סוף (שנה, תקופה, מה שהיכרנו).

הדפסנו!

כשהפעלתי את מכונת הכביסה הבוקר, היא השמיעה קרעכץ קטן ואחר כך כיבתה אורות והשתתקה לתמיד (מכונה של Bosch, ששירתה אותנו בנאמנות משנת 2001).

חזרנו. רק הבוקר עוד היינו שם, והנה אנחנו כאן. חג, סוכות, הכל סגור, חם ואחר. העייפות מכריעה אותנו. בשעת צהריים מוקדמת, נרדמים באמצע משפט.

"אצל פרוסט, לעומת זאת, יש עודף יופי. צריך להיזהר מיופי, להיזהר לא להשתכר, לדעת ברגע הנכון לעצור, לכתוב יבש. צריך כל הזמן לחשוב, להיות על המשמר, לא ליפול שבי.

למשל, בחלק הראשון של "בעקבות הזמן האבוד" ישנה הדמות של הדודה ליאוני ששוכבת ולא יוצאת מהמיטה. היא סידרה לעצמה את המיטה ליד החלון ודרכו היא משקיפה על הרחוב בקומברה, מי הולך ומי בא. היא יודעת הכול. בקט הושפע מפרוסט והלך בדרכו, אך דרכו שונה בתכלית השינוי. בקט שלה מתוך השפע הפרוסטיאני את התמצית של התמצית והביא אותה למצב הקיומי של בין להיות או לא להיות, משהו שהוא ספק חי ספק לא חי. אם את לוקחת את האדם האחד, בחדר, ברגע של איזו תמצית טהורה לחלוטין – זה הגיבור של בקט. הטוהר של בקט, כמו שיש לאדם ביום המוות שלו, לאחר שכלו כל החשבונות וכלו כל החובות, הכול נגמר והאדם עומד בלי שום כסות, שום פרחים ושום יופי, בלי כלום, במצב הכי אלמנטרי, כשכבר שמים אותו על הקרשים – זה הקטע שלי בבקט."

(הלית ישורון בראיון למיכל יפת, חיים עם ספרים, הוצאת אחוזת בית ספרים)

המלכה אליזבת.

עזבתי את הסטודיו ליד השוק, פיניתי את הפינה שלי. ההרפתקה של שולחן עבודה מחוץ לבית, הסתיימה לעת עתה.

אורי קליין.

---

סוף תקופה. האחרון בין הכותבים לעיתונות, שאהבתי לקרוא וחיכיתי לטקסטים שלהם (עלי מוהר ב'העיר', יורם ברונובסקי, יואל מרקוס ודניאל רוגוב ב'הארץ').

סוף הסמסטר, סוף השנה. ככל הנראה, היום לימדתי את השיעור האחרון בבניין הזה.

הכנתי עוגת ביסקוויטים עם גבינה ותותים. מחר מתחילה שנה חדשה.