מטמון נחמות לחורף הממשמש ובא.

ענת (של אשר).

תמר גלבץ.

"לא, חשבה, באוספה יחד אי אלו מן התמונות שגזר – מקרר, מכסחה, אדון בחליפת ערב – ילדים אינם שוכחים לעולם. מטעם זה חשוב כל כך כל שתאמרי וכל שתעשי, ועל כן ירווח בעלותם על משכבם. שכן עתה אין היא מחוייבת לחשוב על איש. רשאית היא להיות עצמה ולעצמה. והוא הדבר שהיא מרגישה בו עתה צורך לעתים כה קרובות – לחשוב; ובעצם אפילו לא לחשוב. לשתוק; להיות לבדה. כל ההוויה והמעש השופעים, הזוהרים, ההומים, מתנדפים להם; ואת מתכווצת, מתוך תחושה הדרה, להיות עצמך, גרעין אפלולי דמוי יתד, אי מה סמוי מן הזולת. אף שהוסיפה לסרוג וישבה זקופה, הרי כזאת חשה עצמה; ומשהשירה עצמיות זו את התקשרויותיה נעשתה פנויה למשונות שבהרפתקאות. בשוך החיים להרף עין, נדמה טווח ההתנסות חסר גבולין. ובכל אדם מתקיימת תמיד אותה תחושה של משאבים בלי גבול, שיערה; כולם בזה אחר זה, היא לילי, אוגוסטוס קרמייכל, מרגישים לבטח כי דמויותינו הנגלות, הדברים שעל פיהם אתם מכירים אותנו, הן מעשה ילדות ותו לא. מתחת שורה אפלולית, הכל מתפשט, מעמקים אין חקר; אבל מדי פעם צפים אנו ועולים, ובזאת אנו נראים לעיניכם. […] משונה, חשבה, היאך בהיות אדם לבדו הוא נסמך אל דברים, דברים דוממים; עצים, פלגים, פרחים; חש כי הם מבע לו; חש כי הם אחד עמו; חש כי הם יודעים אותו, באיזה אופן הריהם הוא; חש בעדנה אי שכלית שכזאת (היא הביטה באותו אור ארוך ויציב) כמו כלפי עצמו. […]"

(וירג'יניה וולף, אל המגדלור, מאנגלית: מאיר ויזלטיר, מתוך: סימן קריאה 2, מהדורה לרגל 50 שנה לכתב העת, 2022)

שרה ברייטברג-סמל.

שיעור נהיגה / דורתה נורס

ברכבת או באוטובוס, נהנית לקרוא על סוניה, מתרגמת המותחנים הלא-מתאימה (גבוהה מדי, מבוגרת מדי, לבד מדי), שאוהבת לשכב על הגב בשדה תבואה או בבית הקברות הישן, להקשיב לשקט, לכרסם עוגיה ולבהות בעננים.

---

"[…] אני לא רואה בגיבורות שלי מורדות. אני כן רוצה להציב מראה בפני הקוראים והקוראות. אני רוצה להציע אי־התאמה נשית כאופציה. היא משחררת. היא לא מסוכנת ובכל זאת היא משבשת דברים. מעניין שכמה נשים התרגזו מאוד על סוניה: אשה אחת צעקה עלי 'למה סוניה לא פשוט לוקחת את עצמה בידיים!!!' מה שאומר הרבה על החיים שכמה מהקוראות נאלצות לחיות: לעולם לא לחצות את הקווים, תמיד לעשות מה שמצפים מהן, תמיד לשמור על שקט בנוגע לכל החלקים הלא־מתאימים בחייהן".

(דורתה נורס בראיון לצפי סער, מוסף גלריה 'הארץ', 18.9.19)

סינמה סבאיא.

[שתי לאה גולדברג]

"[…] את שתי מולדותיה אני חולקת איתה, וגם את הכאב, ואף הרבה יותר מזה. […] אני מניחה שההרגשה הלשונית הזאת נבעה מתחושת שותפות שחשתי מיד עם המשוררת, גם בלי שהכרתי את קורות חייה. נדמה לי שבשלב הזה אפילו לא ידעתי שגולדברג היא בת ליטא, כמוני: המורה לספרות לא טרחה לספר לנו את הביוגרפיה של המשוררת. היא הביאה את השירים מצולמים על דפי עבודה חסרי נשמה, שנפלטו ממכונת הצילום הבית ספרית – בלי ספר מסביב, בלי תמונה של המשוררת עם סיגריה, בלי שום מידע. משוררת בחלל. אבל אני זיהיתי את החלל הזה מיד, ובתוכו – את השפה המסוימת הזאת שלה. יכולתי לקרוא לה פשוט: השפה. השפה שלי. […] היא יכולה לתאר את תל אביב, את ברלין, או אפילו את קיבוץ מגידו – אני תמיד אקרא את ספריה מבעד לעיניים שראו את הנוף הליטאי בשנות החיים המעצבות ביותר. בדיוק כמוה. […] השפה הופכת לבית האמיתי, למקור לשייכות ולזרות גם יחד, למקום האושר והכאב ולמקום היחיד שבו יכולות להתקיים שתי המולדות שלהן, שלה וגם שלי. […]"

(סיון בסקין, שבעה ימים אביב בשנה, ממואר, הוצאת הו! סדרת ה-21)

המלכה אליזבת.

מי זו האישה הזאת?