light blue.jpg

כל הזמן אני אומרת שאני רוצה ללכת לספריה הלאומית, ולא הולכת. בשבוע שעבר, הוזמנתי והלכתי לאירוע שהתקיים שם. לא ראיתי את הספריה, אבל שוטטתי ברחבי האוניברסיטה העברית בגבעת רם, בשעת ערב. פתאום הבנתי שלא הייתי שם המון שנים. זה היה משונה. הרגשתי שחזרתי לאוניברסיטה בשנות ה-60, כשירושלים היתה המקום שכולם רצו להיות בו.

אחרי ששוב החזרתי ספרים לספריה באיחור רב, והספרן עשה לי הנחה ניכרת בקנסות (ספרנים לא מבינים שכשהם עושים לי הנחה, הם רק גורמים לי לשוב ולאחר), לקחתי את הספר 'שיחות גיתה עם אקרמן' (מוסד ביאליק, 1972), שמצאתי בין מדפי הביוגרפיות. כעת, בעלעול מקרי ב'הכוח האחר', אני מוצאת אותו בראש רשימת הספרים שצבי מאירוביץ' אהב לחזור ולקרוא בהם ("תמיד אחרי הצוהריים, בשכיבה, מתמוגג מהנאה"). סוג של המלצה חמה.

this

עוד קטע מתוך טקסט ישן שכתבתי פעם:

  • ספרים גורמים לי אושר. חנויות ספרים הן חנויות הממתקים שלי. פעם אחר פעם אני מתפתה ונכנסת לחנות ספרים לסיבוב טעימות.
  • אנשים שאני פוגשת בפעם הראשונה, אני בוחנת על פי כוננית הספרים שלהם – מה היא יכולה לספר לי עליהם? …ומה כוננית הספרים שלי מספרת עלי? שאני אוהבת מלים ואוהבת ציורים ואוהבת מלים כשהן פוגשות בציורים? אולי.
  • יש בכוננית שלי ספרי קריאה וספרי אמנות, ספרי צילום וספרי ילדים. בספרי הקריאה אני אוהבת לקרוא, בספרי האמנות אני נהנית לדפדף ולהיאנח, מספרי הצילום אני מעתיקה אנשים עומדים ואנשים יושבים, עם ספרי הילדים אני בורחת למקומות שאסור לי לגלות.

tanuta picture

מבחוץ: קירות חשופים-אפורים, תריסי עץ לבנים, מטפס ירוק, עצי ברוש ועציצי גרניום. מבפנים: אפלולי וקריר, רצפת אבן חומה-אדמדמה. מבוך של מסדרונות חשוכים, כמו במינזר, שאפשר וצריך לטעות בהם… גרמי מדרגות עולים ויורדים לכיוונים שונים, דלתות שנפתחות לחדרי הסבה נעימים (עם כורסאות וספות מזמינות, אח גדולה וראש של חזיר שתלוי מעל האח), ודלתות סגורות שכתוב עליהן: privato. על הקירות בכל המסדרונות והחדרים תלויים תצלומים ישנים בשחור-לבן של אנשים שאולי גרו כאן ואולי לא (אני מקווה שכן) וציורים, תחריטים ורישומים של המקום (מזכרות מסדנאות ציור שהתקיימו כאן).


אנחנו ישנים בחדר מספר 5 בקומה השניה, מול הספרייה. הספרייה היא המקום שאני הכי אוהבת בבית הזה: חדר גדול ורחב עם כונניות ספרים מעץ כהה, גדושות בספרים ישנים (מדריכים לטוסקנה, ספרי אמנות איטלקית בשחור-לבן וספרי קריאה באנגלית), אח עצומה, שולחנות עץ כבדים (לקריאה, כתיבה ומשחקי שולחן), מנורות עומדות וכורסאות רכות. במשך היום התריסים של הספרייה סגורים, אבל מוקדם בכל בוקר החלון המרכזי נפתח, ואיתו הלב, וכל הירוק שמסביב נכנס אל תוך החדר.


הבית, האנשים על הקירות והאנשים שמתארחים בו, מזמינים סיפור (יכול להיות גם סיפור מתח של אגתה כריסטי, למשל).


(על מנת להעמיד דברים על דיוקם: הבית הישן נהדר, מלא אופי והיסטוריה, מעורר את הדמיון ואת הרגש הרומנטי. ההיצמדות למורשת העבר ולרעיונות אקולוגיים עכשוויים, דורשים התפשרות מסוימת שחלקנו התקשה להשלים איתה. אני אהבתי את הבית כי הוא ישן, ואילו הצעיר לא אהב אותו כי הוא ישן…).

Max Herrmann.jpg

[Max Herrmann-Neiße, Gesammelte Werke, 1988, Johannes Grützke]

ה"מצפן" שלי בספריית הספרות הגרמנית באוניברסיטה, נקודת המוצא אליה אני חוזרת, בכל פעם שאני שם – היא סדרת ספרים עם עטיפות יפהפיות, אוסף יצירותיו של מקס הרמן-נייסה (משורר וסופר גרמני אקספרסיוניסט, שכתב בגרמניה בראשית המאה ה-20). על כל אחת מהעטיפות מצוייר דיוקנו הייחודי של הרמן-נייסה בגירי פנדה, בצבעוניות עזה ובמקצב חופשי של קווים וצורות. הציורים הנהדרים הרשומים על נייר אריזה חום, מכסים את עטיפת הספר מקצה לקצה, מלפנים לאחור, וממשיכים להלהיב אותי גם אחרי שלושים שנה (כזה אני רוצה לעשות פעם!). דמותו של הרמן-נייסה, שסבל מנכות פיזית, היוותה מקור השראה לציירים אקספרסיוניסטים, כמו ג'ורג' גרוס ולודביג מיידנר, שיצרו דיוקנאות נפלאים שלו.

max

[Max Herrmann-Neisse, George Gross, 1925]

בסוף יום ארוך ומעניין (רווי בדיבורים), חיפשתי מקום שקט להירגע בו, לפני שחוזרת הביתה. הרגליים הובילו אותי לספרייה של האוניברסיטה, שהרבה שנים לא ביקרתי בה. לא זכרתי באיזו קומה אהבתי לשוטט, אבל הרגליים זכרו – מדפי הספרים של הספרות הגרמנית בקומה 4. ספרייה שאני יכולה להתמצא בה בגישוש-מישוש (העיניים והאצבעות מתרוצצות על מדפים ארוכים של ספרים בגרמנית, שביניהם מבצבצים פה ושם תרגומים לעברית, ואז מאירות העיניים – אה, את זה אני מכירה… את זה אני אוהבת).

בלי לשים לב, מצאתי את עצמי ליד המדפים גדושי הספרים של קפקא ואודותיו. לקחתי ליד עותק ישן של 'סיפורים ופרקי התבוננות', שנפתח למרבה הפלא, ב'שער החוק'. אחר כך חיפשתי את 'דרך ההיסוס' של זנדבנק (שכבר אי אפשר למצוא בחנויות), ומצאתי שלושה עותקים, דהויים ורכים מרוב שימוש, עם הערות שוליים בעפרון. איזה יופי.

plant.jpg

בספריה של המתנ"ס, לפני שבועיים, הסתובבתי באזור הנטוש של ספרי העיון. מדפים מדוללים של ספרים נשכחים, עצובים, שאף אחד כבר לא דורש בשלומם – קצת אנציקלופדיות, ספרות שואה, ביוגרפיות וספרי נסיעות לחו"ל. שם מצאתי את 'העולם הוא ספר פתוח' – אנתולוגיה של סיפורי מסעות בעקבות סופרים וספרים, שערך משה גלעד (ספריית מסע אחר, 2004), ואת 'ימים רבים, אוטוביוגרפיה' של שולמית הראבן (הוצאת בבל, 2002), שלקחתי בהשאלה, אבל הייתי שמחה לאמץ לתמיד.

 

Mann.jpg

כשעברנו לכאן מהדירה הקודמת, אחד התנאים למעבר היה – לצמצם מטען עודף (בגדים, משחקים, חפצים וספרים). אז החלטתי להיות אמיצה ולהיפרד מספרים שהם: 1. גדולים וכבדים. 2. שלא קראתי ולא נראה שאקרא בעתיד הקרוב.

אחר כך הצטערתי. בכל פעם שאני נזכרת בהם, אני מרגישה אשמה (למרות שאני יודעת שלא אקרא, גם אם אקנה אותם מחדש). את 'יוליסס' השארתי.

bw.jpg

"בקולג' הייתי משוטט בלילות, משחר לטרף בין מדפי הספרייה הגדולה, שולף ספרים מן המדפים וקורא בהם כאחוז תזזית. המחשבה על המדפים עמוסי הספרים הטריפה את דעתי; ככל שקראתי כך נדמה לי שאני יודע פחות; ככל שהרביתי בקריאה כך גדל בעיני מספרם העצום, הרב מספור, של הספרים שלא אקרא לעולם. במהלך עשר שנים קראתי לפחות עשרים אלף כרכים – ובכוונה אני נוקב במספר נמוך – ועלעלתי ופתחתי מספר כפול ומכופל מזה. אם קשה להאמין בכך, צר לי, אבל כך היה. ואולם כל אורגיית הספרים המופלאה הזאת לא הביאה לי כל נחמה, שלווה או בינת שכל ולב. במקום זה גברו להטי וייאושי ככל שניזונו, רעבוני גדל והתעצם ככל שאכל.

וכך היה בכל מעשי.

שכן הלהט הזה שעורר אותי לקרוא ספרים רבים כל כך, לא היה לו דבר עם למדנות, עם הצטיינות אקדמית, לא היה לו דבר עם לימודים לשמם. לא הייתי חוקר ולא היתה לי כל כוונה להיעשות חוקר. פשוט רציתי לדעת כל דבר על פני האדמה, ויצאתי מדעתי כשראיתי שלא אוכל לעשות זאת. בעיצומו של בולמוס קריאה פראי בספרייה הענקית, היתה המחשבה על הרחובות שבחוץ ועל העיר הענקית שסביבי מפלחת את גופי כמו חרב. נדמה לי כעת שכל רגע שאני שוהה בין הספרים הוא רגע מבוזבז – שברגע זה מתרחש ברחובות משהו יקר מפז, שאין שני לו, ושאם רק אוכל להגיע אליו בזמן ולראות אותו אצליח איכשהו להטמיע בי את ידיעת הדבר כולו – את המקור, את הבאר, את המעיין שממנו נובעים כל האנשים, כל המילים, כל הפעולות וכל התוכניות שעל פני האדמה."

(תומס וולף, אין דלת, מאנגלית: לי עברון, תשע נשמות)