"[…] נקודות אלו אינן היחידות שזוכות לעיסוק בספרה של צאל. "הם דיברו בלשונם" מלא באינספור אבחנות שכל מי שאוהב את כתיבתו של קנז ימצא בהן עניין (וגם עונג). אך אם לנסות בכל זאת לסכמן, נדמה כי מהקריאה בכלל הניתוחים שמציע הספר מתקבלת תמונתו של קנז כסופר שכתיבתו חגה סביב גוף אחד בעל כבידה רבה. אותו גוף שמימי, אותו נושא בעל משקל סגולי, כך מציעה צאל, הוא הבדידות. קנז הוא מחבר שיודע להיות לבד, שמספר על המאבק שנכפה על המבקש להיות לבד ושהיכולת שלו להבין שהוא לבד ושיש פער בינו לבין הדמויות היא המעשה המוסרי הגדול ביותר שלו כסופר. מתוך אותה הבדידות המבורכת מבינה צאל גם את חשיבות המפעל הספרותי של קנז בתוך ההיסטוריה של הספרות הישראלית. הוא הסופר שהצליח להגשים את הבקשה של נתן זך לזכות ברגע של שקט, להיות בעל יכולת לומר משהו לבד, להיות אדם לעצמו.

הדבר המרשים ביותר בניתוחה המשכנע והמרתק של צאל הוא שהיא מראה שהבדידות הספרותית שקנז שרוי בה אינה בדידות שמרחיקה את הקורא, אלא דווקא מחברת אותו אל הספר, הסיפור והסופר. ההבנה שיש סוג בדידות שדווקא פונה אל הקורא הזכירה לי דברים שכתב הסופר ג'ונתן פרנזן בהתבסס על מחקרים שונים על הקריאה אצל ילדים. לפי מחקרים אלו, אף על פי שכל הילדים שקוראים (ולמעשה כל מי שקורא) נמצאים לבד, ישנם שני סוגים של בדידות — בדידות של הילד שקורא מתוך תחושת ניכור מהעולם והרצון להוכיח שהוא טוב יותר, לעומת בדידות של ילד שחש כי דווקא כשהוא קורא לבד הוא מסוגל להתחבר אל שאר בני האדם או לפחות לנסות להבינם (אלו הם הילדים שפעמים רבות מדברים על ספרים או משתמשים בספרות כדי לייצר קשרים חברתיים). פרנזן מציין, אולי בפשטות אך בצדק רב, כי פעמים רבות מדי סופרים וקוראים פועלים מתוך שחזור של בדידות מהסוג הראשון ועסוקים תמיד בניסיון להוכיח שהם טובים וחכמים יותר. אך כאשר הסופר והקורא מצליחים לייסד קשר הבנוי על הבדידות המשותפת, נוצר הקסם של הספרות."

(יפתח אשכנזי כותב על הם דיברו בלשונם, הפואטיקה של יהושע קנז, מאת נעמה צאל, מוסף ספרים 'הארץ', 7.10.16)

"[…] תחת זאת הוא (דרידה) עושה אלגוריזציה באיש מן הכפר, שעומד לפני שער החוק ואינו נכנס בו, ומפרש אותו כקורא העומד לפני טקסט ספרותי ומוצא אותו בלתי־נגיש. השומרים הרבים הבאים אחרי שומר הסף מתפרשים אצלו כדחיות הרבות של המשמעות, או הדקונסטרוקציות, שהקורא נקרא להתמודד איתן. "לפני החוק" הופך אפוא ל"לפני הטקסט", מניפסט של דקונסטרוקציה ולא דגם שלה. […]

דעתו, אם כן, אינה אלא ביטוי של ייאוש לנוכח המשל הקפקאי הפתוח עד אין סוף. כמו "פרומתאוס", הדיאלוג בין יוסף ק. והכומר מסתיים בייאוש מגילוי האמת: "אין הכרח שתקבל הכול כאמת לאמיתה, די שתקבל הכול כהכרח בל־יגונה (המשפט, עמ' 212), כל מה שיש בידיו בסופו של דבר הוא דחייה אינסופית של האמת. בלשונו הנפלאה של בנימין: "בסיפורים שהשאיר לנו קפקא חוזרת אמנות הסיפור לרמת המשמעות שהיתה לה בפי שחרזדה: לדחות את העתיד"."

(שמעון זנדבנק, בזכות המשוגעים לדבר, לקרוא את קפקא: סיפור אישי, הוצאת ידיעות ספרים)

star

וירג'יניה וולף על כתיבת רומן – איך צריך לכתוב על החיים:

"[…] עלינו להודות שאנו תובעניים, וכן שיקשה עלינו להסביר מהו שאנו תובעים כדי להצדיק את אי־שביעות רצוננו. אנו מנסחים את שאלתנו בצורות שונות בזמנים שונים. אולם היא חוזרת ומופיעה בעקשנות שאין כמוה בשמטנו מידנו את הרומן שסיימנו לקרוא באנחה גואה – האם כדאי הדבר? מה הטעם שבכל זה? […] החיים חומקים להם; ואולי בלי החיים שום דבר אינו כדאי. מי שנזקק לשאלה מעין זו מסגיר את ערפולו, ברם לא נתקן הרבה אם נעדיף לדבר, כפי שרגילים המבקרים לדבר, על מציאות. בהודותנו בערפול שבו נגועה כל ביקורת הרומן, הבה נעז להביע את הדעה כי לגבינו, ברגע זה, מחטיאה צורת־הסיפורת שבאופנה את הדבר שאנו מבקשים לעתים קרובות יותר משהיא משיגה אותו. בין אם נקרא לו החיים או הרוח, האמת או המציאות, חלף לו דבר זה, הדבר העיקרי, או נע קדימה, ואינו מניח שיוסיפו לעכבו בתוך המלבושים הבלתי־תואמים שאנו מספקים לו. ולמרות זאת אנו ממשיכים בהתמדה, במצפוניות, לבנות את שלושים־ושניים הפרקים שלנו לפי מתכונת המתרחקת יותר ויותר מהחזון שברוחנו. חלק כה רב מהעבודה העצומה שבהוכחת הממשיות, הדמיון־לחיים של הסיפור, אינו רק עבודה היורדת לטמיון, אלא עבודה שלא־במקומה, במידה כזאת שהיא מאפילה ומכבה את אור־ההשראה שבתפיסת הנושא. כאילו נכפה על הסופר – לא מרצונו החופשי אלא על ידי איזה עריץ כביר־כוח ונטול־מצפון המשעבד אותו כולו – לספק עלילה, לספק יסודות של קומדיה, טרגדיה, התאהבות ורושם, של המתקבל־על־הדעת החונטים את החומר כולו ללא־פגם, עד כדי כך שלו היו כל דמויותיו הופכות לדמויות בשר־ודם, הן היו מוצאות את עצמן מלובשות עד לכפתור האחרון שבמעילן לפי צו האופנה. העריץ כפה את מרותו; הרומן הותקן לכל תגיו ודקדוקיו. ברם לפרקים, לעתים קרובות יותר ויותר ככל אשר יעבור הזמן, חולפת בנו תחושת פקפוק רגעי, עווית של התקוממות, בעוד הדפים הולכים ומתמלאים בדרך הרגילה. האם כאלה הם החיים? האם כאלה מוכרחים להיות הספרים?

הסתכל בתוכך פנימה והחיים, דומה, רחוקים מאוד מהיות "כאלה". בדוק לרגע אחד רוח־אדם רגיל ביום רגיל. הרוח קולט רבבת רשמים – פעוטים, פנטסטיים, בני־חלוף, או חרוטים כבציפורן־פלדה. מכל העברים הם באים, מטר בלתי פוסק של אטומים לאין ספור; וכאשר ייפלו, כאשר יקבלו את צורת החיים של יום שני או שלישי, הדגש מוטל בצורה שונה מבעבר; הרגע הקובע לא חל במקום פלוני אלא באלמוני; כך שאילו היה הסופר בן־חורין ולא עבד, אילו יכול היה לכתוב כאשר יחפוץ, ולא כאשר מוכרח הוא לכתוב, אילו יכול היה לבסס את יצירתו על הרגשתו שלו ולא על המוסכם, כי אז לא היו – לא עלילה, לא קומדיה, לא טרגדיה, לא התאהבויות ואסונות בנוסח המקובל, ואולי אף לא כפתור אחד תפור כנדרש על ידי חייטי צמרת. החיים אינם שורה של פנסי־כרכרות מסודרים סימטרית; החיים הם הילת־נוגה, מעטפה שקופה־למחצה העוטפת אותנו מראשיתה של התודעה עד סופה. האין תפקידו של הסופר לבטא רוח זה, רב־השינויים, הנעלם והבלתי־מוגדר – אף בגלותו כל סטייה־מהסלול או סיבוך – ולהמעיט  ככל האפשר בחומר זר וחיצוני? אין אנו קוראים רק לאומץ־לב ולכנות; אנו אומרים שהחומר ההולם את הסיפור שונה במקצת ממה שגורסת התפיסה המקובלת.

על כל פנים, בצורה זו או בדומה לה מבקשים אנו להגדיר את המהות המבדילה את יצירתם של כמה סופרים צעירים, אשר מר ג'יימס ג'ויס הוא הבולט שבהם, מזו של הקודמים להם. הם מנסים להתקרב יותר לחיים ולשמר בכנות־יתר ובדיוק־יתר את אשר מעניין אותם ומעורר את רגשותיהם – אם גם בתוך כך הם נאלצים להשליך את רוב המוסכמות המקובלות על הסופר. הבה נרשום את האטומים כפי שהם נופלים על פני רוחנו, לפי סדר נפילתם, הבה נסמן את קווי התרשים שכל מראה או כל מקרה יוצר על פני תודעתנו, גם אם תרשים זה מקוטע וחסר קשר ופשר למראית עין. אל נא נקבל כמובן מאליו, שחיותו של המקובל־כעניין־גדול רבה מזו של המקובל־כעניין־קטן. […]"

(וירג'יניה וולף, מסה על הסיפורת המודרנית, מתוך: הקורא המצוי. פס ריקמה צר, תרגומים ורשימות, וירג'יניה וולף, ט"ס אליוט, נח שטרן. עריכת תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד)

windowww

הביוגרפיה של וירג'יניה וולף היא חומת ההגנה הבצורה שלי. מתהפכת לצד שמאל במיטה, פותחת ומעמידה את הספר הכרסתני, תוחמת לי עולם של מחשבות וכתיבה וארוחות ערב אנגליות גדושות בפטפוטים ספרותיים, צלי בקר ויין. נהנית לקרוא על וירג'יניה כשהיא כותבת במרץ בשעות הבוקר או כשהיא משוטטת בטבע הכפרי שלה, טווה רעיון חדש לספר הבא…

קוונטין בל (אחיינה, הבן של ונסה בל), כותב על וירג'יניה וולף, האישה, הסופרת והדודה שלו. הוא מנסה לשרטט באופן כרונולוגי את סיפור חייה והכתיבה שלה ומלווה את הכתיבה בקריאה ביומנים, במכתבים ובטקסטים שלה ושל אחרים. למרות שהכיר אותה ואת רוב הסובבים אותה כל חייו, היכרות משפחתית וקרובה, יומיומית, הוא משתדל לשמור על עמדת המתבונן מן החוץ ונזהר מפרשנויות מרחיקות לכת של מחשבות ורגשות. מדי פעם הוא מעיר בעדינות הערות מחכימות שמנסות להבהיר או להבין את מהלכיה. הכתיבה פשוטה ועניינית, לא ספרותית. הדמות של וולף צבעונית ומרתקת דיה כדי ליצור עניין ויופי (לקראת סוף הקריאה גם אני מצרפת לקריאה את היומנים שלה ב'חירות של רגע', ואת הספרים 'אל המגדלור', 'מרת דאלווי' ו'הגלים'. חבל שלא חשבתי על זה קודם).

"אז מה לעשות עכשיו? דבר ראשון — להישאר בבית, להסתגר במקום מוגן, גם ככה אין ישיבות ואין לימודים. להתנתק, לא לשמוע רדיו ולא לראות טלוויזיה. אבל המגיפה נכנסת הביתה למרות הסגר, ולכן כשהמייל והווטסאפ שלי עולים על גדותיהם מעומס של הודעות, וביניהן אין סוף הודעות מהבנות שלי לא לצאת, לא לבוא לבקר, לשמור על מרחק של שני מטר, לא לתת לשליח של הסופר להיכנס הביתה — אני מחליטה פשוט לברוח מכאן.

לאן? הכי רחוק שאפשר והכי בטוח — למקומות שבהם התרחשו מגיפות אחרות […] ומה לחפש שם? תשובה לשאלה למה זה קורה, מה עושים עכשיו, ומה הערך של כל מה שבקלות כזאת כלה ונמוג.

וזה גם מה שאני עושה, כותבת. […] ראש הממשלה הכריז על תקנות חירום לסגר כללי, ואני עוברת מתבאי לפירנצה, ומפירנצה לאתונה ובחזרה, קוראת הכל ומוחקת הכל וכותבת ומתחילה מחדש. אני כותבת והמגיפה כבר לא מפחידה כל כך, לא מאיימת. אני פוקחת עיניים בבוקר, מנסה להיזכר. איפה אני? ואז מכת האור מהחלון הפתוח, כן, אני כאן. עכשיו. ועוד מעט הכל נגמר. ואז אני קמה, אוכלת ארוחת בוקר, שותה קפה, יושבת לכתוב וכל מה שנגמר מתחיל מחדש."

(נורית גרץ, 'ספרים' הארץ, 24.3.20)

vi.jpg

בוקר שבת. קוראת שוב במיטה, אחרי שנים, את 'חדר משלך' בתרגום של יעל רנן. איזו כתיבה נהדרת! זרם מחשבות צלול וחופשי מוצא דרכו מן הפנים החוצה, מרחף בקלילות על פני הנוף, מעלעל בספרים, מדלג בין עבר לעתיד, משלב התבוננות רגישה עם תבונה, הומור ויופי.

brosh.jpg

הולכים בשביל עמוס בעצי קטלב, מתחת ל'בר בהר'. ברוש אחד מחייך אלי ואני מדקלמת לעצמי "גם למראה נושן יש רגע של הולדת… והירח על כידון הברוש", וחושבת על נילי הקוסמת, המורה לספרות, שהיתה גם המחנכת שלנו בכיתה י"א/4, שחצייה בנות שלומדות ספרות וחצייה השני, בנים שלומדים פיזיקה – איך היא הצליחה לגרום לנו לאהוב כך את אלתרמן ואת ביאליק, אי שם בתחילת שנות ה-80?

kav

יהושע קנז כותב יפה כל כך. המתבונן הגדול, שרואה הכל. רואה, מקשיב וכותב בעדינות.

"[…] העלו אור חשמל בכיתה מפני שהיום החשיך פתאום והשמיים היו טעונים עננים שחורים. אהבתי את הרגעים האלה שלפני המבול ואת הרוך המטעה שהם משרים על אווירת החדר. הסתכלתי סביבי על חברי לראות את תוצאת האור הזה עליהם.

[…] אבל בערב, בשבתי עם הורי לארוחה, פרצה סערת ברקים ורעמים וכבה אור החשמל בבית. אמי העמידה על השולחן עששית נפט, שהיתה שמורה בארון להזדמנויות כאלו. פני הורי נמלאו צללים, ופתאום עלו בי באחת הדברים שאמר אריק על מותם האיטי של הוריו, וחנקו את גרוני. לא היתה זו עוד המחשבה הנוראה והאנוכית על מותם של ההורים שיותיר אותי בלעדיהם, המחשבה שהחרידה את ילדותי – אלא צער כבד מנשוא על שאיני יכול לעשות דבר להצלתם. מעולם לא חשבתי אותם לזקנים. הם היו תמיד חסרי גיל. אבל צללי העששית כירסמו באותה שעה בפניהם ובצווארם, פערו בהם חורים, עיוותום עד לבלי הכר, טבעו עליהם את האותות הגורליים. זיקנה נוראית קפצה עליהם, וידעתי שאילולא חששו להכאיב לי היו צועקים מרה. אבל הם ישבו שותקים, כבני ערובה ביד כוח סמוי ואכזר, סולחים כתמיד לחולשתי ולאנוכיותי, מחכים בסבלנות ובהשלמה לביצוע גזר הדין."

(יהושע קנז, בין לילה ובין שחר, בעריכת מנחם פרי, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)