"לפני 61 שנה, כשהייתי ילד בן שמונה, הייתה לי התגלות קטנה. זה קרה באוטובוס בקו 18 בירושלים כשנסעתי בשעת בוקר מוקדמת לבית הספר שבו למדתי. הרדיו באוטובוס היה פתוח ושודר בו ריאיון עם הפסנתרן ארתור רובינשטיין. המראיין שאל 'מר רובינשטיין, ביום החגיגי הזה כשאתה בן 75, האם תוכל לסכם את חייך במשפט אחד'? ורובינשטיין לא היסס. הוא אמר 'האומנות עשתה אותי אדם מאושר. בזכותה ידעתי אושר'.

אני זוכר איך נדהמתי, אפילו הייתי קצת נבוך. בילדותי בשנות ה-50, כשצל העבר עוד ריחף בכבדות מעל הראשים, המילה 'מאושר' לא הייתה משהו שאדם אמור לומר בציבור. אני חושב שלא היכרתי אדם אחד בחוג החברים של הוריי, שהיה מעז לטעון ועוד בקול רם, שהוא או היא מאושר. […]

המילה המדהימה הזאת, 'אושר', התגלגלה באוטובוס כמו מטבע זהב ואני בעיני הילד שהייתי היבטתי במטבע הדמיוני וידעתי – אני רוצה את הדבר הזה שמר רובינשטיין אמר. אני רוצה את האושר המיוחד הזה, אני רוצה להיות אמן.

יותר מ-60 שנה חלפו מאז. האומנות, הכתיבה, הביאה לי אושר גדול, כמו האושר שאני חש היום כאן, באמסטרדם, בארמון איתכם. האושר של מי שהקול שלו נשמע וזוכה להכרה, האושר של מי שמרגיש מובן. גם כאשר הכתיבה גרמה לי סבל וכאב, זה היה סבל שהייתה לו משמעות. סבל של מגע עם חומרי חיים אמיתיים, ראשוניים, רלבנטיים לי. הספרות והכתיבה לימדו אותי את העונג של לעשות דבר דק ומדויק, בעולם עבה ועכור.

אני אדם חילוני בתכלית, אינני יכול להאמין באלוהים שיעזור לי לעמוד מול התוהו של הקיום. והנה הכתיבה לימדה אותי את הדרך לחיות ולחוות בו זמנית גם תחושה מחרידה של אין, של צלילה לתוך אובדן ושלילה מוחלטת של החיים, ביחד עם הרגשה חריפה של חיוניות, של מלאות החיים, של חיוב שלהם […]".

(דוד גרוסמן, בנאום הזכייה שלו בפרס ארסמוס באמסטרדם)

אורי אורלב.

"[…] כל אחד מאתנו הוא כמה, הוא רבים, הוא מערך סדור של עצמויות. לכן מי שבז לסביבה אינו אותו אדם ששמח בה או סובל ממנה. במושבה הגדולה של הווייתנו יש בני אדם מסוגים רבים, החושבים ומרגישים באופנים שונים. ברגע זה ממש, כשאני כותב, בהפוגה לגיטימית מן העבודה הדלילה היום, מלות התרשמות מעטות אלו, אני הוא הכותב אותן בתשומת לב, אני הוא השמח שאיני חייב לעבוד בשעה זו, אני הוא המתבונן בשמים שם בחוץ, השמים הבלתי נראים מכאן, אני הוא החושב כל זאת, אני הוא החש את הגוף מרוצה ואת הידיים קרות עדיין במעורפל. וכל עולמי זה, עולם של בני אדם זרים זה לזה, מקרין, כהמון מגוון אך קומפקטי, צל אחד ויחיד – גוף שקט זה אשר כותב, שאני רוכן אתו, בעמידה, מעל לשולחן הכתיבה הגבוה של בורז'ס שאליו באתי לחפש את כרית הספיגה שלי שהשאלתי לו.

[…] הכל מתאייד לי. חיי כולם, זכרונותי, דמיוני ומה שהוא מכיל, אישיותי, הכל מתאייד לי. אני חש כל העת שהייתי אחר, שחשתי אחר, שחשבתי אחר. […] לעתים אני מוצא, בבלבול ההמוני של מגירותי הספרותיות, ניירות שנכתבו על ידי לפני עשר שנים, לפני חמש עשרה שנה, אולי לפני שנים רבות יותר. ורבים מהם נראים לי של אדם זר; אינני מזהה את עצמי בהם. היה מי שכתב אותם, וזה היה אני. אני חשתי אותם, אך זה היה כמו בחיים אחרים, שכעת אולי התעוררתי מהם כמו מחלום של מישהו אחר. […]"

(פרננדו פסואה, ספר האי־נחת, עמ' 36, מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת בבל)

א. ב. יהושע.

מרץ הוא החודש של ז'ורז' פרק בהוצאת בבל. אני אוהבת איך שהוא כותב ואיך שהוא חושב.

"[…] נקודות אלו אינן היחידות שזוכות לעיסוק בספרה של צאל. "הם דיברו בלשונם" מלא באינספור אבחנות שכל מי שאוהב את כתיבתו של קנז ימצא בהן עניין (וגם עונג). אך אם לנסות בכל זאת לסכמן, נדמה כי מהקריאה בכלל הניתוחים שמציע הספר מתקבלת תמונתו של קנז כסופר שכתיבתו חגה סביב גוף אחד בעל כבידה רבה. אותו גוף שמימי, אותו נושא בעל משקל סגולי, כך מציעה צאל, הוא הבדידות. קנז הוא מחבר שיודע להיות לבד, שמספר על המאבק שנכפה על המבקש להיות לבד ושהיכולת שלו להבין שהוא לבד ושיש פער בינו לבין הדמויות היא המעשה המוסרי הגדול ביותר שלו כסופר. מתוך אותה הבדידות המבורכת מבינה צאל גם את חשיבות המפעל הספרותי של קנז בתוך ההיסטוריה של הספרות הישראלית. הוא הסופר שהצליח להגשים את הבקשה של נתן זך לזכות ברגע של שקט, להיות בעל יכולת לומר משהו לבד, להיות אדם לעצמו.

הדבר המרשים ביותר בניתוחה המשכנע והמרתק של צאל הוא שהיא מראה שהבדידות הספרותית שקנז שרוי בה אינה בדידות שמרחיקה את הקורא, אלא דווקא מחברת אותו אל הספר, הסיפור והסופר. ההבנה שיש סוג בדידות שדווקא פונה אל הקורא הזכירה לי דברים שכתב הסופר ג'ונתן פרנזן בהתבסס על מחקרים שונים על הקריאה אצל ילדים. לפי מחקרים אלו, אף על פי שכל הילדים שקוראים (ולמעשה כל מי שקורא) נמצאים לבד, ישנם שני סוגים של בדידות — בדידות של הילד שקורא מתוך תחושת ניכור מהעולם והרצון להוכיח שהוא טוב יותר, לעומת בדידות של ילד שחש כי דווקא כשהוא קורא לבד הוא מסוגל להתחבר אל שאר בני האדם או לפחות לנסות להבינם (אלו הם הילדים שפעמים רבות מדברים על ספרים או משתמשים בספרות כדי לייצר קשרים חברתיים). פרנזן מציין, אולי בפשטות אך בצדק רב, כי פעמים רבות מדי סופרים וקוראים פועלים מתוך שחזור של בדידות מהסוג הראשון ועסוקים תמיד בניסיון להוכיח שהם טובים וחכמים יותר. אך כאשר הסופר והקורא מצליחים לייסד קשר הבנוי על הבדידות המשותפת, נוצר הקסם של הספרות."

(יפתח אשכנזי כותב על הם דיברו בלשונם, הפואטיקה של יהושע קנז, מאת נעמה צאל, מוסף ספרים 'הארץ', 7.10.16)

לחפש את הספרים של דוד פוגל: תחנות כבות (בית המרפא, נוכח הים), כל השירים דוד פוגל (בעריכת דן פגיס), רומן וינאי, על שפת הכרך (שירים, זוטא),  לאהוב עד כלות (חליפת מכתבים עם אשתו עדה נדלר-פוגל).

"… בכתיבתו התמציתית חינך לדיוק וקפידה ביושר הניב, בהבעת עולם רגשותיו, הגיונותיו והוויותיו של האדם העברי. לא היה זה סתם סגנון "טלגרפי", אלא יניקה ממקור המחצב הישראלי, שמאז ומתמיד ידע להעמיד את כל התורה כולה על רגל אחת, ששאלתו מאז היתה: "פסוק לי פסוקך". הרי זה עניין של דיסציפלינה במחשבה, בהרגשה ובהבעה. גם בזאת ניצב שופמן כאמן-מופת, מעורה בשיתי השיתין של רוח היצירה הישראלית. שכן סוד הצמצום שבו קנה הסיפור השופמני את עולמו, הוא צמצום של שפע מעט מהרבה, ואילו סוד מקורו – מקור המחצב, הסיפור המקראי, אשר בשתיים-שלוש שורות אצר בתוכו עולם מלא".

(לזכרו של גרשון שופמן, אמן התמצית, מרדכי עובדיהו, עיתון 'דבר' 23.6.1972)

---

לקרוא את 'שלכת'.

יום שבת, ארבע אחר הצהריים [3 באפריל 1853]

"איני יודע אם זו אשמת האביב, אבל מצב רוחי רע היום להפליא. עצבי מרוטים כמו חוטים של פליז. אני סר וזעף, ואין לי מושג על שום מה. אולי האשמה ברומן שלי. זה לא הולך. זה לא עובד. אני לאה כאילו טיפסתי על הרים. לרגעים מתחשק לי לבכות. רצון על אנושי דרוש כדי לכתוב. ואני איני אלא אדם. נדמה לי לפעמים שאני זקוק לשינה של שישה חודשים רצופים. הה! איזה מבט מיואש אני נועץ בפסגות ההרים הללו, שאליהן נפשי יוצאת להעפיל!

את יודעת כמה עמודים כתובים יהיו לי בעוד שמונה ימים, חודש מאז שיבתי? עשרים. עשרים עמודים בחודש תמים של שבע שעות עבודה לפחות ביום! ומה אני מוציא מה? מה התוצאה? מרירות, השפלה עמוקה, ודחף נוגש ולאו בר כיבוש כתמיכה יחידה. אלא שאני מזדקן, והחיים קצרים."

(גוסטב פלובר, מתוך: מכתבים ללואיז קולה, מצרפתית: דורי מנור, המעורר, 1999)

"[…] "חולות הזהב" הם סיפורים קטנים ויפהפיים, תמימים וטהורים. הם טהורים במובן זה שהם אינם חותרים לשום מקום, אינם מבקשים להעביר מסר, אינם מגויסים לשום דבר ואינם נגועים באידיאולוגיה או בפוליטיקה. הם מחויבים אך ורק לעצמם ולאני הפנימי של המחבר. הם סיפורים שהיתה בהם רעננות וסטייה מן התלם שבו הלכו בני דורו האחרים, והם אלה שפתחו לבני דורי ולי שער. הם התירו לנו לכתוב על עצמנו, על ילדותנו, על סביבתנו בלי כחל ושרק. הם היו מעין כתב־רשות לכתוב בלי מניע, לכתוב כדי ליצור יופי, לכתוב את עצמנו בלי מעצורים. אלה סיפורים אוטוביוגרפיים באופן בלתי מוסווה וללא כל בושה. בושה? כי בזמנים ההם היתה בושה בהיחשפות מעין זו שב"חולות הזהב". בושה בסיום כְמו זה של הסיפור "חולות הזהב" עצמו: "הוא לעס את הפת המתובלת בגבינה, עיניו יבשות, ללא כעס, אך בלבו ידע שהוא בוכה".

(רות אלמוג, תמוז נתן לנו את הרשות לבכות, מוסף תרבות וספרות המוקדש לבנימין תמוז, 'הארץ' 5.7.19)