"[…] רבים רואים בילד מעין בבואה רבת קסם ואידיאלית של האמן: הוא חופשי ואינו שבוי במערכת של כללים וציוויי התנהגות וחשיבה; הוא יודע להשקיע את מרב מרצו ויכולת הריכוז שלו במשחק ובפנטזיה, במה שנדמה כלא פונקציונלי; הוא בונה עולמות מקבילים למציאות, כפי שהיצירה האמנותית נתפסת כבניית עולם עצמאי; יש לו יכולת היקסמות והתפעלות שהן מטבע המבט הראשוני והחדש על הדברים, יכולת שהמבוגר איבד בגלל נסיון החיים שלו. פרויד הצביע על האמן, הילד, הפושע, או החתולים כדוגמאות ליצורים המעוררים את סקרנותנו ואף את אהדתנו משום שהם מייצגים את השלב הנרקיסיסטי של התפתחות האישיות, השלב שבו היינו רוצים כולנו להישאר: השלב שבו מופנית האנרגיה התת הכרתית אל ה"אני", במקום להיות מועברת כמו בבגרות אל מושא כלשהו.

למגמת ההתיילדות באמנות הישראלית יש מקבילות ומקורות השפעה ביצירה האירופית והאמריקנית. עם זה, נדמה שדווקא בישראל היתה לה בתקופות מסוימות חשיבות מיוחדת. עובדה היא שיצירת כמה מן האמנים המרכזיים והמשפיעים ביותר בישראל מתקשרת למגמה הזאת; עובדה היא שאמנים צעירים רבים יוצרים כיום מתוך זיקה לעולם ולסביבה של ילדות. אחדות מיצירות הספרות החשובות שנתפרסמו בארץ משנות ה-50 ואילך כתובות מעמדת ילד, למשל כמה מספריהם של בנימין תמוז, דוד גרוסמן, יואל הופמן, חנוך לוין, יהודית קציר, יהושע קנז, איתמר לוי, אמנון נבות ואתגר קרת. כשס. יזהר חזר לפרסם לאחר שנות שתיקה רבות, בחר להתחיל בתיאור העולם מנקודת ראות של ילד רך. אחדים מגיבורי הסיפורים והרומנים של יעקב שבתאי אינם אלא ילדים מגודלים, כמו הדמות המרכזית בספרו 'סוף דבר', שהיא אדם פסיבי, שאינו מסוגל ואינו רוצה להיות אחראי למהלך חייו. אי היכולת לחיות חיים מלאים, בוגרים ובשלים, שהיא אחד הביטויים של החוויה הישראלית הילידית בחלק מן הסיפורת המקומית, מתרגמת ביצירה הספרותית לכיסופי מוות או לגעגועים לילדות […]".

(מתוך המבוא לקטלוג התערוכה ילדים טובים, ילדים רעים, אוצרים: יגאל צלמונה ונירית נלסון, מוזיאון ישראל, 1998)

"ואולם יש רובד עמוק יותר למוטיב הדירות. ברצוני לטעון שהבית המשותף אינו אלא משל לרומאן עצמו, ספרו של קנז. חמשת הסיפורים הנפרשים באופן מקביל במהלך הרומאן נשזרים זה בזה באופן אקראי כמו מפגשיהם החטופים והמקריים של דיירי הבית שאין ביניהם ולא־כלום. המבנה הספרותי הרופף של הרומאן ורמת הקישור הנמוכה של סיפורי המשנה שלו הם ההד העמוק לפרגמנטריות של חיי גיבוריו. זירת העלילה היא קובץ דירות פזורות המופרדות זו מזו בקירות ודלתות כשם שהרומאן הוא מקבץ סיפורים המובדלים זה מזה על־ידי חללים ריקים על דף הטקסט. קוביות הדיור המשמשות חומר גלם לעלילת הרומאן דומות לגושי הטקסט המקוטעים הקשורים זה לזה רק באופן חלקי. והיכן המספר? הוא מתרוצץ בין סיפור לסיפור, עולה ויורד בחדר המדרגות, מנסה לשווא לחשוף את החיים האמיתיים המסתתרים מאחורי הדלתות, לזכות בבדל מידע על גיבוריו שלו. אך, ככל הצצה או ציתות, כל שניתן לו להשיג הוא הבהק חטוף, נטול הקשר שלם, אפיזודה קצרה, אך לעולם לא חיים שלמים, מראה רגעי של דירה, בלא תובנה של בית. […]"

(דוד הד, דיוקן הסופר כעובדת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תרבות וספרות 'הארץ', 1.10.21)

זמן גנוב. יום ראשון, שבע וחצי בבוקר, תיכף מתחיל שבוע חדש, שנה חדשה על כל מחוייבותיה, ואני גונבת שעה קלה לקרוא את עיתון השבת, שלא הספקתי אתמול. מוסף הספרות מוקדש ליהושע קנז. כמעט כל אחד מהטקסטים ממלא אותי באושר קטן ושקט.


"[…] המפגש עם יהושע שינה את חיי הן כאיש ספרות והן כאדם. היה בו משהו שלימד אותך איך לחיות, איך להתנהג בעולם, וכל זה נעשה כבדרך אגב. הוא לא כפה את סמכותו עליך. הלימוד, במקרה הזה, בא כתוצאה מהתבוננות בו ומהאופן שבו התנהל בעולם.

אני מניח שמי שהכיר את יהושע מקרוב יחשוב שהדברים שכתבתי זה עתה נשמעים מוזרים. יהושע, אחרי ככלות הכל, ניהל אורח־חיים קיצוני. הוא בחר לחיות בבדידות, בדירה לא גדולה במיוחד, להקדיש עצמו לעבודה הספרותית והיה האיש הכי קרוב למה שאפשר לכנות נזיר של הספרות.

היה בו מקבץ התכונות היפות ביותר שיש לאדם להציע לזולתו. צניעות, פשטות, נדיבות, טוב־לב וחוש הומור שעוזר לישראלי לסבול את המציאות המטורפת שבה הוא נאלץ לחיות מדי יום.

[…] אם הייתי נדרש לאפיין את יחסו של הסופר החכם הזה לעולם הייתי אומר שזה יחס של השתאות. קנז השתאה לנוכח הקיום האנושי בעולם. לכן בחר בגיבורים שהם כמעט חסרי הגנה מפני מה שהמציאות מנחיתה על האדם בשרירות לבה. הכתיבה היתה הניסיון האמנותי שלו לפצח את הפלא הזה של היות אדם חלק מהאריג הזה שנקרא עולם.

[…] קנז לימד אותי את סוד הפשטות. הוא אמר לי לא פעם שבכתיבה ובתרגום ספרות הפשוט הוא גם היפה והוא הדבר הנכון לעשותו."

(אלון אלטרס, להשתאות לנוכח העולם, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 1.10.21)

"[…] אחרי האכזבה שאני נוחלת מספר אחר ספר שאני מתחילה לקרוא ולא גומרת כי אינו כתוב די טוב, רדוד או חסר עניין, אינו מעורר את ההתרגשות ההיא המרעידה את הגוף ומסמירה את העור שחוויתי בצעירותי כשקראתי את הקלאסיקה ובבגרותי את המודרנה, לקחתי לידי את הספר "אאורה פלוס", שתי נובלות ושני סיפורים מאת קרלוס פואנטס, ויליאם פוקנר ופושקין, כולם בתרגומים מעולים (עזה צבי, מנחם פרי, נילי מירסקי וטל ניצן), שיצא בספרייה החדשה, ספרי סימן קריאה, ב-2005. התחלתי ב"ורד לאמילי", סיפורו הקלאסי של ויליאם פוקנר, ועזה היתה שמחתי בפוגשי שם במודָעי משכבר הקולונל סרטוריס. בן למשפחה בדיונית שדרכה התאהבתי בכתיבתו של הסופר האמריקאי הדרומי הזה. ואז עלתה בזיכרוני רנה ליטוין, ממתרגמי פוקנר. ליטוין, ידידתי המנוחה, ספר של רשימות, שירים ותרגומים מן העיזבון שלה ראה אור עתה זה, "געגוע של נהר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 300 עמודים).

שם הספר מרעיד בי משהו. אני מיד שומעת את קול זרימת המים ובעת ובעונה אחת רואה אותם שוטפים וחשה את התנועה שלהם חותרת הלאה הלאה, ואיני יודעת איזה נהר אני רואה, האם זה השְפְּרֶה, האלבה, הריין או המיין, או התמזה, או הירקון, או איזה נהר שבדמיון, ואני נמלאת געגועים. המלה געגוע בעייתית לאוזני, ששומעות מיד געגוע של ברווזים, ובגלל התכונה הסודית שלי לשמוע, לראות, להריח ולחוש בעת ובעונה אחת אני מוכרחה לדחות אותה, ועם זאת היא מעירה בי את מה שהיא צריכה להעיר — געגועים.

נמלאתי ערגה כשהתחלתי לקרוא את "ורד לאמילי", ערגה לימים שבהם התרגשנו מסִפרות והתאהבנו בגברים בדויים, כמוני שאהבתי את הנסיך אנדרי בולקונסקי או את עקביא מזל או את התאומים לבית סרטוריס (הרומאן הראשון של פוקנר), והיה עם מי לדבר על כך ואת מי לשתף ולגרור להתלהבות, למשל את רנה ליטוין, שאת קולה אני שומעת עכשיו, מתוק, מפתה ובעל הֵדגשים יוצאי דופן, יותר משאני רואה את פניה היפות. מה שהיה נהדר ומביך כאחד ברנה היה התלהבותה לאין גבול מן הספרות עד איזה חוסר יכולת להפריד ביניהם."

(רות אלמוג, יומן, תרבות וספרות 'הארץ', 19.7.21)

"הוא כותב מעט ומתרגם הרבה.

הספרים שקנז כותב, רובם צנומים, דקי־שדרה, מצטמצמים בספרייה שלי על רבע מדף. תשעה ספרים במשך יותר מחמישים שנה. ליצירות שהעתיק משפה לשפה, לעומת זאת, אילו היו מונחות זו לצד זו, אילו היינו מסדרים את מדפי הספרים שלנו על־פי מתרגמים ולא על־פי מחברים, היו נחוצים כמה מדפים. יותר מארבעים ספרים, כמה מהם עבי־כרס, רובם רומאנים, כמעט כולם מצרפתית. התרגום הראשון ראה אור בשנת 1962, האחרון ב-2014, שש שנים לפני מותו. במשך רוב שנות חייו ויצירתו הוא מעתיק מצרפתית לעברית ארבעה או חמישה ספרים לפחות בין ספר מקור אחד לשני.

[…] בניגוד לחבריו הקרובים, הוא לא מחבר ספרי מסות. לא על החברה הישראלית ולא על ספרות. אין לו "כוחה הנורא של אשמה קטנה" משלו, אין לו "לפתוח סיפור" או "באור התכלת העזה". הוא גם כמעט לא מתראיין, נמנע מלנסח בפומבי את מחשבותיו על ספרות או על ספריו. הוא מסרב בדרך כלל להיות פרשן של יצירתו או של יצירות שכותבים אחרים. מלבד הטקסט אין דבר. גם כשהוא מתרגם, הוא מתרגם בלי פראטקסט. הוא לא כותב הקדמות או אחריות־דבר ליצירות שהעתיק משפה לשפה, ולרובן הוא אפילו לא מעיר הערות. עורכי המהדורה העברית של הספר המתורגם מוסיפים הערות במקומו.

ההעדר הזה קורא לנו לחפש את מחשבת־הספרות שלו במקומות אחרים: אולי בתרגומים עצמם? האם אפשר לחשוב על התרגומים לא רק כאתר שבו מדבר מתוכו האינטימי אלא גם כמקום שבו מתנסחת מחשבת־הספרות? האם עלינו ללכת אל הספרים שבחר לתרגם ואל אלה שנמנע מלתרגם, אל שפת התרגומים, אל המפגשים בין ספרים שכתב לספרים שתירגם כדי לקרוא את מחשבת־הספרות שלו בין השורות? למשל להתבונן כיצד סצינות או פיגורות ספרותיות מתיקות את עצמן מיצירות שכתב ליצירות שתירגם, ולהפך, וכיצד הן משנות את משמעותן בתוך כך. […]"

(דרור משעני, כיוון שעלה החום עד 34 מעלות, היה בולבאר בורדון שמם לחלוטין, תרבות וספרות 'הארץ' 25.6.21)

"[…] נקודות אלו אינן היחידות שזוכות לעיסוק בספרה של צאל. "הם דיברו בלשונם" מלא באינספור אבחנות שכל מי שאוהב את כתיבתו של קנז ימצא בהן עניין (וגם עונג). אך אם לנסות בכל זאת לסכמן, נדמה כי מהקריאה בכלל הניתוחים שמציע הספר מתקבלת תמונתו של קנז כסופר שכתיבתו חגה סביב גוף אחד בעל כבידה רבה. אותו גוף שמימי, אותו נושא בעל משקל סגולי, כך מציעה צאל, הוא הבדידות. קנז הוא מחבר שיודע להיות לבד, שמספר על המאבק שנכפה על המבקש להיות לבד ושהיכולת שלו להבין שהוא לבד ושיש פער בינו לבין הדמויות היא המעשה המוסרי הגדול ביותר שלו כסופר. מתוך אותה הבדידות המבורכת מבינה צאל גם את חשיבות המפעל הספרותי של קנז בתוך ההיסטוריה של הספרות הישראלית. הוא הסופר שהצליח להגשים את הבקשה של נתן זך לזכות ברגע של שקט, להיות בעל יכולת לומר משהו לבד, להיות אדם לעצמו.

הדבר המרשים ביותר בניתוחה המשכנע והמרתק של צאל הוא שהיא מראה שהבדידות הספרותית שקנז שרוי בה אינה בדידות שמרחיקה את הקורא, אלא דווקא מחברת אותו אל הספר, הסיפור והסופר. ההבנה שיש סוג בדידות שדווקא פונה אל הקורא הזכירה לי דברים שכתב הסופר ג'ונתן פרנזן בהתבסס על מחקרים שונים על הקריאה אצל ילדים. לפי מחקרים אלו, אף על פי שכל הילדים שקוראים (ולמעשה כל מי שקורא) נמצאים לבד, ישנם שני סוגים של בדידות — בדידות של הילד שקורא מתוך תחושת ניכור מהעולם והרצון להוכיח שהוא טוב יותר, לעומת בדידות של ילד שחש כי דווקא כשהוא קורא לבד הוא מסוגל להתחבר אל שאר בני האדם או לפחות לנסות להבינם (אלו הם הילדים שפעמים רבות מדברים על ספרים או משתמשים בספרות כדי לייצר קשרים חברתיים). פרנזן מציין, אולי בפשטות אך בצדק רב, כי פעמים רבות מדי סופרים וקוראים פועלים מתוך שחזור של בדידות מהסוג הראשון ועסוקים תמיד בניסיון להוכיח שהם טובים וחכמים יותר. אך כאשר הסופר והקורא מצליחים לייסד קשר הבנוי על הבדידות המשותפת, נוצר הקסם של הספרות."

(יפתח אשכנזי כותב על הם דיברו בלשונם, הפואטיקה של יהושע קנז, מאת נעמה צאל, מוסף ספרים 'הארץ', 7.10.16)