tanuta picture

מבחוץ: קירות חשופים-אפורים, תריסי עץ לבנים, מטפס ירוק, עצי ברוש ועציצי גרניום. מבפנים: אפלולי וקריר, רצפת אבן חומה-אדמדמה. מבוך של מסדרונות חשוכים, כמו במינזר, שאפשר וצריך לטעות בהם… גרמי מדרגות עולים ויורדים לכיוונים שונים, דלתות שנפתחות לחדרי הסבה נעימים (עם כורסאות וספות מזמינות, אח גדולה וראש של חזיר שתלוי מעל האח), ודלתות סגורות שכתוב עליהן: privato. על הקירות בכל המסדרונות והחדרים תלויים תצלומים ישנים בשחור-לבן של אנשים שאולי גרו כאן ואולי לא (אני מקווה שכן) וציורים, תחריטים ורישומים של המקום (מזכרות מסדנאות ציור שהתקיימו כאן).


אנחנו ישנים בחדר מספר 5 בקומה השניה, מול הספרייה. הספרייה היא המקום שאני הכי אוהבת בבית הזה: חדר גדול ורחב עם כונניות ספרים מעץ כהה, גדושות בספרים ישנים (מדריכים לטוסקנה, ספרי אמנות איטלקית בשחור-לבן וספרי קריאה באנגלית), אח עצומה, שולחנות עץ כבדים (לקריאה, כתיבה ומשחקי שולחן), מנורות עומדות וכורסאות רכות. במשך היום התריסים של הספרייה סגורים, אבל מוקדם בכל בוקר החלון המרכזי נפתח, ואיתו הלב, וכל הירוק שמסביב נכנס אל תוך החדר.


הבית, האנשים על הקירות והאנשים שמתארחים בו, מזמינים סיפור (יכול להיות גם סיפור מתח של אגתה כריסטי, למשל).


(על מנת להעמיד דברים על דיוקם: הבית הישן נהדר, מלא אופי והיסטוריה, מעורר את הדמיון ואת הרגש הרומנטי. ההיצמדות למורשת העבר ולרעיונות אקולוגיים עכשוויים, דורשים התפשרות מסוימת שחלקנו התקשה להשלים איתה. אני אהבתי את הבית כי הוא ישן, ואילו הצעיר לא אהב אותו כי הוא ישן…).

bait.jpg

בתים שמספרים סיפור.


[…] ייתכן כי זו הסיבה שהתערוכה הזאת היא בעצם על הכל. דירה אחת שמספקת הצצה לחייהן של שלוש משפחות ומספרת את סיפורם של עשרות מיליוני מהגרים שנהרו לארצות הברית במאה ה–20. התפאורה היא ניו יורק וגם ההקשר החברתי־תרבותי הכי אמריקאי שיכול להיות, אבל הקשיים הם אוניברסליים. האתגרים לא שונים מאלה שחוו מהגרים בעשרות מדינות אחרות, וכמוהם גם הכמיהה להיטמע בחברה החדשה ולהשאיר את העבר מאחור.

[…] "לפעמים אנחנו שוכחים שזה הסיפור של כולנו", אומרת האשה, אנני. "אנחנו מציירים את המהגרים כקבוצה של אנשים זרים, מסוכנים, כאלה שרחוקים מאתנו, שלא קשורים אלינו. אנחנו שוכחים שכמעט כולנו בנים למהגרים כאלה או אחרים. מדובר בסיפור אנושי על אנשים שבנו את העיר שלנו ושגם היום ספק אם העיר יכולה להתקיים בלעדיהם. חשוב שנזכור את זה כשאנחנו מדברים עליהם כאילו הם מנסים לפגוע בנו".

(תערוכה על בניין אחד, שלוש משפחות וסיפור של מליוני מהגרים, צח יוקד על 'מוזיאון טנמנט' בניו יורק, מוסף גלריה, 'הארץ', 4.4.18)

ale.jpg

"… ברור שיש אנשים שמילים מסוימות הן שלהם, או שיש מילים אחרות שיוצאות מהם וזה זר, מוזר ולא מדויק, כאילו בוקע ממקום אחר. אני חושבת שילדים חשים בזה. בתור ילדה הייתה לי תחושה שלסבתא שלי, לאמא שלי, לאבא שלי, לאחי, לאחותי, יש מילים מסוימות שהן רק שלהם, והן חלק מהריהוט של הנפש שלהם. זו הזהות הזו בין המילה והסובייקט.

אני מוכרחה להגיד לך שאחד הדברים הכי מדכאים שלי בעולם זה לפגוש אנשים שאין בהם שום צד של ילדים. כלומר, המשחק. יש גם ילדים שנולדו פרופסורים מן המניין. יש אנשים שאין בהם את הדבר הזה, שאולי בכל זאת אפשר להעמיד משהו על הראש והוא יהיה אחרת […]

התחושה שלי היא שזו פוזיציה שקיימת עוד לפני שאתה כותב משפט אחד. אני יכולה לשחזר את הפוזיציה הזו מאז הילדות שלי, של המסתכלת, המתבוננת, השומעת. ראיתי את העולם כסיפור מגיל מאוד צעיר… מגיל צעיר ראיתי את עצמי מבחוץ וראיתי הכל מבחוץ […]

זה היה אחד הדברים שהכי אהבתי לשחק בהם, רואה ואינה נראית. אולי זה הדבר הזה של הספרות, להיות כל מיני אנשים."

(רונית מטלון בראיון לסיגל נאור פרלמן, 'הילדות נוכחת בכל מה שאני כותבת', מתוך 'דפים למחקר בספרות', כרך 20, תשע"ז, החוג לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה)

"… אני חושבת שבשבילי ספרות חשובה, בזה שהיא מלמדת אותי איך לחיות, באופן הכי עמוק שיש. כן, איך לחיות. היא מלמדת אותי על החיים. ובמובן זה, וירג'יניה וולף או דיקנס, זה אותו דבר, באופנים שונים. זה מלמד איך לחיות. על הרבגוניות של החיים, על ההשתנות של החיים, על הכאב, על היכולת לשאת בכאב, אי היכולת לשאת בכאב, על המוות. לפעמים היא מלמדת איך למות. זה התפקיד שלה.

אני חושבת שמספרי הסיפורים, תמיד לימדו את הדברים האלה. ה-Story Tellers, הם לימדו את השבט, את הקהילה, איך לחיות. כי בסופו של דבר אנחנו נושאים את החיים שלנו באמצעות סיפור. אדם שאין לו סיפור, הוא סכיזופרן. נכון? אם הסיפור שלנו נשבר, השפיות שלנו נשברת. אנחנו כל הזמן רוקמים סיפורים. צריך שיהיה בספרות, מה שוירג'יניה וולף אומרת, יושר פנימי. אם יש יושר פנימי, יש את כל הדברים. אבל לשנות את החברה? אני יודעת… מספיק שמזיזים תודעה של בן אדם אחד. "

(רונית מטלון, מתוך ראיון שערך איתה דורי מנור, מרץ 2017)

מאה שנה לס. יזהר.


"סיפור? לא. לא סיפור. סיפור בלי סיפור. בלי עלילה ובלי גיבורים. אפשר להתחיל בכל מקום ולהפסיק בכל מקום, לא תהיה יותר קדימה כשתקרא יותר ולא תהיה יותר אחורה כשתקרא פחות, הכול פה הוא כל הזמן רק באותו דבר באותו מקום באותו איזה היות-כאן אחד, איש לא זז הלאה מן הכעת ואיש לא זז הלאה מן הכאן, גם כשרואים שהוא הולך, או שהיא הולכת, ואפילו גם כששניהם הוא והיא הולכים שניהם יחד, והלואי והיו, אין קודם ואין אחר כך, סיפור שעשבים לא מוגדרים ותרועות לא ברורות מסתובבים בו חסרי פשר ומוזרים למדי וגם מיני הזיות מפתיעות מתלקחות פתע, פתאום, כן, שכולן, אגב, כולן הן הזיות של בחור אחד, אותו אחד כל הזמן, לא במיוחד אחד מעניין, או מסקרן במיוחד […]"

(מלקומיה יפהפיה, ס. יזהר, זמורה-ביתן, 1998)

kolmar.jpg

[Gertrud Kolmar]

"אינני סופרת, לא. אילו הייתי סופרת הייתי כותבת סיפור. סיפור יפה הייתי כותבת, עם התחלה וסוף, על כל מה שאני יודעת. אבל לכך אינני מסוגלת. אינני אמנית. רק מחנכת פרטית זקנה עם שביל מאפיר בשיער ושקיות דמע מתחת לעיניים עייפות."

(גרטרוד קולמר, סוזנה, מגרמנית נועה קול, הוצאת זיקית)


 

kavod.jpg

כשקראתי את הנובלה של גרטרוד קולמר, השם שלה נשמע לי מאוד מוכר. חיפשתי תמונה שלה בגוגל וגיליתי שאנחנו באמת מכירות, יש לה פנים בלתי נשכחות. העיניים האלה והשיער השחור נצרבו בי כבר מזמן. שיטוט קצר בכוננית הספרים ומצאתי אותה – בעמוד אחד עם וולטר בנג'מין בן-דודה, ב'נביאים בבלי כבוד' של פרדריק גרינפלד. ספר שחור קטן, מסידרת אופקים של עם עובד, שקראתי בגיל 16 או 17 ואהבתי כל כך. סיפורי חיים של אנשי רוח ויוצרים יהודים שחיו בגרמניה ואוסטריה בראשית המאה העשרים. ספר שהיה נקודת מוצא למסעות ארוכים וקצרים שלי בעקבות האנשים שהופיעו בו (מאהלר, פרויד, אלזה לאסקר שילר, וולטר בנימין, אלפרד דבלין, קפקא, טוכולסקי ואחרים) לקריאה בספרים שכתבו, או בספרים שנכתבו אודותם. חלקם גם היו דמויות שרשמתי את פניהם שוב ושוב.

armchair.jpg

"האינטימיות האבודה… במחשבה לאחור היה באותו פולחן קריאה שלפני השינה, מדי ערב, למרגלות מיטתו, כשהיה ילד קטן – אותה שעה, אותן תנועות – משהו מן התפילה. שביתת נשק פתאומית אחרי מהומת היום, פגישה מחוץ לזמן ולמקום, רגע של שלווה מהורהרת, הרגע שלפני המילים הראשונות בסיפור, ולבסוף קולנו, כמות שהוא, הליטורגיקה של הפרקים… כן, הסיפור שקראנו מדי ערב מילא את תפקידה היפה ביותר של התפילה, תפילה שנוגעת רק לבני אדם: מחילת חטאים. בלי תביעות, בלי חשבונות, בלי וידויים על עבירות, בלי בקשות לחלק ונחלה בעולם הבא, זה היה רגע של אחווה, בינינו, מחילת הטקסט, שיבה אל גן העדן הראוי היחיד: האינטימיות.
בלי דעת גילינו אחד מהתפקידים המהותיים ביותר של הסיפור, ובמובן רחב יותר של האמנות בכלל: הפוגה במאבקם היום-יומי של בני האדם. האהבה לבשה פנים חדשות. היא ניתנה בלא תמורה."

(דניאל פנק, כמו רומן, מצרפתית: חגית בת עדה, הוצאת שוקן)