"בבוקרו של ערב חג המולד, בשעה שטיילה לה לבדה בריג'נט פארק, החליטה וירג'יניה לפתע פתאום לנסוע אל קורנוול. הרעיון נקרה לה בבת אחת – בשעה שתים עשרה וחצי, כך היא מספרת; והרכבת יצאה בשעה אחת. סופי כמעט שנתקפה היסטריה, מוד ארזה את ענק האחלמה שלה, אבל שכחה את הממחטות, ובכל זאת הגיעה בזמן לרכבת. לילאנט היתה נפלאה, מזג האוויר היה נעים כבעת האביב, והיא שוטטה על פני מחוזות הכפר, גררה רגליה עד טרן קרום ובילתה את חג המולד בשקט. אם רצתה לשוחח, היו לה לפניה המשרתת ואיש המעבורת; לצורך התעמלות אינטלקטואלית, היו לה סיפוריו של ד"ר מיירון על הליידי הסטר סטאנהופ."

(קוונטין בל, וירג'יניה וולף, ביוגרפיה, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן)

"[…] ספרים היו מרתקים בעיני. קראתי כל מה שהיה בספריה. הכל. אבל בעיקר זו היתה השפה. דרכים שונות לומר אותו דבר, בחירות שהסופרים עשו כדי לספר לי משהו, או לגרום לי לראות משהו. זה מה שהיה נפלא. עדיין נפלא."

(טוני מוריסון, The Pieces I Am, מתוך הסרט התיעודי שנעשה עליה)

"התחלתי לכתוב "ברצינות" בגיל תשע עשרה. לכתוב ברצינות פירושו כנראה לרצות לפרסם, אבל חשוב מזה, פירושו כנראה לרצות בכל מאודך לנצח את עצמך.

[…] בהתחלה, בראשית הכתיבה, לא היה לי יום ולא לילה. כל דקה ביממה רציתי להיות עם "זה". העתקתי לנקי על דפים לבנים דקיקים וחזרתי והעתקתי לנקי בנחישות עצומה ובתשוקה. משפט שהתעקם שבר את לבי ושיגע אותי. דשתי בו שוב ושוב עד שהוצאתי לו את נשמתו. עם הזמן והשנים למדתי שהדבר החשוב בכתיבה הוא לא רק השליטה אלא גם ההרפיה: פשוט לעזוב. לעזוב דווקא באמצע התנופה של הכתיבה, ללכת. לחזור לזה מחר, או מחרתיים. לתת לפתרונות להתגלות מאליהם, ולא לרוץ אחריהם עם קלשון."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך: שבעה הרהורים ועובדות על הכתיבה, אפיק ספרות ישראלית)

---

"[…] ואכן, הפח במטבח, שרוקן לפחות שלוש פעמים ביום, נגדש בניירות צהובים "מבוזבזים" שעל רובם נכתבו לכל היותר שלושה משפטים. זה היה העניין: מאבקי העיקש במלאך נסב רוב הזמן על פרוצדורות ונימוסי שולחן, לא פחות משנסב על תכנים, כלומר: על כתיבה תמה. היה ועדיין יש לי כתב יד מזעזע: לא ממש בלתי קריא אך כה מכוער! קשה לתאר עד כמה פצע אותי כיעור זה, שנתפס ממש כאלמנט של טומאה כשהפעולה הפיסית של הכתיבה היא סוג של התקדשות: הטון הנכון של המשפטים עלה בקנה אחד לגמרי עם צחות האותיות, ואני העתקתי לנקי וחזרתי והעתקתי לנקי, ימים על ימים. עד היום, למרות שנטשתי את שיגעון הכתיבה התמה, נדמה לי שיש משהו במעשה הכתיבה, "היצירה" בכלל, שמצריך, ממש מחייב, שוליים רחבים של תנועות שווא, בהייה, חלומות בהקיץ, בזבוז: בזבוז זמן, אנרגיה, יעילות במובן המקובל שלה, חלל, כסף לפעמים, בקיצור – כל מה שנרתם מראש לתכלית מוצהרת. ה"בזבוז" איננו אלא השוטטות הזאת באפלה או בחצי אפלה שבתוכה מגלים או לא מגלים לבסוף את האובייקט."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך: הסיפור הראשון, אפיק ספרות ישראלית)

הסרט על ג'ואן דידיון. לקנות את הספר 'שנה של מחשבות מופלאות'.

 

[René Magritte]

אחת לכמה שנים מתפרסם ראיון עם ג'יטה מונטה. בכל פעם היא אומרת אותם דברים, ובכל פעם אני נהנית לקרוא.

[…] את אלוני, היא מספרת, הכירה כשעבדה איתו בקאמרי על המחזה של ז'ורז' פדו, "צייד יצא לצוד בצד", שאותו תירגם וביים ב-1978. "נסים היה איש יוצא דופן והביטוי שלו מצא חן בעיני. הוא לא דיבר בהסברים או באסוציאציות. מספיק היה לפגוש אותו פעם אחת ולשמוע איך הוא מספר על המחזה כדי ליפול בקסמו. הוא היה אומר 'כן' ו'לא' ביחד, גם חיפש לזה מלה אחת ולא מצא. הוא טען שלא צריך להסביר דברים ובגלל זה גם לא אהבו אותו, לצערי. המחזות שלו לא מסובכים בכלל והשפה שלו מקסימה, עם זיקוקין די נור."

"על חנוך, להבדיל, אמרו 'אוי, עוד פעם חנוך לוין? עוד פעם קקה ופיפי ומוות'. מה זאת אומרת? תקראו קצת לפני כן על מה מדברים: על מוות, על אהבה, על כישוף. על מה יש לכתוב אם לא על זה?"

(המלכה מיפו: ג'יטה מונטה לא לוקחת שבויים, יאיר אשכנזי, 7.8.19, 'הארץ')

 

---

 

5.8.19 טוני מוריסון (לא קראתי אף ספר שלה).

[Tove Jansson, Self-Portrait]

קראתי את 'הרמאית הישרה' של טובה ינסון, שתמר קנתה לי לפני שנסעה. אני אוהבת איך שהיא כותבת – כתיבה נקיה, ללא עודפים, קצרה ועניינית, לא מתנחמדת ולא מתחנפת, כמו קתרי קלינג, הדמות הראשית שלה. הראש של טובה ינסון אחר, וכך גם העולם שהיא מתארת (בסיפורי המומינים, ב'ספר הקיץ', וגם בספר הזה). הכתיבה פשוטה וישירה לכאורה, אבל מתוחכמת. כמו הדמויות שהיא מתארת, מאחורי הפשטות מסתתרת מורכבות שנובעת מהתבוננות מעמיקה בבני אדם, בטבע ובחיות שבו.

עמליה כהנא-כרמון.

 

---

 

יורד שלג (שכבה דקה לבנה, נערמה על כסא הפלסטיק השחור בחצר).

 

מפגש ספרותי עם יעל נאמן (שקטה, עצורה ומרוחקת. משקיפה מבחוץ, מהצד, גם כשהיא נמצאת במרכז ההתרחשות).

(דיוקן של מרטירית).

שבת במיטה. קוראת בספר 'החתרנים' של מיכל פלג את הפרק הנפלא על 'יוליסס'. פלג משווה בין ג'ויס לדושאן. אני מפחדת גם מג'ויס וגם מדושאן. שניהם שכלתניים וחכמים מדי בשבילי. את 'דיוקן האמן כאיש צעיר', קראתי פעמיים בשנות העשרה המוקדמות שלי. בשתי הפעמים השלמתי את קריאת הספר בתחושת תיסכול, כי לא הבנתי לגמרי את כל ההקשרים והציטוטים. עם הסיפורים הקצרים של ה'דבלינאים' הסתדרתי יותר. למדתי את 'אוולין', אהבתי את 'המתים'. את 'יוליסס' קניתי, כשתורגם לעברית על ידי יעל רנן. דפדפתי בו, התחלתי לקרוא בפרק הראשון, נתקעתי במגדלור וזהו. לא המשכתי הלאה.

מיכל פלג זורקת אותי לזרועותיו מחדש (אני מוכרחה להגיד את זה שוב: הכתיבה שלה מבריקה, מענגת ומסעירה. כמו מורים טובים לספרות היא מלהטטת, מפענחת קשרים סמויים, משרטטת מפות-על, מנתחת ספרים ומגמות ביד אמן, מעוררת השתאות).