bondi

[צילום: עוזי קרן]

"אפשר להתקיים גם בלי הומור, אבל הומור מוסיף כה הרבה לחיים. זכיתי בו במידת מה, אולי בירושה, אולי בחסד, ושנים היה רדום בי. בעצם לא נאה לנכס הומור — הוא שברירי, לא סובל מרות מוצהרת עליו: אם זכית בו, שמח בחלקך בשקט, בענווה, בתודה. ושמור עליו, גם בשעות שחורות.

[…] רק אציין עד כמה צר שבילי כשביל נמלה: מימי לא עישנתי, לא נגעתי בסמים, לא השתכרתי, אלא רק פעם אחת, באיטליה, כאשר ביריד בגנואה חשבתי ש–spumante זה סוג של לימונדה. לא צבעתי מעולם את שערי, לא שרתי לך ארצי כיוון שאני מזייפת בשירה. לא רקדתי בדיסקו, אני לא משחקת ברידג' ואין לי אייפון, ולא רק שאני לא רשומה בפייסבוק, אני נרתעת מעצם המחשבה שהייתי פותחת את דלת ביתי לכל בור וגס רוח. אני לא אוהבת להתנשק עם מכרות מזדמנות, ולא מאריכה בשיחות טלפון: לעניין, בבקשה. אין לי סבלנות לנודניקים, ושיחות ארוכות עייפו אותי מאז ומתמיד. בקיצור, אני רחוקה מלהיות אשת חברה אלגנטית, רחוקה משלמות, שאליה שאפתי רק בכתיבה, בתרגום ובבישול — והרמתי ידיים, השלמתי עם תם ולא נשלם.

[…] נאחזתי בהומור מהול בהרהורים בערוב ימי. זהו ספרי האחרון, פרידה מקוראי. סיימתי אותו בראשית שנת 2016, בגיל 93. לא אכתוב יותר. דיינו."

(רות בונדי, נאחזתי בהומור מהול בהרהורים, מוסף הארץ 14.11.2018)

kashua

[איור: עמוס בידרמן]

"[…] במשך השנים תהיתי מהי הדרך הנכונה לפנות אל הקהל הישראלי והאם ייתכן חופש ביטוי לערבי? הייתכן שוויון בחופש הביטוי, על פי הגדרתו הליברלית־דמוקרטית, כאשר נעדרים מרכיבים מהותיים של שוויון? האם ייתכן חופש ביטוי אל מול הידיעה שהבוס שלך, תהיה השקפת עולמו אשר תהיה, הוא יהודי? האם חופש הביטוי אפשרי בהיעדר שוויון כלכלי, בהיעדר חלוקת הוגנת של מעמד ותפקידי מפתח מערכתיים?

אני כל כך מצטער שאני עושה חלוקה גסה בין יהודים וערבים, חלוקה שאיני מאמין בה כלל, אבל אני לא המצאתי את שיטת המשחק של חלוקת פריווילגיות לפי מוצא. חלוקה שחוקיה המפלגים בין שולט ונשלט עוצמתיים גם כשהם אינם מודעים. חלוקת כוח שברורה לפלסטיני, שצורך מגן חובה את העליונות של המדינה היהודית, ואת נחיתותו לעומתה. הטור הזה היה ועודנו כל כך יקר לי, ולו כי בעזרתו ניסיתי להתמודד עם תהיות אלה, לעתים למתוח את הגבול ולבדוק את מגבלות הריסון העצמי ואת גבולות הכוח. הוא חשוב לי גם אם לעתים בזתי לפונקציה שאני ודאי ממלא עבור הקורא, וגם כשהתכווצתי למשמע מחמאות נוסח: "הטור שלך נותן לנו תקווה".

אני יוצא לחופשה לא בשל התהיות האלה, שלטעמי היו חלק מהותי מהטור הזה, אלא בשל חוסר הוודאות והמרחק הפיזי והנפשי. הטור הזה נכתב בעברית על ידי ערבי פלסטיני אזרח מדינת ישראל שקיווה (השפעת השוט? אף שאני נשבע שזו ההרגשה הכי כנה שלי), ועדיין מקווה, שישראל/פלסטין תהפוך יום אחד למקום שוויוני ללא הבדלי גזע, דת, לאום והגדרה מינית. אז שלום בינתיים."

(סייד קשוע, טור פרידה, רגל פה, רגל שם, 16.11.17, מוסף 'הארץ')