זה הניקיון של הקרון הקטן והמגוחך, השיגעון שבהצעה כולה, או רק הרצון לחוות הרפתקה משלי ולעולל תעלול לאנדרו – כך או אחרת, אחז בי איזה דחף לא רגיל ושאגתי בצחוק. "טוב!" אמרתי, "אני אעשה את זה."
(כריסטופר מורלי, פרנסוס על גלגלים, מאנגלית: יהונתן דיין, הוצאת זיקית)
אתמול בערב אצל חדווה, עשינו רוח.
התאהבתי באנייס ורדה. אישה-ילדה, אישה-שדון. יוצרת מתוך חופש אמיתי. אוהבת אנשים וים.
הבוקר, בחירבת סעדים, שולחן פיקניק ארוך ושמח. כעשרים נשים ערביות, צעירות ומבוגרות, אכלו, פטפטו, צחקו, הצטלמו לסלפי, על רקע שירים יפים בערבית, שנשמעו ברחבי היער. כשסיימנו את הסיבוב שלנו, הזמינו אותנו להצטרף אליהן ולא הסכימו לקבל סירוב…
"אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ."
(בראשית ג' טז)
[…] בלעדיות סמכות הדעת היתה הדבר עליו גברים ביקשו להגן, ולעגן אותו, באלף חוקים ותקנות, שימנעו מנשים לקחת חלק באותה בלעדיות סמכות הדעת שהיתה שמורה לגברים. אז מה עשו גברים שנחונו בכל המעלות, בכל הזכויות, בכל הסמכויות, בכל רשות הדיבור? […] הם קודם כל עשו 'הפרד ומשול': הם הפרידו בין אנשים חופשיים לבין עבדים, בין גברים לבין נשים, בין לבנים לבין שחורים.
נשים חושבות אחרת. נשים חושבות שכל בני האדם שווים, שהמילה אויב, היא מילה שאיננה קיימת בלקסיקון. כל אדם שווה לרעהו, לכל אדם זכות בחירה, לכל אדם זכות לחיים, לכל אדם זכות לאחווה, לכבוד, לשיוויון, לחירות, לשלום, ורק מי שמטפח אינטרסים שליליים של כוחנות, של אלימות, של כיבוש, של דיכוי, הוא זה שיוצר מציאות של הפרדה ושלטון וכיבוש ודיכוי. זו מחשבה גברית פטריארכלית, שרואה מלחמה וכיבוש והפרדה ודיכוי וניצול ושיעבוד וקולוניאליזם ועבדות וכל הדברים הרעים האלה, שעדיין משפיעים כל כך לרעה על העולם, זה בגלל שלנשים לא היתה זכות להשמיע את קולן, אף פעם, בשום מקום. […]"
(דברים מתוך ההרצאה של רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב)
"למסעות ומפגשים וירטואליים יש היסטוריה משלהם. כבר בימי הביניים עלו נזירות לרגל לארץ הקודש באמצעות כוח המחשבה, המשמעת והרגש, ועשו זאת בעזרת ספרי הדרכה מאוירים – בלי לעזוב את כותלי המנזר.
[…] כך נולדה תעשיית הצליינות הווירטואלית: במקום לצאת למסע רגלי מפרך ומסוכן, נזירה יכלה להסתגר בחדרה ולהיכנס למעין טריפ רב־חושי, שממנו תצא רק חודשים רבים לאחר מכן. אלה שהשלימו את כל מטלות הפולחן הווירטואלי, זכו לאותה חנינה של אלה ששבו מהמסע הפיזי. רבות דיווחו על התעלות נפש; אחדות העידו על נסים […] כל נזירה שיצאה ל"מסע" כזה קיבלה ספר מאויר, שחולק לפי ימים ושעות. מסלול הצליינות המדומיין אורגן לפי תחנות ממוספרות ולווה בלוח זמנים של תפילה ייעודית לכל נקודה בדרך […] המדיום ההזייתי הזה לא הסתפק במילים. כל עמוד כלל איורים שהתפרסו על מחציתו, בדומה לרומן מאויר או לספר קומיקס. האיורים תיארו מבנים (כנסיות, ארמונות ומנזרים), מרכיבים בנוף (הרים, ימות ונחלים) וכן דמויות חיילים, קדושים וצליינים. בחלק מהמקרים נותרו שטחים לבנים על הדף כדי לאפשר לקוראת למלא את האירוע ההיסטורי בנוכחותה המדומיינת.
[…] היכולת לדמיין היתה חלק מסך הכישורים הקיומיים במנזר בימי הביניים. היא היתה כרוכה בתרגול מתמיד, באמצעות שינון, זיכרון ופולחן, שאיפשר לנזירות ולנזירים להתקיים במנותק מהאירועים עצמם, ועם זאת לחוות אותם באופן מוחשי.
אחרי מאות שנים של הזנחה, קשה מאוד כיום "לטייל" בעולם בכוח הדמיון בלבד ללא תלות מוחלטת בטכנולוגיה; מינון יתר של אסקפיזם עלול אף להיות מאובחן כעת כשיגעון או כנתק קוגניטיבי. ובכל זאת, בימים שבהם מצאנו את עצמנו בסגר ומנותקים מהעולם, אולי אפשר היה לשאוב השראה קטנה גם מהנזירות של ימי הביניים."
(גילי מרין, הנשים שעלו לירושלים בלי לצאת מהחדר, הקצה, סוף שבוע 'הארץ', 13.5.20)
יום אישה שמח!
בפעם האחרונה שהייתי בתל אביב, קניתי ב'יולטה' מחברת כל כך יפה, שממש נועדה בשבילי. הכריכה נהדרת, אפורה ומינימליסטית, העמודים מחולקים לכתיבה ולציור (כמו כאן, בבלוג). הרבה תשומת לב ורגישות לפרטים הקטנים. מה חבל שלעולם לא אעיז לצייר או לכתוב בה.
"[…] ספרים היו מרתקים בעיני. קראתי כל מה שהיה בספריה. הכל. אבל בעיקר זו היתה השפה. דרכים שונות לומר אותו דבר, בחירות שהסופרים עשו כדי לספר לי משהו, או לגרום לי לראות משהו. זה מה שהיה נפלא. עדיין נפלא."
(טוני מוריסון, The Pieces I Am, מתוך הסרט התיעודי שנעשה עליה)
הלכתי עם הבנים ל"נשים קטנות".
