מי זו האישה הזאת?

Minx.

העברתי סמרטוט.

(ביטויים שלקוחים מאותו עולם: מעמידה סירים, מעבירה סמרטוט, שמה עלי משהו ובאה…)

"[…] הפניית האנרגיה הליבידינלית של הספרות הקאנונית לעבר הזיכרון של הקולקטיב הלאומי התגלתה כגלגל במכונה פוליטית ואידיאולוגית גדולה יותר, שדחפה את הסופרות והסופרים ליצירת גיבורים שמקיימים יחסים דיאלקטיים פוריים עם הקולקטיב. כל היתר הושלכו לטריטוריית העיסוק בשיירים, בעיקר סופרות שיצירתן הוגדרה כמינורית: ספרות קטנה שעומדת בגבה אל כלל העולם ופניה אל המבנה המשפחתי.

ולא תתפלאו ודאי לגלות שהסופרות קיבלו את דחיקתן לשוליים בצייתנות שתיארה היטב הסופרת האיטלקייה נטליה גינצבורג כשסיפרה שאת הסגנון המזוהה איתה — אותה כתיבה תמציתית שחותרת למקסימום משמעות במינימום מילים — עיצבו למעשה אחיה הגדולים, שתמיד אמרו לה לשתוק מסביב לשולחן האוכל בכל פעם שפתחה את פיה. האם זה לא תיאור יפה ועצוב לאופן שבו המקום המוקצה במערך המשפחתי והחברתי מתורגם לתמטיקה ולתעוזה, שהצמיחה את אותן דמויות נשים דהויות, חדגוניות שבלי הכנה מוקדמת יורות לבעלן ישר בין העיניים? […]

(איריס לעאל, מדוע כתיבה אישית נתפסת בישראל כעיסוק לנמושות, 'הארץ' 2.7.20)

"דבר אחד למדתי בנסיעה הזאת, וזה נכון לכולם: את מסוגלת ליותר ממה שאת חושבת".

(זארה רותרפורד)

שבת של חורף. סיימתי לקרוא את 'קיץ', הנובלה הנפלאה של אדית וורטון.

ראיתי שוב את 'ילדות קריירה' של מייק לי (וחשבתי על איריס).

"[…] ובכן, אם אנחנו לא מעוניינות עוד בחותמת הכשרות, בגושפנקא של מנחיתי הפטיש, אלה שמדברים בגוף שלישי, מנקודת המבע של הכל יודע, ואם כל אחת מאיתנו מנפיקה לעצמה את הרישיון לדבר – בבלוג, בפייסבוק, בטוויטר, ובלי כחל וסרק בגוף ראשון; אם אנחנו כבר לא מחכות להכרעת המבקרים שמקומם בעיתונים הולך ומצטמצם ונעלם, ואנחנו לא מנסות להתקבל לשום מערכת, לשום מועדון, איך נדע אם הדיבור שלנו – הספרות שכתבנו, האמנות שיצרנו, המאמר שחיברנו – איך נדע אם הוא בעל ערך? מי יעניק לנו את החותמת?
זו שאלה שמעסיקה אותי באמת, ואני יכולה רק להשאיר אותה עכשיו פתוחה. בינתיים אציע השערה: אולי אי אפשר בעידן החדש להחזיק בגושפנקא ולתפוש אותה כדבר מוחלט כפי שתפשנו בעבר – אולי היא כבר לא מתגלמת באובייקטים נחשקים כמו ביקורת טובה, פרס יוקרתי, התקבלות למוסד או תעודה. אולי הגושפנקא של העידן החדש היא יצור חי, רשתי, שניזון כל העת מהמפגש בין היצירה לבין הקוראים שלה, ומהשיחה שמתגלגלת כתוצאה מהמפגש הזה. אולי היא תוצר של עבודה מתמדת, של לימוד עצמי מתמיד. אולי היא ניזונה מדיבור, מקשב ומשיתוף – מהפצה ברבים, מפה לאוזן, מפוסט לניוזלטר. אולי היא לא ברורה ואינה מוחלטת, היא באה מכיוונים מפתיעים, מבחוץ ומבפנים, ואפשר להכיר בה במידה רבה רק בסוף הדרך, רק במבט לאחור. […]"

(ארנה קזין, מי נתן לה רישיון? או: פניה החדשות של הגושפנקא, מתוך דברים שנאמרו ביום עיון לכבוד ד"ר ליאת פרידמן)

איך לאהוב את בתך, שמירי אמרה לי לקרוא. קראתי בו קצת כשקניתי אותו, לפני כמה ימים, אחר כך הנחתי בערימה שלצד המיטה ונרדמתי. הבוקר (שבת) חוזרת שוב לקרוא בו ולא יכולה להניח לו. מוכרחה לקרוא עד שייגמר ולא רוצה שייגמר. קל וקשה לקרוא בו. הרבה מראות קטנות שמשתקפת בהן, של אימא, של בת, של קוראת, של כותבת. (משום מה הוא מזכיר לי את מיכאל שלי. בצליל קולה של המספרת, יש משהו דומה. אחר כך אני עורכת השוואות, מה דומה ומה שונה – ירושלים, האוניברסיטה, שני הורים וילד, ילדה, משפחה קטנה והרמטית, השיגעון). מסיימת לקרוא ורוצה להתחיל שוב, הפעם לאט, מההתחלה.

---

(הילה בלום, איך לאהוב את בתך, כנרת זמורה מוציאים לאור)

שנה חדשה, חיסון, בריוש עם ריבת תות.

---

(הדרך כבית. ההרצאה של כרמל על ה'קמינו דה סנטיאגו', עוררה מחדש תשוקות משכבר).