"[…] נקודות אלו אינן היחידות שזוכות לעיסוק בספרה של צאל. "הם דיברו בלשונם" מלא באינספור אבחנות שכל מי שאוהב את כתיבתו של קנז ימצא בהן עניין (וגם עונג). אך אם לנסות בכל זאת לסכמן, נדמה כי מהקריאה בכלל הניתוחים שמציע הספר מתקבלת תמונתו של קנז כסופר שכתיבתו חגה סביב גוף אחד בעל כבידה רבה. אותו גוף שמימי, אותו נושא בעל משקל סגולי, כך מציעה צאל, הוא הבדידות. קנז הוא מחבר שיודע להיות לבד, שמספר על המאבק שנכפה על המבקש להיות לבד ושהיכולת שלו להבין שהוא לבד ושיש פער בינו לבין הדמויות היא המעשה המוסרי הגדול ביותר שלו כסופר. מתוך אותה הבדידות המבורכת מבינה צאל גם את חשיבות המפעל הספרותי של קנז בתוך ההיסטוריה של הספרות הישראלית. הוא הסופר שהצליח להגשים את הבקשה של נתן זך לזכות ברגע של שקט, להיות בעל יכולת לומר משהו לבד, להיות אדם לעצמו.

הדבר המרשים ביותר בניתוחה המשכנע והמרתק של צאל הוא שהיא מראה שהבדידות הספרותית שקנז שרוי בה אינה בדידות שמרחיקה את הקורא, אלא דווקא מחברת אותו אל הספר, הסיפור והסופר. ההבנה שיש סוג בדידות שדווקא פונה אל הקורא הזכירה לי דברים שכתב הסופר ג'ונתן פרנזן בהתבסס על מחקרים שונים על הקריאה אצל ילדים. לפי מחקרים אלו, אף על פי שכל הילדים שקוראים (ולמעשה כל מי שקורא) נמצאים לבד, ישנם שני סוגים של בדידות — בדידות של הילד שקורא מתוך תחושת ניכור מהעולם והרצון להוכיח שהוא טוב יותר, לעומת בדידות של ילד שחש כי דווקא כשהוא קורא לבד הוא מסוגל להתחבר אל שאר בני האדם או לפחות לנסות להבינם (אלו הם הילדים שפעמים רבות מדברים על ספרים או משתמשים בספרות כדי לייצר קשרים חברתיים). פרנזן מציין, אולי בפשטות אך בצדק רב, כי פעמים רבות מדי סופרים וקוראים פועלים מתוך שחזור של בדידות מהסוג הראשון ועסוקים תמיד בניסיון להוכיח שהם טובים וחכמים יותר. אך כאשר הסופר והקורא מצליחים לייסד קשר הבנוי על הבדידות המשותפת, נוצר הקסם של הספרות."

(יפתח אשכנזי כותב על הם דיברו בלשונם, הפואטיקה של יהושע קנז, מאת נעמה צאל, מוסף ספרים 'הארץ', 7.10.16)

fogel.jpg

לחפש את הספרים של דוד פוגל: תחנות כבות (בית המרפא, נוכח הים), כל השירים דוד פוגל (בעריכת דן פגיס), רומן וינאי, על שפת הכרך (שירים, זוטא),  לאהוב עד כלות (חליפת מכתבים עם אשתו עדה נדלר-פוגל).

shofman.jpg

"… בכתיבתו התמציתית חינך לדיוק וקפידה ביושר הניב, בהבעת עולם רגשותיו, הגיונותיו והוויותיו של האדם העברי. לא היה זה סתם סגנון "טלגרפי", אלא יניקה ממקור המחצב הישראלי, שמאז ומתמיד ידע להעמיד את כל התורה כולה על רגל אחת, ששאלתו מאז היתה: "פסוק לי פסוקך". הרי זה עניין של דיסציפלינה במחשבה, בהרגשה ובהבעה. גם בזאת ניצב שופמן כאמן-מופת, מעורה בשיתי השיתין של רוח היצירה הישראלית. שכן סוד הצמצום שבו קנה הסיפור השופמני את עולמו, הוא צמצום של שפע מעט מהרבה, ואילו סוד מקורו – מקור המחצב, הסיפור המקראי, אשר בשתיים-שלוש שורות אצר בתוכו עולם מלא".

(לזכרו של גרשון שופמן, אמן התמצית, מרדכי עובדיהו, עיתון 'דבר' 23.6.1972)


לקרוא את 'שלכת'.

Flaubert

יום שבת, ארבע אחר הצהריים [3 באפריל 1853]

"איני יודע אם זו אשמת האביב, אבל מצב רוחי רע היום להפליא. עצבי מרוטים כמו חוטים של פליז. אני סר וזעף, ואין לי מושג על שום מה. אולי האשמה ברומן שלי. זה לא הולך. זה לא עובד. אני לאה כאילו טיפסתי על הרים. לרגעים מתחשק לי לבכות. רצון על אנושי דרוש כדי לכתוב. ואני איני אלא אדם. נדמה לי לפעמים שאני זקוק לשינה של שישה חודשים רצופים. הה! איזה מבט מיואש אני נועץ בפסגות ההרים הללו, שאליהן נפשי יוצאת להעפיל!

את יודעת כמה עמודים כתובים יהיו לי בעוד שמונה ימים, חודש מאז שיבתי? עשרים. עשרים עמודים בחודש תמים של שבע שעות עבודה לפחות ביום! ומה אני מוציא מה? מה התוצאה? מרירות, השפלה עמוקה, ודחף נוגש ולאו בר כיבוש כתמיכה יחידה. אלא שאני מזדקן, והחיים קצרים."

(גוסטב פלובר, מתוך: מכתבים ללואיז קולה, מצרפתית: דורי מנור, המעורר, 1999)

light blue

"[…] "חולות הזהב" הם סיפורים קטנים ויפהפיים, תמימים וטהורים. הם טהורים במובן זה שהם אינם חותרים לשום מקום, אינם מבקשים להעביר מסר, אינם מגויסים לשום דבר ואינם נגועים באידיאולוגיה או בפוליטיקה. הם מחויבים אך ורק לעצמם ולאני הפנימי של המחבר. הם סיפורים שהיתה בהם רעננות וסטייה מן התלם שבו הלכו בני דורו האחרים, והם אלה שפתחו לבני דורי ולי שער. הם התירו לנו לכתוב על עצמנו, על ילדותנו, על סביבתנו בלי כחל ושרק. הם היו מעין כתב־רשות לכתוב בלי מניע, לכתוב כדי ליצור יופי, לכתוב את עצמנו בלי מעצורים. אלה סיפורים אוטוביוגרפיים באופן בלתי מוסווה וללא כל בושה. בושה? כי בזמנים ההם היתה בושה בהיחשפות מעין זו שב"חולות הזהב". בושה בסיום כְמו זה של הסיפור "חולות הזהב" עצמו: "הוא לעס את הפת המתובלת בגבינה, עיניו יבשות, ללא כעס, אך בלבו ידע שהוא בוכה".

(רות אלמוג, תמוז נתן לנו את הרשות לבכות, מוסף תרבות וספרות המוקדש לבנימין תמוז, 'הארץ' 5.7.19)

sitting

"חמישים וארבע שנים אני מתגורר בירושלים, מגיל ארבע עשרה. כשאני שואל את עצמי היכן עשיתי לאורך השנים את שעותי הרבות והיפות ביותר, אני חייב להודות, בבית הקפה. בית הקפה הוא נקודת התצפית שלי. בימים מסוימים – המקלט שלי, ובשעות החסד – המקום שבו אני מסוגל להתרכז בכל כוחותי. החדר שלי בבית מבודד, אך מה לעשות, לעתים אני מוצא עצמי בו בלתי מרוכז, עצל, מהרהר בפיזור דעת, ולבסוף יושב בכורסה ומעיין בספר.

[…] לפעמים אני חש שבית הקפה הוא נמל שכל שערי הדמיון פתוחים בו. אתה מפליג אל ארצות רחוקות, מתחבר אל אנשים שאהבת וחוזר ומתחיל הכל מחדש. לפעמים, לפנות ערב, דומה בית הקפה לבית תפילה חילוני שבו האנשים שקועים בהתבוננות.

אני אוהב את בית הקפה בחורף. בחורף יש לספל קפה חם טעמים רבים. בחורף יוצאים ממחבואם האנשים שאני מצפה להם. לפעמים זה אדם הדומה לדודי, ולפעמים זו בת דמותה של אישה אהובה שהלכה לעולמה. פעם נכנסה אישה לבית הקפה והיא דומה לאמי. בחורף יש לדמיון כוח יתר: הלב נפתח, המילים הנחוצות מזומנות לך ואתה מעלה דברים שגם ממך היו כמוסים. אומרים כי בתי קפה טובים יותר לכתיבת שירה מאשר לפרוזה. אותי מדרבנת ההמיה להיאחז בעיקר. השקט של הבית מטה אותי לעתים אל הפרטים המיותרים. בית הקפה, משום קצבו, דוחק בי לבחור את הפרטים ההכרחיים."

(אהרן אפלפלד, עוד היום גדול, ירושלים: הזיכרון והאור, ציורים: מאיר אפלפלד, כתר הוצאה לאור, יד בן-צבי)

ballash.jpg

"מדי פעם אני שואל את עצמי מאיפה באים הסיפורים, ואני לא כל כך יכול לענות. תראי, מצד אחד אני כן יודע, כי אני כל החיים חי חיי מרגל… אני מקשיב לשיחות לא שלי, אני מסתכל על אנשים זרים, ואם אני בתור בקופת חולים, או בתחנת רכבת, או בשדה תעופה – אני אף פעם לא קורא עיתון. במקום לקרוא עיתון אני שומע מה אנשים מדברים, גונב קטעי שיחות ומשלים אותם, או שאני מסתכל על הבגדים, או מסתכל על הנעליים – נעליים תמיד מספרות לי המון. מסתכל על אנשים. מקשיב. 

… את יודעת מה, אני אגיד לך ככה, בזמן שאני כותב מאמר, בדרך כלל אני כותב כי אני כועס. הכוח המניע הראשי זה שאני כועס על משהו. אבל כשאני כותב סיפור, אחד הדברים שמניעים את היד הזאת הוא הסקרנות. סקרנות כזאת שאני לא יכול לרוות אותה. נורא מסקרן אותי להיכנס לעור של אחרים. ואני חושב שסקרנות, לא רק שהיא תנאי הכרחי לכל עבודה אינטלקטואלית, היא גם סגולה מוסרית. זה גם אולי הממד המוסרי של הספרות."

(ממה עשוי התפוח? עמוס עוז משוחח עם שירה חדד, הוצאת כתר)

הקריאה בספר השיחות בין עמוס עוז לשירה חדד, היא פשוט תענוג. כמו לאכול בהיחבא ממתק מתחת לשמיכה. קוראת ומדי פעם פורצת בצחוק קצר, מופתע. הכריזמה של עוז מבצבצת גם כשלא רואים או קוראים אותו ישירות. אוהבת את הסיפורים הקטנים, את הדימויים השאולים מעולמות שונים, שהוא יודע לשלוף ולשבץ במקום וברגע הנכון.