"[…] רק מתי־מעט רואים כי חייו העכשוויים של אדם צעיר, תלמיד בית הספר, זקוקים לשעה של שקט מכל זה. רק מתי־מעט רואים כי ויתור על לימוד רציני של פרק בתנ"ך פירושו להותיר את האדם העכשווי בודד ואבוד בתוך הווה שהוא נסחף בתוכו בלא כל עוגן מנטלי המעניק לו זיכרון על דורות אחרים, אנשים קדומים, חוויות עתיקות. מעטים מבינים כי להיענות "לצו השעה" הוא להימצא בתחרות מתמדת על מטרות הנבחרות בידי חברות כלכליות המנהלות את המרשתת לתועלתן וכי בית הספר המסכין עם "צו השעה" ומוחק את הצורך בבחינות הבגרות במדעי הרוח משתף פעולה לא רק עם אינטרסים כלכליים־גלובליים אלימים אלא הוא בוגד בתלמידיו, בחובתו הראשונה ללמד באמת לקרוא ולכתוב.

יותר מכך, מדעי הרוח אינם לוויית־חן לבני־אדם אלא צורך עמוק, ראשוני וחיוני ליצירת סובייקט חושב, המסוגל לבחור, להתנגד, לפרש את המציאות שסביבו ואת המניפולציות המופעלות עליו. מדעי הרוח, הספרות, התנ"ך וההיסטוריה הם הכלי האנושי העומד מנגד לסחף העולם הבא לגמד כל נוכחות של בחירה ומחשבה עצמאיים.

הדיון של היום במעמדם של מדעי הרוח בבתי הספר הוא למעשה דיון בעצם הקריאה והכתיבה. הקריאה והכתיבה, ברמתן הגבוהה ביותר, הן חובתו הראשונה, הגורלית, של בית הספר מכיתה א' ועד סוף התיכון. ההפקרות שפשתה בתחום הזה בישראל היא כולה באחריות מערכת החינוך שלה. לימודי הספרות, התנ"ך וההיסטוריה הם המשכם הנכון של לימודי הקריאה והכתיבה, ואין זה בלי זה. […]"

(אריאל הירשפלד, משרד החינוך מחייב בורות, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ' 13.5.22)

סיימתי ללמד מוקדם. אכלתי ארוחת צהריים בקפיטריה של פרנק סינטרה ויצאתי לשוטט ברחבי האוניברסיטה. הטבע של האוניברסיטה מרגיע אותי. מתיישבת על ספסל בפינה מוצלת, נסתרת, בגן הבוטני. הרבה ירוק מסביב, קרפדה מקרקרת, ציפור מצייצת, שמש וראש שקט. אחרי הלחץ של התקופה האחרונה, נרגעת, נושמת, לא ממהרת לשומקום (הזמן שלי ברשותי, יכולה לשמור אותו בכיס). אחר כך הולכת לאקדמון (הירשפלד חוצה את הכביש) למשש ספרים. בחנות הספרים קופצת לי ליד הביוגרפיה של אניטה שפירא, 'ככה זה היה'. מעניין אותי איך היא תכתוב על עצמה. אוכלת ארטיק תות ומתחילה לקרוא על כר הדשא הגדול שליד מדעי הרוח. הפתיחה מוצאת חן בעיני. נכנסת חזרה לאוניברסיטה בדלת שאף פעם לא נכנסתי בה. המסדרונות של מדעי הרוח כל כך מכוערים. פתאום מתחשק לי נורא ללמוד פה (להיכנס להרצאה בספרות, לשבת לכתוב עבודה בספריה).

[…] אם אנחנו רוצים לשפר דברים, קשה לי להאמין שהגבלת הזרימה החופשית של ספרות היא הדרך היעילה להשיג את זה. עבורי, כתיבה היא לא ספורט קבוצתי. אני לא כותב עבור נבחרת פקיסטאן או נגד נבחרת ישראל. כשקוראים ספר, זה הזמן היחיד בחיינו שבו אנחנו לגמרי לבד, אבל למעשה מכילים בתוכנו גם את המחשבות שלנו וגם את המחשבות של אדם אחר — הכותב. זה משהו מדהים, ייחודי וחזק. אני מאמין שכתיבת ספרות היא דרך להשפיע על אנשים ולפתוח אותם לדרכי מחשבה חדשות. אין שום ניגוד בין ההזדהות שלי עם הפלסטינים לרצון לאפשר לישראלים לקרוא אותי, ואני לא מוכן שתהיה בעולם שפה שלא אסכים שהספרים שלי יתורגמו אליה".

(מוחסין חאמיד, מתוך כתבה של רונן טל, 'הארץ', 19.4.22)

[…] מעמדה של ספרות האוטופיקשן (באותו ראיון זבאלד מדבר על נטייתו החזקה אליה כקורא) ושל הממואר שכותבים סופרים, איתן ויציב ועומד על אותה מדרגה עם היצירה הספרותית־בדיונית. […]

אבל שלא כמו בחלקי עולם אחרים, כאן, בארצם של הניצולים מחורבן שאין לו שיעור, במקום שבו נשיאת עדות בגוף ראשון היתה צריכה לקבל מעמד מוגן — כאן, הזלזול ההיסטורי והחשש משפתו של הזיכרון האישי ממאנים להתפוגג. כתיבה אישית במובנה הרדיקלי הפורשת במפגיע מהזיכרון המוכלל, המדבר מהגרון הקולקטיבי, נחשבת עיסוק נרקיסיסטי קטנוני של נמושות.

אז הנה תזכורת חיונית: ספרות בנויה על עולמו של היחיד. למעשה, אם לצמצם אותה למהלך בסיסי אחד, ספרות היא חציית הגשר מן הפנים אל החוץ, היציאה של היחיד אל העולם והשיבה פנימה. המסע החוזר הזה הוא שעומד ביסוד האפוס ההומרי. ספרות מתארת את היחיד מול הגורל (טרגדיה); את היחיד מול אבסורד כיליונו הוודאי (הרומן ההגותי); את יחסי הגומלין בין היחיד לקונוונציות של תקופתו; ואת היחיד המגיב על אימת הרסנותו של הכלל (רומן של מנהגים ורומן חברתי). […]

(איריס לעאל, מדוע כתיבה אישית נתפסת בישראל כעיסוק לנמושות, 'הארץ' 2.7.20)

"[…] רבים רואים בילד מעין בבואה רבת קסם ואידיאלית של האמן: הוא חופשי ואינו שבוי במערכת של כללים וציוויי התנהגות וחשיבה; הוא יודע להשקיע את מרב מרצו ויכולת הריכוז שלו במשחק ובפנטזיה, במה שנדמה כלא פונקציונלי; הוא בונה עולמות מקבילים למציאות, כפי שהיצירה האמנותית נתפסת כבניית עולם עצמאי; יש לו יכולת היקסמות והתפעלות שהן מטבע המבט הראשוני והחדש על הדברים, יכולת שהמבוגר איבד בגלל נסיון החיים שלו. פרויד הצביע על האמן, הילד, הפושע, או החתולים כדוגמאות ליצורים המעוררים את סקרנותנו ואף את אהדתנו משום שהם מייצגים את השלב הנרקיסיסטי של התפתחות האישיות, השלב שבו היינו רוצים כולנו להישאר: השלב שבו מופנית האנרגיה התת הכרתית אל ה"אני", במקום להיות מועברת כמו בבגרות אל מושא כלשהו.

למגמת ההתיילדות באמנות הישראלית יש מקבילות ומקורות השפעה ביצירה האירופית והאמריקנית. עם זה, נדמה שדווקא בישראל היתה לה בתקופות מסוימות חשיבות מיוחדת. עובדה היא שיצירת כמה מן האמנים המרכזיים והמשפיעים ביותר בישראל מתקשרת למגמה הזאת; עובדה היא שאמנים צעירים רבים יוצרים כיום מתוך זיקה לעולם ולסביבה של ילדות. אחדות מיצירות הספרות החשובות שנתפרסמו בארץ משנות ה-50 ואילך כתובות מעמדת ילד, למשל כמה מספריהם של בנימין תמוז, דוד גרוסמן, יואל הופמן, חנוך לוין, יהודית קציר, יהושע קנז, איתמר לוי, אמנון נבות ואתגר קרת. כשס. יזהר חזר לפרסם לאחר שנות שתיקה רבות, בחר להתחיל בתיאור העולם מנקודת ראות של ילד רך. אחדים מגיבורי הסיפורים והרומנים של יעקב שבתאי אינם אלא ילדים מגודלים, כמו הדמות המרכזית בספרו 'סוף דבר', שהיא אדם פסיבי, שאינו מסוגל ואינו רוצה להיות אחראי למהלך חייו. אי היכולת לחיות חיים מלאים, בוגרים ובשלים, שהיא אחד הביטויים של החוויה הישראלית הילידית בחלק מן הסיפורת המקומית, מתרגמת ביצירה הספרותית לכיסופי מוות או לגעגועים לילדות […]".

(מתוך המבוא לקטלוג התערוכה ילדים טובים, ילדים רעים, אוצרים: יגאל צלמונה ונירית נלסון, מוזיאון ישראל, 1998)

"ואולם יש רובד עמוק יותר למוטיב הדירות. ברצוני לטעון שהבית המשותף אינו אלא משל לרומאן עצמו, ספרו של קנז. חמשת הסיפורים הנפרשים באופן מקביל במהלך הרומאן נשזרים זה בזה באופן אקראי כמו מפגשיהם החטופים והמקריים של דיירי הבית שאין ביניהם ולא־כלום. המבנה הספרותי הרופף של הרומאן ורמת הקישור הנמוכה של סיפורי המשנה שלו הם ההד העמוק לפרגמנטריות של חיי גיבוריו. זירת העלילה היא קובץ דירות פזורות המופרדות זו מזו בקירות ודלתות כשם שהרומאן הוא מקבץ סיפורים המובדלים זה מזה על־ידי חללים ריקים על דף הטקסט. קוביות הדיור המשמשות חומר גלם לעלילת הרומאן דומות לגושי הטקסט המקוטעים הקשורים זה לזה רק באופן חלקי. והיכן המספר? הוא מתרוצץ בין סיפור לסיפור, עולה ויורד בחדר המדרגות, מנסה לשווא לחשוף את החיים האמיתיים המסתתרים מאחורי הדלתות, לזכות בבדל מידע על גיבוריו שלו. אך, ככל הצצה או ציתות, כל שניתן לו להשיג הוא הבהק חטוף, נטול הקשר שלם, אפיזודה קצרה, אך לעולם לא חיים שלמים, מראה רגעי של דירה, בלא תובנה של בית. […]"

(דוד הד, דיוקן הסופר כעובדת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תרבות וספרות 'הארץ', 1.10.21)