בכוננית הספרים של אדם (אוהב ספרים), מתקבצים כל החברים הדמיוניים שלו. חברים שאולי לא פגש מעולם, אבל הוא נהנה להפליג איתם בשיחות אל תוך הלילה.

"[…] בסופו של דבר החליטו אסא ורימון כשר לעשות מעשה. הם הכינו מדבקות עם תמונת אביהם ובהן הכתובת 'מספריו של…' והזמינו את חבריהם ומכריהם לבוא ולבחור ולקחת מן הספרייה כל ספר שירצו. ובטרם יפרדו מן הספרים עולמית הדביקו על כל אחד ואחד מהם, בפורזץ, את המדבקה.

"ספרייה היא דבר חי כמו האדם עצמו", אמר אסא, "ומשעה שאדם מת, נגזר על הספרייה לחדול להתקיים בצורתה הקודמת מכיוון שהייתה מותאמת לאיש שהיה בעליה. כשם שהאיש מת, כך מתה גם הספרייה; כשם שהגוף נקבר ונבלע ומתפרק לתוך הטבע, כך גם הספרייה מתפרקת ומתפזרת לכל עבר. כל ספר ילך למקום שילך, ובשערו הפנימי מוטבע חותמו של האיש. אבא ימשיך להתקיים קיום זוטא בכל אחת מהספריות האלה, אצל כל מי שקיבל ספר או ספרים שהיו שלו"."

(חיים באר, מסע דילוגים, הוצאת עם עובד)

---

21.7.20 לינה.

כשדיברתי הבוקר עם אחותי, נזכרתי בספריה של משרד החוץ. לפני שנים, כשהמשרד עוד היה ברוממה וההורים שלי עבדו בו, היינו הולכים לפעמים לבקר בספריה. ספריה קטנה ושימושית, ללא שאר רוח, עם הרבה ספרים וחוברות על מדינות בעולם. הספרים היו מסודרים על מדפים במתקן חשמלי של כונניות זזות. כונניות דו צדדיות, אפורות וכבדות ממתכת, שנעו על גבי מסילה בהפעלת כפתור. מי שחיפש ספר, נאלץ לעמוד בין הכונניות. אהבתי ללחוץ על הכפתור, להזיז את הכונניות ולדמיין, מתוך חשש מענג, איך זה יכול להיות להימחץ ביניהן.

כרזה נהדרת לספריה של שיקגו.

[עוצבה ככל הנראה בידי John Rieben בשנת 1966]

"[…] ספרים היו מרתקים בעיני. קראתי כל מה שהיה בספריה. הכל. אבל בעיקר זו היתה השפה. דרכים שונות לומר אותו דבר, בחירות שהסופרים עשו כדי לספר לי משהו, או לגרום לי לראות משהו. זה מה שהיה נפלא. עדיין נפלא."

(טוני מוריסון, The Pieces I Am, מתוך הסרט התיעודי שנעשה עליה)

אתמול בתל אביב, רחוק מהכפור הירושלמי, מעבירה את הזמן עד למפגש בערב. Wandering, משוטטת ברחובות בלי מטרה. מתחיל לרדת גשם, קונה מטריה, עוצרת לאכול מרק עגבניות חם. כשהגשם נרגע, ממשיכה להסתובב. מבקרת בתערוכות של טליה קינן ומיכל בקי. נכנסת לבית אריאלה. מזמן לא הייתי שם. מבקרת בספריה היפה שעינת סיפרה לי עליה, הספריה לעיצוב ולמידע חזותי. איזה מקום נהדר, נעים ומלא בספרים שאני אוהבת, ספרי אמנות, צילום ואיור בנושאים שונים, מגזינים וספרי אמן. ספריה קומפקטית, קטנה וידידותית. עוברת על כל המדפים, מה מכירה ומה לא. הספרנית אומרת בטון של ספרנית, לשים את הספרים שאני מציצה בהם על העגלה הצהובה! (לזכור לחזור לכאן עם עפרונות ומחברת ציור).

לקחתי מהספריה גם את 'לקסיקון משפחתי' וגם את 'אמרות משפחה', כי לא הצלחתי להחליט על רגל אחת, איזה תרגום עדיף (אבל אני אוהבת יותר את העטיפה של 'לקסיקון משפחתי').

כשהייתי ילדה זה היה פשוט: בכוננית הספרים שלנו היו בעיקר ספרים 'שצריך שיהיו בבית' – ספרי היסטוריה ואהבת הארץ, ספרי עזר ללימודים (אנציקלופדיה מכלל, ספרי התנ"ך של קסוטו), ספרי הקריאה של עם עובד וכל הכרכים של האנציקלופדיה העברית. ספרי קריאה לילדים ולנוער לא קנינו, אלא שאלנו מהספריה. זה היה סידור מצויין, אחת לכמה זמן הייתי לוקחת שניים או שלושה ספרים, קוראת אותם מראשיתם עד סופם, מחזירה לספריה ולוקחת חדשים. כשהתבגרתי והיה לי כסף משלי, התחלתי לקנות ספרים, כדי שהספרים שאני אוהבת ישארו ברשותי ולא אצטרך להחזיר אותם לאף אחד. כך היצע הספרים גדל, מגבלת הזמן נעלמה והחל הבלבול – מה לקרוא קודם? איבדתי שליטה ולא מוצאת שיטה. מתחילה לקרוא בהרבה ספרים בעת ובעונה אחת ולא מסיימת…

כל הזמן מתקרבת יותר ויותר אל הספריה הלאומית. אבל עדיין לא. לא נכנסתי אל הספריה, לא ישבתי באולם הקריאה הגדול ולא דפדפתי בספרים (מקווה שזה יקרה לפני שהספריה תעבור למשכנה החדש).

"[…] לפני כחודש התקשרה אלי טל בשן, עיתונאית ובתה של בונדי, שבשנה האחרונה עסקה במיון ובסידור הספרייה העצומה והמגוונת שהותירה אמה. בשן שאלה אם ארצה לצרף לספרייתי את מדף ספרי הבישול והגסטרונומיה של אמה, וכמובן שנעניתי בחדווה להצעה הנדיבה. כמו בונדי עצמה — אם אפשר לשפוט על פי מראה חדר הספרייה בביתה — יש לי נטייה כפייתית לאגרנות ספרים, ואספן ספרים אינו יכול לסרב להזדמנות לצרף כותרים נדירים לספרייתו או להציץ ברכושו היקר מפז של אספן אחר.

כך אירע שבשבועות האחרונים אני מדפדפת בשקיקה בדפי הספרים שקיבלתי מספרייתה של רות בונדי — קרוב לוודאי האקס ליבריס המכובד ביותר שתכיל ספרייתי אי פעם. מה יכול אדם ללמוד על אדם אחר מתוך הספרים שבחר לאסוף ולקרוא? ראשית, שהיתה לו השכלה קולינרית נרחבת בימים שבהם איש כמעט בישראל לא חשב על אוכל כעל חלק משיח תרבותי. בישראל הצעירה חשבו איך לבשל בזמנים של מלחמה ושל צנע, ועל מדף הספרים בביתה של בונדי ניצבו כבר אז קלאסיקות גסטרונומיות כמו "המטבח שלי" של השף הצרפתי הנודע אוגוסט אסקופייה; "אמנות האכילה" של מרי פרנסס קנדי פישר (כותבת אמריקאית שהפכה לאורים ותומים של הכתיבה הקולינרית); ספריהן המונומנטליים של מיסיס ביטון ושל אליזבת דיוויד; וכותרים נוספים — באנגלית, גרמנית, צ'כית וצרפתית — שעוסקים בהיסטוריה של המטבח ובחיבור בין אוכל לאמנות."

(רונית ורד, להתמזג בתוך נצח עם משמש, חמאה וקינמון, מוסף 'הארץ', 5.7.19)