simania
כאן ועכשיו / מכתבים 2008-2011 / פול אוסטר וג'. מ. קוטזי

 

התכתבות בין קוטזי (אוסטרליה) לאוסטר (ניו יורק). אני אוהבת פרוייקטים שנוצרים בעקבות החלטה מאולצת או שרירותית. ניסיון לנהל שיחה ממרחק על מה שמעניין, בין זרים-מכרים, חברים לעט. כל אחד מציע נושא לשיחה ומפתח אותו, מפליג בעקבותיו, מעשיר אותו מכיוונים שונים. השני מגיב, מוסיף, מעלה שאלות. שיחה בין שניים, ללא הפאתוס המתבקש של סופרים, אינטלקטואלים, אנשי-רוח.

vk

וירג'יניה וולף ופרנץ קפקא. הורים ספרותיים. (כמו בשאלה של הכובען במסיבת התה: במה דומה עורב לשולחן כתיבה? בצד החדשנות הספרותית והכתיבה האישית הייחודית, מנסה למצוא ביניהם גם קווים ביוגרפיים משותפים: היחס לאבא, החיפוש אחר בית לכתוב בו בשקט, זהות מינית לא מובהקת).

"נדמה לי שאמרסון כתב באיזה מקום שספריה היא סוג של מערת קסמים מלאה באלה שהלכו לעולמם, ושאלה שהלכו לעולמם עשויים לקום לתחייה ולחזור לחיים אם רק נפתח בעמודיהם. הזכרתי קודם את הבישוף ברקלי, ובכן, זכור לי שהוא כתב שטעמו של התפוח אינו מצוי בתפוח – לתפוח כשלעצמו אין טעם – אף לא בפי האוכל אותו. הוא דורש מגע בין השניים. כך גם לגבי ספר, או אוסף ספרים; כך גם לגבי ספריה. שכן מהו ספר לעצמו? ספר הוא חפץ פיזי בעולם של חפצים פיזיים. הוא מערך של סמלים מתים. ואז מגיע הקורא המתאים, והמלים – נכון יותר, השירה המסתתרת במלים, שכן המלים לבדן אינן אלא סמלים – שבות ומגיחות אל החיים."

(חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תרגום: פביאנה חפץ ויורם נסלבסקי, הוצאת בבל)

יהודית הנדל.

 


 

'מזמן הפסקתי לשאול את עצמי שאלות להגיד לעצמי דברים. לפעמים נעשה לי חם בידיים עם זיעה בידיים. החדר נעשה גולמי ונטול צורה. באמצע היום אני מוצאת את עצמי בחושך פתאומי, קצת מדברת כדי להשתיק צעקה. וככה זה יחזיק מעמד ככה זה יהלך מחדר לחדר מרחוב לרחוב, נכנס ליותר חדרים, עובר יותר קירות, נקרע מן הגוף החי, ואני מפנה מבט לאט. רוח הקייץ מייבבת. אור לבן שוטף. אין דבר שאינו נדלק. ואני רואה. ודאי. אני רואה. ותחושת הקיום העזה בחדר, לבד, בקומה כולה, בבית כולו, לבד, לבד בעולם שהצטמק – עוברת עוד יותר חדרים שוברת עוד יותר קירות.
זה נקרא ערב קייצי שקט. מול שולחן הכתיבה שלי הרחוב ריק, ופתאום מדברים.'

(הכוח האחר, יהודית הנדל, ספרי סימן קריאה)

 

צ'כוב היה תמיד בלחץ זמן כשכתב; כתבי היד שלו חייבים היו להגיע בזמנים שקבעו מראש המוציאים לאור, והוא, בעל מצפון, לא העז שלא לעמוד בהתחייבויותיו. ההכרח לסיים לכתוב סיפור ביום נקוב, בכל מחיר, היה קשה.
"…זאת הסיבה," אמר, "שההתחלה תמיד מלאה הבטחות, כאילו אני מתחיל בכתיבתו של רומן, האמצע מעוך וביישני, והסוף… זיקוקי דינור."

(חיי צ'כוב, רומן ביוגרפי, אירן נמירובסקי, מצרפתית: עמנואל פינטו, הוצאת כתר)

 

AGNON.jpg

(אביגדור אריכא, דיוקן שמואל יוסף עגנון, 1966)

אריכא אהובי,

ארבעה מכתבים מונחים אצלי מבין מכתבים הרבה שאני מבקש להשיב עליהם ומכולם מבקש אני לכתוב לך תחילה. אבל אתה יודע ומכיר אותי לא חלק מבקשותי מתמלא. ביום מן הימים אולי אשב ואכתוב לך או אולי אשב עם עצמי ואכתוב בלא דיו ובלא עט ובלא מלים ואולי יגיעו אותם הדברים אליך כדרך שמחשבות ליבנו מגיעות מאיש אל אחיו. לעת עתה היה לי בריא ושלם ודע ידידי שמאד מאד אני רוצה לראות אותך בארץ, בברכת שנה טובה ובברכת כל טוב,

אוהבך,

ש"י עגנון

(מתוך קטלוג התערוכה 'כלב חוצות', מרדכי עומר, בית עגנון בירושלים ומוזיאון תל אביב לאמנות)

 

פרנץ קפקא ('הפצע של קפקא') ועמוס קינן ('על דעת עצמו'), נלחצים זה אל זה בתא האחורי של התיק האפור שלי. מה הם עושים שם ביחד? האם עמוס מלמד את קפקא לזרוק פצצות ולהתענג על אוכל? האם קפקא מכתיב לעמוס מכתבי אהבה?

davy-micawber.jpg

[דייויד קופרפילד ומר מיקובר, רישום של פרנק ריינולדס]

א' וא' נסעו עם ע' וע' לסופשבוע בלונדון. אני לא נסעתי, אבל זה לא הפריע לי לקפוץ הבוקר לבית של דיקנס, ישר מהמיטה. איזה כיף, אפשר לבקר בכל החדרים בבית, לעלות ולרדת ברעש במדרגות, ואפשר להתקרב לכל תמונה שתלויה על הקיר, כאילו שעומדים מולה (הסיור הוירטואלי מאוד משכנע, אבל המוזיאון נראה לי קצת מאכזב, כי הוא יותר מוזיאון של תמונות וחפצים מאשר בית משוחזר).
לעומת זאת, לבית של רודיארד קיפלינג בסאסקס (שבו ביקרתי גם במציאות), יש אתר פחות מושקע, אבל הגינה שלו נפלאה, יש בו המון חדרים שנשתמרו כפי שהיו בחייו של קיפלינג ואפשר לדמיין אותו מסתובב בהם בנעלי בית (ויש גם מדריכים פנסיונרים בריטיים להפליא, ששמחים לחלוק עם המבקרים את כל מה שהם יודעים על מגירת הגרביים או הרגלי הכתיבה שלו).