beckett.jpg

[Samuel Beckett, London, 1963. Photo: Dmitri Kasterine]

"מה הביא אותך לתלות על הקיר תמונות של בקט ופרוסט?

התצלום של בקט הוא כאן כי בתצלום הזה, כמו בהרבה תצלומים שלו, אפשר לזהות את מה שניתן להגדיר כ'מצב האדם'. זה מה שיש בישיבה הזאת, שמתקיימת בין ייאוש ליציאה מייאוש, את ה'מה אעשה?', ה'מה לעשות?'. זו בשבילי תמצית השאלה החוזרת שוב ושוב בחיים שלנו  – 'מה אעשה?', והשאלה הזאת עולה אצל בקט הרבה מאוד, והיא עזה ותמציתית, בלי לבזבז זמן על שטויות, בלי לבזבז את הסבלנות של הקורא, בלי לבזבז את הסבלנות על שאלות נלוות שנעשות מיותרות לצידה. כשאת שואלת 'מה אעשה?', 'מה אעשה', פירושו של דבר שאת שואלת איך אעבור את הזמן, איך אעבור את החיים. זה משהו אנושי כל כך. זאת מהות התצלום הזה בשבילי.

[…] פרוסט, שאותו אני אוהבת פחות מאשר את בקט, הוא מָדוֹר אחר, מָדוֹר של חיים אחרים ושל רגישויות אחרות. פרוסט זה כבר כשיש לך האפשרות להתפנות, אז את יכולה לעשות לזה מקום. בקט זה מין אין ברירה. אם יש לך רגע אחד ואת שואלת איך למלא את הרגע הזה בתמציתיות, בהכרחיות, בשבילי הרגע הזה הוא בקט. אני מדברת על הצורך הדחוף, כשאת אומרת לאדם, 'תגיד את המילה האחרונה שלך'. את המילה האחרונה הזאת אמצא אצל בקט, ואילו אצל פרוסט אצטרך לבחור אותה מתוך הרבה מילים אחרונות."

(הלית ישורון בראיון למיכל יפת, מתוך הספר: חיים עם ספרים, 29 שיחות עם אוהבי ספר, אחוזת בית, הוצאה לאור)

streett.jpg

"נורית גוברין […] נולדה לתוך הספרות העברית. אביה, הסופר והמסאי ישראל כהן, היה עורך "הפועל הצעיר" וביתו היה בית ועד לסופרים. במוצאי שבת היתה מתכנסת בביתו חבורה של סופרים ומשוררים על כוס תה ועוגה: יעקב פיכמן (הוא לא ראה היטב בזיקנתו והיא זוכרת את מגע ידיו הגדולות על פניה), י.ד. ברקוביץ, ישראל זמורה ואחרים. ואביה היה הולך על שפת הים או ברחובות תל אביב עם אליעזר שטיינמן, עם אברהם שלונסקי או עם אברהם חלפי, והיו מדברים ומדברים עד שנזכרו בילדה הקטנה שליוותה אותם כל הדרך.

בילדותה אמר לה אביה כי יום שלא קוראים בו ספר חדש הוא יום אבוד. לסופר אליעזר שטיינמן (חתן פרס ישראל ופרס ביאליק, אביהם של נתן ודוד שחם), שאף הוא גר במעונות, היתה ספרייה ענקית. נורית היתה בוחרת ספר ומחזירה אותו אחרי יום־יומיים למקומו על פי הרווח שנותר בין הספרים ונוטלת את הספר הבא במדף. היא זוכרת כל משפחה שגרה כאן במעונות ומכירה כל פינה בתל אביב הקטנה והגדולה. אני חדש כאן, אבל לכמה דקות יש לנו זיכרונות ילדות משותפים: "במשעול הצר", "בית טיבו", "ז'ן קריסטוף", "הנפש הקסומה".

אנחנו נפרדים ליד הצרכנייה. הדרך האינטימית שבה דיברה על תל אביב מזכירה לי את מאיר, גיבור הרומאן "סוף דבר" מאת יעקב שבתאי: כמי שנולד וגדל בתל אביב מאיר חש בה בבית, כאילו היו רחובותיה "הסתעפויות שלו עצמו". אפילו רחוב קינג ג'ורג' "היה קרוב כל כך לליבו בכל ריפוטו וכיעורו הפרובינציאליים". אדם המגיע בבגרותו לעיר חדשה הוא קודם כל מהגר. כמה שנים יחלפו לפני שיחוש בה בבית? אין לי מושג. אני ממתין."

(אברהם בלבן, רשימות תל-אביביות, 'הארץ' ספרות ותרבות 27.6.17)

perec

"העיתון היומי כותב על הכל, פרט ליום-יומי. עיתונים משעממים אותי, הם אינם מלמדים אותי דבר: מה שהם מספרים לי אינו נוגע לי. הוא לא פונה אלי ולא עונה על השאלות שאני שואל או שאני מבקש לשאול.
מה שקורה באמת, הדברים שאנחנו חיים, השאר, כל השאר, איפה הוא? מה שקורה כל יום וחוזר על עצמו כל יום, הבנאלי, היום-יומי, המובן מאליו, הפשוט, הרגיל, שאינו יוצא דופן, רעש הרקע, השגרה; כיצד לדווח עליהם, כיצד לחקור אותם, כיצד לתאר אותם?
"לחקור את הרגיל". אבל הרי התרגלנו אליו. איננו חוקרים אותו, הוא אינו חוקר אותנו, אין בו לכאורה שום בעיה. אנחנו חיים אותו מבלי להרהר בו, כאילו אין הוא נושא שאלות או תשובות, כאילו אין בו מידע כלשהו. שוב אין זו התניה אלא הרדמה. אנחנו ישנים את חיינו, שינה ללא חלומות.
אבל היכן הם חיינו? היכן גופנו? היכן מרחב קיומנו? איך לדבר על "הדברים הפשוטים" האלה, או מוטב, איך לעקוב אחריהם, להקים אותם מרבצם, לשחרר אותם מן המעטה שהם כלואים בו; איך להעניק להם משמעות, לשון: שידברו סוף סוף על הקיים, על קיומנו."

(ז'ורז' פרק, גישות למה, מצרפתית: לנה שילוני, 'המעורר', גיליון מס. 1, סתיו 1997)

 

drawing.jpg

"אני לא יודעת, לא נכנסתי לחדר, אבל אני חושבת שאני יודעת משהו על מצב התודעה הזה, להיכנס למקום סגור. מאוד אהבתי להתחבא בארונות כשהייתי ילדה. אהבתי להיות בחשיכה, בריח השמלות והמעילים של אמא שלי, המצעים. זה לא כל כך מה עשיתי שם אלא מה הייתי. יש ערך גדול בהסתגרות. התרבות שלנו חושבת שיש אמת גדולה, שיש ערך גדול בלהיות בחוץ, 'לצאת מהארון', ואני רוצה להגיד לא, לפעמים נורא מעניין להיכנס לארון, יש בזה לא פחות אמת, בטח בעידן הנראות הזאת כשכל אחד יוצא מהארון בכל מיני מובנים. להיכנס, גם זה מעניין. לא יכולתי לפרוץ את הדלת של מרגי בדיוק כמו שהמשפחה לא יכלה. סופרים לא יכולים לעשות כל מה שהם רוצים. יש איזו חוקיות פנימית של העולם, אני מאמינה, שאם עושים את מלאכתם נאמנה, צריך לציית לחוקיות הפנימית. לא רציתי לפרוץ את הדלת".

(ראיון עם רונית מטלון, גילי איזיקוביץ, מוסף גלריה, 'הארץ', 7.10.16)

knaz.jpg

"קנז הוא בעיקר סופר ששומר מרחק […] קנז, באדיקות, מקפיד על שמירת המרחק, גם מן הדמויות שלו. לא כבן בית, אלא רק כמו שכן שמציץ בחדר מדרגות, יביט קנז בדמויותיו תמיד קצת מן הצד, אף פעם לא ייכנס פנימה עד הסוף, אף פעם לא ידע אותן 'לפני ולפנים'. לעולם הוא לא יהיה 'מספר יודע-כל': כאילו שאפשר לדעת על מישהו – לא כל שכן על דמות זרה ממך – את ה'כל'. קנז יתקרב אל דמויותיו תמיד כמו מבעד למטפחת: בחלקים נרחבים של הטקסט, חלקם משמעותיים ביותר ולפעמים גם דרמטיים ממש, הוא יותיר אותן להיות לבדן, לחמוק ממבטו."

(נעמה צאל, יהושע קנז – סופר ששומר מרחק, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 11.3.16)

izhar.jpg

ס. יזהר על ספרות: "את הזהב הזה מגלים מעטים. הם קוראים לאחרים לבוא אחריהם, אבל אחרים יש להם.. בכלל, ספרות עכשיו היא לא הדבר המושך ביותר, יש לה מתחרים קשים. כשטולסטוי כתב, לא היו אחרים שתיעדו את המלחמה ושלום. לא היתה טלויזיה שתיעדה את המלחמה ושלום, ומי שרצה לדעת את הדברים האלה, קרא את זה אצלו, באופן שהיום אין תיעודים כאלה […] זה היה טולסטוי, ואחד האחרונים לכתיבה מסוימת שנגמרה. הכתיבה של היום היא שונה, היא פונה לקהל אחר, באופן אחר, מכיון שיש לה מתחרים שמתחרים על הזמן הפנוי של האדם. כשיש לך זמן פנוי מוגבל ואתה בא הביתה עייף, אתה פותח את הטלויזיה ולא הולך לקרוא איזה משהו שצריך להבין אותו ולהתפלסף בו וכן הלאה וכן הלאה. אבל תמיד יש מיעוט שמחזיק את הדבר הזה. המיעוט הזה, לא עבר זמנו ולא יעבור זמנו. כי בשבילו כתיבה היא כתיבה בעלת עומק ורוחק ושלושת המימדים, וזה משהו שאי אפשר לחיות בלעדיו. כשהייתי ילד, לא הייתי יכול ללכת לישון בלי ספר. מצאתי באיזה מקום שהוא מוטל הספר של פיקוויק, של דיקנס, מפורק לחבילות חבילות לפי גיליונות דפוס. לא הייתי הולך לישון, עם מנורת הנפט, אם לא הייתי לוקח את החוברת הזו וקורא אותה. ודיקנס עשה אותי. לא אף סופר עברי. בתרגום ההוא, באופן ההוא, בעברית המצחיקה של המתרגם. אחר כך קראתי דיקנס כמובן, באנגלית, וקראתי בתרגומים מתוקנים. לא היה שום דבר, כמו שהיה בעברית ההיא, המשונה, בתרגום ההוא, שהייתי לוקח לילה לילה, לקרוא אותו, בגיליון דפוס. גיליון הדפוס היה נקרא, הייתי מתפקע מצחוק, מכבה את העששית והולך לישון."

(מתוך ראיון ליאיר קדר, באתר 'העברים', על סופרים וספרות)