"[…] תחת זאת הוא (דרידה) עושה אלגוריזציה באיש מן הכפר, שעומד לפני שער החוק ואינו נכנס בו, ומפרש אותו כקורא העומד לפני טקסט ספרותי ומוצא אותו בלתי־נגיש. השומרים הרבים הבאים אחרי שומר הסף מתפרשים אצלו כדחיות הרבות של המשמעות, או הדקונסטרוקציות, שהקורא נקרא להתמודד איתן. "לפני החוק" הופך אפוא ל"לפני הטקסט", מניפסט של דקונסטרוקציה ולא דגם שלה. […]

דעתו, אם כן, אינה אלא ביטוי של ייאוש לנוכח המשל הקפקאי הפתוח עד אין סוף. כמו "פרומתאוס", הדיאלוג בין יוסף ק. והכומר מסתיים בייאוש מגילוי האמת: "אין הכרח שתקבל הכול כאמת לאמיתה, די שתקבל הכול כהכרח בל־יגונה (המשפט, עמ' 212), כל מה שיש בידיו בסופו של דבר הוא דחייה אינסופית של האמת. בלשונו הנפלאה של בנימין: "בסיפורים שהשאיר לנו קפקא חוזרת אמנות הסיפור לרמת המשמעות שהיתה לה בפי שחרזדה: לדחות את העתיד"."

(שמעון זנדבנק, בזכות המשוגעים לדבר, לקרוא את קפקא: סיפור אישי, הוצאת ידיעות ספרים)

baittt

"היתה שעת צהרים ועל הספה שבחדר שכב ילד. זיזי הצמר הדוקרניים אשר לכיסוי היו מדגדגים בגבו וגופו היה מיטלטל בצער ועיניו משוטטות אל התקרה ואל הקירות החשופים מדי ואל הארון ירוק-הזכוכית, אשר דלת מדלתותיו תלויה על ציר אחד וכלי חרסינה לבנים משתעממים בתוך בטנו. בעיניו התחרו זה בזה שממון וחלום; וברפרף מבטו על ספר הלימוד והמחברת שעל השולחן, בא המרי ומחה את שניהם: מה שוממים הדברים שבספר.

מן החלון הגדול אפשר לראות את הים במורד הרחוב. מן הגג רואים את נמל יפו ואניותיו. הים רועש כל היום, ובלילה, כשאתה מקיץ, אתה שומע את קולו. מדוע אין מספרים עליו מאומה בבית הספר? מדוע אין המורה מגלה לאן פונות האניות מן הנמל, ומי הם רבי-החובלים, ומדוע עורכים משחק צפירות ודגלים?

הוא העוה פניו, ובהתעגל פיו לפיהוק ממושך ועצוב, עלה, לפתע, זכר חולות הזהב בלבו.

במעלה הדרך, בחצותך את רחוב אלנבי הגדול, אתה חומק ועובר אל פסי הרכבת ומשם שמאלה, לאורך השקמים הבודדות, משתרעים החולות. ואחריהם – גבעות הפלא ערוצי-הנחל הקטנים ואדמת-החומר האדומה של שׂרוֹנה החרושה. סמוך לכל אלה נמצא הבית האדום והגדול, בית מסתורין שרעש מכונות עולה מתוכו. הלאה מזה עומד ביתם של האחים התאומים. כל אלה עלו בזכרון הילד הכלוא בחדר הגדול ולבו יצא אליהם ודפק בחזקה.

בדומיה שילשל את גופו מן הספה הדוקרנית והציץ לעבר המטבח. אמא היתה עושה שם במלאכתה ומזמרת לעצמה. דלת המרפסת החיצונית היתה פתוחה. הוא שם את רגליו בסנדלי עור וחמק לרוחב המרפסת ומיד מצא את עצמו על המדרגות הצוננות המובילות למטה אל הרחוב ואל הדרור. ברכיו רעדו וצינה התגנבה סמוך לכתפיו, בהתבדר שרווּלי חולצת הטריקו.

כל עוד בתי השכונה בעקבותיו לא חש בטחון ושלוה. אך בהיותו מרוחק מהם האט צעדיו ובנטותו אל מעט הצל השרוי בשולי הבתים החל לבו מתרונן בקרבו. הוא הרים מקל דקיק מן המדרכה והיה פורט בו על מוטות הגדר. עיניו גדלו ועמקו. הנה יעבור על פני סוכות הגזוז ויסתכל בצלוחיות מלאות מיצים צבעוניים; ישמע קול פעפוע של מי סודה שוצפים לתוך כוס ויחזה מקרוב בששה אנשים המצטופפים בתוך המכונית האפורה, המסיעה בני אדם לאורך הרחוב הגדול. שוטר עומד בפרשת הרחובות והילד דוחק עצמו לפאת הדרך, שלא יבחינו בו ולא יחזירוהו הביתה. […]"

(בנימין תמוז, חולות הזהב)

vi.jpg

"[…] חדר השינה של הילדים היה בקומה העליונה של הבית, ושם נעשתה וירג'יניה בגיל צעיר מאוד מספרת המעשיות של המשפחה. כאשר כבו כל האורות, להוציא את אורה של אש הפחמים הגוועת, היתה פותחת בסיפוריה. אחד מהם עניינו היה משפחת דילקה, שהתגוררה בסמוך, והוא נמשך מלילה אחד למשנהו. תחילתו היתה תמיד בדבריה של ונסה המפללת ברתת גדול להשראה: "קלמנטה, מותק…", ואז היתה וירג'יניה, שנעשתה קלמנטה, פותחת: זהב היה מתגלה מתחת לרצפת חדר הילדים, ודי היה באוצר זה כדי לקנות מנות ענקיות של קודלי־חזיר וביצים – המזון החביב מכול על צעירי הייד פארק גייט 22, וכן הלאה וכן הלאה. הפנטזיה היתה מתעצמת, גדלה ומתערפלת, עד שנרדמה קלמנטה, וציבור שומעיה נאלץ להמתין ללילה הבא לשם המשך ההרפתקה.

במסגרת כזו של קרבה נוחה ללב נטלו הכול חלק לא רק בסיפורים, אלא גם במחלות. באביב של שנת 1888 חלו הילדים בשעלת. כולם היו חולים מאוד, איבדו הרבה ממשקלם, ונשלחו לעיר באת לשם החלמה. במהרה שבו כולם לאיתנם – כולם מלבד וירג'יניה. כאשר חזרו, לא היתה עוד עגלגלה וורדרדה כמקודם; הוטבע בה – ברכות יתרה, אבל במוחש – חותם האלגנטיות הדקה, המעודנת, המזוותת, שעתידה להישמר לה כל ימי חייה. יתר־על־כן: בגיל שש שנים נעשתה אדם אחר, מהורהרת יותר ונוטה לעיון ולמחשבה."

(קוונטין בל, וירג'יניה וולף, ביוגרפיה, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן, 1972)

יכולה להגיד עכשיו, אחרי שנים, שגם בכתיבה וגם בציור, העניין שלי בצורה, יותר מאשר בתוכן. (יותר מעניין אותי איך לספר סיפור מאשר הסיפור עצמו, יותר מעניין לצייר איש כמפגש של קווים וכתמים אפורים, מאשר לזהות שזה הוא).

suitcase

אורזת מזוודה קטנה, עולה על מטוס, טסה לארץ אחרת. בית מלון ישן, שער ברזל גדול, שיח ורדים, דלפק קבלה. מקבלת מפתח, עולה במדרגות שמובילות לחדר קטן, חלון לגינה. על הקיר פורטרט מצויר של גבר עם זקן. מיטה גדולה, כיסוי מיטה מתוח, כריות לבנות, שולחן איפור ומראה, כיסא בלי משענת. מוציאה את כל הבגדים מהמזוודה ומסדרת בארון. נשכבת על המיטה עם נעליים. יום ראשון בעיר זרה.

shofman.jpg

"… בכתיבתו התמציתית חינך לדיוק וקפידה ביושר הניב, בהבעת עולם רגשותיו, הגיונותיו והוויותיו של האדם העברי. לא היה זה סתם סגנון "טלגרפי", אלא יניקה ממקור המחצב הישראלי, שמאז ומתמיד ידע להעמיד את כל התורה כולה על רגל אחת, ששאלתו מאז היתה: "פסוק לי פסוקך". הרי זה עניין של דיסציפלינה במחשבה, בהרגשה ובהבעה. גם בזאת ניצב שופמן כאמן-מופת, מעורה בשיתי השיתין של רוח היצירה הישראלית. שכן סוד הצמצום שבו קנה הסיפור השופמני את עולמו, הוא צמצום של שפע מעט מהרבה, ואילו סוד מקורו – מקור המחצב, הסיפור המקראי, אשר בשתיים-שלוש שורות אצר בתוכו עולם מלא".

(לזכרו של גרשון שופמן, אמן התמצית, מרדכי עובדיהו, עיתון 'דבר' 23.6.1972)


לקרוא את 'שלכת'.

paper plane

"היו לי מורים גרועים והיו מורים טובים. לי הייתה זלדה. המשוררת זלדה. מורה לספרות כמוה אולי לא הייתה בעולם. אף פעם. היא הייתה המורה שלי בכיתה ב', אני גם הייתי קצת מאוהב בה, ולא הייתה מורה יותר נפלאה ממנה למילים […] אחר כך היה לנו מורה בבית הספר הדתי לבנים "תחכמוני", מרדכי מיכאלי, אני אפילו לא זוכר אם סיפרתי עליו קצת ב'סיפור על אהבה וחושך', או לא. הוא היה צובט לנו בלחיים. אף פעם לא יותר מזה, אבל הוא היה צובט בהתלהבות. מרדכי מיכאלי כל כך אהב לספר סיפורים. כל השיעור שלו היה מספר לנו אגדות, חלק מהן מהמיתולוגיה היוונית וחלק מחז"ל ומאוצר אגדות ישראל, אוצר האגדה של ברדיצ'בסקי, וחלק מהן היו כל מיני אנתולוגיות של אגדות עמים, היום זה נעלם מהשוק, מי קורא את זה כיום? חלק מהן היו כנראה אגדות שהוא עצמו המציא, או שידך ומיזג, או הפך על הראש. הוא כאילו לימד ספרות, אבל הוא התעלם לגמרי מהתוכנית. שום דבר שהיה בתוכנית הוא לא לימד, כל הזמן היה מספר לנו אגדות. שלושת רבעי הכיתה ישנו בשיעורים שלו, אבל זה בכלל לא הפריע למורה מיכאלי. אף פעם הוא לא נזף ולא גער. עוד חלק מהכיתה היו זורקים אחד על השני כדורי נייר, וגם זה לא הפריע לו: שיזרקו. אבל אני הייתי יושב אצלו בפה פעור, הראש שלי תמיד קצת באלכסון, העיניים קרועות לרווחה, והייתי שותה בצמא את הסיפורים שהוא סיפר. פשוט סיפר. הוא לא ניתח, הוא לא הסביר, הוא לא חיטט בשאלה "מה רצה המספר להגיד". אף פעם לא הביא לנו שום מוסר השכל, הוא לא הצביע על "האמצעים האמנותיים" ולא על "התחבולות" ולא על "המנגנון", גם לא ביאר את הרקע הביוגרפי והסוציולוגי וההיסטורי, ויתר לנו לגמרי על הקשרים ועל מוסר השכל, הוא פשוט סיפר."

(עמוס עוז, ממה עשוי התפוח? שיחות עם שירה חדד, הוצאת כתר)