בספר עב־כרס לכבודו, "הנאמן: מנחת הוקרה וידידות לעוזי שביט" (2016, עורכים זיוה שמיר ומנחם פרי), כותבת בתו סיגל אגרי־שביט: "יש זנים נדירים בטבע. יש זנים נדירים בעולם החי, בעולם הצומח, ויש זנים נדירים בבני אדם. אחד הם (ואני די בטוחה בכך), הוא אבא שלי. נדיר כל־כך ויקר ערך מסוגו, אך לא בגלל שהוא חוקר ספרות מוצלח, מרצה, שופע ידע עד כלות, כותב בצורה מופלאה, חכם וקיבוצניק שעשוי מחומרים מיוחדים, כאלה שכבר עברו מזמן מהעולם. אכן הוא בעל יכולות נדירות… אך המייחד אותו מכולם להשקפתי, הוא עצם מהותו והאדם שהוא, הם־הם ההופכים אותו לזן נדיר. מסתבר שגם להיות אנושי זו לפעמים מומחיות".

(הצלילות המופלאה של השכל שלא תיגמר לעולם, ניצה בן-דב על עוזי שביט, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 8.3.23)

עוזי שביט.

"לפני 61 שנה, כשהייתי ילד בן שמונה, הייתה לי התגלות קטנה. זה קרה באוטובוס בקו 18 בירושלים כשנסעתי בשעת בוקר מוקדמת לבית הספר שבו למדתי. הרדיו באוטובוס היה פתוח ושודר בו ריאיון עם הפסנתרן ארתור רובינשטיין. המראיין שאל 'מר רובינשטיין, ביום החגיגי הזה כשאתה בן 75, האם תוכל לסכם את חייך במשפט אחד'? ורובינשטיין לא היסס. הוא אמר 'האומנות עשתה אותי אדם מאושר. בזכותה ידעתי אושר'.

אני זוכר איך נדהמתי, אפילו הייתי קצת נבוך. בילדותי בשנות ה-50, כשצל העבר עוד ריחף בכבדות מעל הראשים, המילה 'מאושר' לא הייתה משהו שאדם אמור לומר בציבור. אני חושב שלא היכרתי אדם אחד בחוג החברים של הוריי, שהיה מעז לטעון ועוד בקול רם, שהוא או היא מאושר. […]

המילה המדהימה הזאת, 'אושר', התגלגלה באוטובוס כמו מטבע זהב ואני בעיני הילד שהייתי היבטתי במטבע הדמיוני וידעתי – אני רוצה את הדבר הזה שמר רובינשטיין אמר. אני רוצה את האושר המיוחד הזה, אני רוצה להיות אמן.

יותר מ-60 שנה חלפו מאז. האומנות, הכתיבה, הביאה לי אושר גדול, כמו האושר שאני חש היום כאן, באמסטרדם, בארמון איתכם. האושר של מי שהקול שלו נשמע וזוכה להכרה, האושר של מי שמרגיש מובן. גם כאשר הכתיבה גרמה לי סבל וכאב, זה היה סבל שהייתה לו משמעות. סבל של מגע עם חומרי חיים אמיתיים, ראשוניים, רלבנטיים לי. הספרות והכתיבה לימדו אותי את העונג של לעשות דבר דק ומדויק, בעולם עבה ועכור.

אני אדם חילוני בתכלית, אינני יכול להאמין באלוהים שיעזור לי לעמוד מול התוהו של הקיום. והנה הכתיבה לימדה אותי את הדרך לחיות ולחוות בו זמנית גם תחושה מחרידה של אין, של צלילה לתוך אובדן ושלילה מוחלטת של החיים, ביחד עם הרגשה חריפה של חיוניות, של מלאות החיים, של חיוב שלהם […]".

(דוד גרוסמן, בנאום הזכייה שלו בפרס ארסמוס באמסטרדם)

תמר גלבץ.

שלום שלום לרחוק ולקרוב. בית עגנון, בשיתוף עם מכון טרומן, אירוע הפתיחה של פסטיבל על שלום ופתרון סכסוכים בספרות (הקהל מורכב רובו ככולו מפנסיונרים). בלהה בן-אליהו, פרופ' אריאל הירשפלד והרב יוסף סאקס, קוראים, מדברים, צוחקים ומהרהרים בקול, על מלחמות ומחלוקות בספרים של ש"י עגנון.

[לפני המפגש, סיור קצר בספרייה הגדולה, בחדר העבודה של עגנון. מותר להסתכל, אסור לגעת. בחדר הראשון בעיקר ספרי קודש, משניות, ספרי שו"ת וכו'. בחדר השני, הקטן, בין הספרים על מדפי הספרות: אלף לילה ולילה, שייקספיר, רשומות מועדון הפיקוויקים, דיוקן האמן כאיש צעיר, קורות טום ג'ונס וכל הספרים של קפקא, בעטיפות המקוריות של הוצאת שוקן].

---

"[…] צריכה היתה המדינה להקדים עצה לפורענות. אבל בני המדינה מחולקים לשתי כיתות, לכסויי ראש ולגלויי ראש, וכל שכת אחת מבקשת שנייה מעכבת, ואף הכיתות עצמן מחולקות ביניהן ושונאות אלו את אלו, אולי יותר מששונא האויב את כסויי הראש ופרועי הראש כאחד.

היאך נחלקה מדינה אחת כשתי אומות שצוררות זו את זו? דבר זה מתפרש מתוך תולדותיה של האומה, שעדיין משפיעות והולכות, אף על פי שכבר נשתנו סדרי עולם ונשתנה ווסתה של האומה, ובניה פירשו מכל מה שהיה חביב על אבותיהם.

אותה מדינה מסורת יש בידיה שאבותיה הראשונים יהודים היו, והרי דרכם של יהודים לכסות את ראשם, לפיכך נוהגים קצתם לכסות את ראשם. וקצתם, מה טעם מגלים את ראשם? אלא שרואים עצמם כיהודים שלפני מתן תורה, שעדיין לא נצטוו על כיסוי הראש, לפיכך מגלים את ראשם. והואיל ואלו מכסי ראש ואלו מגלי ראש לפיכך חלוקים הם ושונאים אלו את אלו. וכסויי הראש מה טעם שונאים זה את זה, והלא אלו מכסים ראשם ואלו מכסים ראשם, אלא אלו חובשים ירמולקאות ואלו חובשים מצנפות, אלו ירמולקאות זקופות ואלו ירמולקאות עגולות, אלו מצנפות מרובעות ואלו מצנפות סגלגלות, אלו גדולות כקנאה ואלו פחותות מכינה, אלו של סמוט ואלו של משי. ואין צורך בראש דוקא, ובלבד שיהא כיסויו ניכר. גלויי הראש מה טעם שונאים זה לזה, והלא אלו פורעים ראשם ואלו פורעים ראשם, אלא אלו מגדלי בלורית ואלו קצוצי שיער, אלו קירחים ואלו גבחים. ואין צורך בראש דוקא, ובלבד שיהא מגולה.

כשם שראשיהם משונים זה מזה כך דעותיהם משונות. מנענעת כת אחת ראש למזרח מנענעת כת שנייה ראשה למערב. מנענעים ראשיהם זה לזה, אין מנענעים אלא כדי לרוצץ את גולגולותיהם. לפיכך אין נכנסים כאחד לפקח על עסקי המדינה. בדבר אחד בלבד שווים, שכל כת אומרת שכל הרעות הבאות על המדינה אינן באות אלא בשביל צרתה. ואלמלא לא היה בעל ספר המדינה חושש לדברים יתירים היה אומר, אלו ואלו דברי אמת."

(שמואל יוסף עגנון, מתוך: סמוך ונראה, פרקים של ספר המדינה, פרק שני / שלום עולמים, נכתב ב-1942, הוצאת שוקן)

תיבת אוצר. מדפדפת וקוראת בגליונות שהודפסו מחדש במלאת 50 שנים ל'סימן קריאה', ופתאום מבינה – רבים מהטקסטים שנילי, המורה לספרות, היתה מצלמת לנו בזירוקס ומשדכת בסיכה, ואני הייתי מקפלת ושומרת באדיקות במחברת, לקוחים מתוך הגליונות האלה (כמו: 'יום נפלא לדגי הבננה' של סלינג'ר, 'ורד לאמילי' של פוקנר, או 'שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה' של היינריך בל, שלמדתי אצל מיכל נאמן, במדרשה). הגליונות מתפקעים מטקסטים נהדרים של כותבים נהדרים – שירה, פרוזה מקורית ומתורגמת, ביקורות ספרותיות ועוד ועוד. אושר גדול.

אתמול מ'אדרבא', חוברות 'סימן קריאה', בהוצאה חדשה (קפיצת ראש לשנות ה-70, למאורת הארנב).

א. ב. יהושע.

עמינדב דיקמן.

"[…] רק מתי־מעט רואים כי חייו העכשוויים של אדם צעיר, תלמיד בית הספר, זקוקים לשעה של שקט מכל זה. רק מתי־מעט רואים כי ויתור על לימוד רציני של פרק בתנ"ך פירושו להותיר את האדם העכשווי בודד ואבוד בתוך הווה שהוא נסחף בתוכו בלא כל עוגן מנטלי המעניק לו זיכרון על דורות אחרים, אנשים קדומים, חוויות עתיקות. מעטים מבינים כי להיענות "לצו השעה" הוא להימצא בתחרות מתמדת על מטרות הנבחרות בידי חברות כלכליות המנהלות את המרשתת לתועלתן וכי בית הספר המסכין עם "צו השעה" ומוחק את הצורך בבחינות הבגרות במדעי הרוח משתף פעולה לא רק עם אינטרסים כלכליים־גלובליים אלימים אלא הוא בוגד בתלמידיו, בחובתו הראשונה ללמד באמת לקרוא ולכתוב.

יותר מכך, מדעי הרוח אינם לוויית־חן לבני־אדם אלא צורך עמוק, ראשוני וחיוני ליצירת סובייקט חושב, המסוגל לבחור, להתנגד, לפרש את המציאות שסביבו ואת המניפולציות המופעלות עליו. מדעי הרוח, הספרות, התנ"ך וההיסטוריה הם הכלי האנושי העומד מנגד לסחף העולם הבא לגמד כל נוכחות של בחירה ומחשבה עצמאיים.

הדיון של היום במעמדם של מדעי הרוח בבתי הספר הוא למעשה דיון בעצם הקריאה והכתיבה. הקריאה והכתיבה, ברמתן הגבוהה ביותר, הן חובתו הראשונה, הגורלית, של בית הספר מכיתה א' ועד סוף התיכון. ההפקרות שפשתה בתחום הזה בישראל היא כולה באחריות מערכת החינוך שלה. לימודי הספרות, התנ"ך וההיסטוריה הם המשכם הנכון של לימודי הקריאה והכתיבה, ואין זה בלי זה. […]"

(אריאל הירשפלד, משרד החינוך מחייב בורות, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ' 13.5.22)