bookie

"[…] גיליתי שהמצב שהכי נוח לי הוא כשאני נמצא בתוך ספר. לפעמים נדמה שכשעושים – קיימים. מבחינתי, כשאני קורא, משמע אני קיים. הספרים הם צורך קיומי שלי. אני יכול כמובן גם לא לקרוא במשך שבוע, אבל הספרים, הספרייה, הם עדות לקיום שלי. משהו ממני קיים בהם, משהו מהם קיים בי. אנחנו עדים זה לקיומו של זה."

(מיכאל הנדלזלץ בראיון למיכל יפת, חיים עם ספרים, הוצאת אחוזת בית, ספרים)

ציטוט אחרון ודי – תיאור הבית של סשה, החברה הכי טובה, שמזכיר לי את הבית של הוויזלים בספרי הארי פוטר (מהבתים החביבים עלי בספרות הילדים):

"בית הוריה של סשה היה מזעזע למדי; בכל אופן, אבי נהג להזדעזע ממנו. שש נפשות – אבא, אימא, בת ושני בנים, ואמו קטועת היד של איגור – הצטופפו בשני חדרים קטנים, שאחד מהם שימש גם סלון. הבית היה מלא ממסד ועד טפחות בספרים ובתקליטי בארדים. כל מיני חפצים קסומים כמו טייפ סלילים עתיק, מקרן שקופיות, או פרימוס שהובער באמצעות טבליות לבנות מסריחות, היו פזורים במקומות בלתי צפויים. אותו שולחן עגול שימש להכנת שיעורים, לציור, לאוכל, לאחסון ולגיהוץ. איני יודעת מדוע הם טרחו דווקא לגהץ, אם הם לא טרחו לנקות, אבל אפילו אני גיהצתי פעם או פעמיים על השולחן הזה, מתוך דחף להועיל במשהו לאותה משפחה אהובה.

[…] החידה האמיתית הייתה מקורם של הספרים בבית הזה. כשסשה ואני היינו נדלקות על נושא מסוים, ספר או דמות היסטורית – תיכף ומיד היו מופיעים בביתם, באורח פלא, ספרים חדשים הקשורים למושא תשוקתנו. […] אני נוטה לחשוב שביתם המוזנח האזין לנו בעצמו והוליד את הספרים על פי הצורך מבין כתליו, שהיו נפתחים כמניפה ושחררו לעברנו את הכרכים המוכתמים בקפה.

[…] אני עצמי התייחסתי לנטשה ולאיגור קצת כמו לפיות יער ידידותיות, יותר מכפי שראיתי בהם קרובי משפחה בוגרים או הורים של חברתי הטובה. הם חלקו איתנו את כל עולמנו התרבותי והכניסו אותנו בנדיבות אל עולמם, לפעמים השתתפו במשחקים שהיינו ממציאות, לקחו אותנו להופעות של בארדים, קיבלו ברצינות את כל שיגעונותינו, והיו בעצמם חסרי אונים ממש כמונו. כשם שלא השכילו לתחזק את ביתם, לא השכילו לחסוך כסף, לשמור על בריאותם, או להתאים את עצמם לעולם המשתנה."

(סיון בסקין, שבעה ימים אביב בשנה, ממואר, הוצאת הו! סדרת ה-21)

חנות הספרים של 'אקדמון' באוניברסיטה העברית, אבולוציה: בהתחלה היה היכל קטן של ספרים, שלוש קומות מרופדות במדפים. בקומה הראשונה – ספרי ילדים וספרי אמנות, בקומה השניה – חצי קומה הוקדשה לספרות מקור וספרות מתורגמת (היו שם כל הספרים שאפשר להעלות על הדעת) וחצי קומה לספרים בנושאי פסיכולוגיה, פילוסופיה, מדעים ומדע המדינה, בקומה השלישית – ספרים בשפות שונות. מרצים, סטודנטים וגם סתם אנשים, התגוררו בחנות הספרים – ישבו, דפדפו, קראו, פטפטו. אחר כך צמצמו את החנות לקומה וחצי. אחר כך סגרו לגמרי את ההיכל ועברו לחלל קטן, תחום בחלונות זכוכית, בפורום המרכזי של האוניברסיטה (ליד הקפיטריה והדוכן להחתמת עצומות). כל קומה התכווצה לכוננית ספרים אחת. אחר כך סגרו את חנות הבגדים וכלי הבית של 'אקדמון' והעבירו גם את תכולתה לחנות הספרים. חנות הספרים נאלצה לחלוק את החלל עם פיג'מות, תחתונים ותנורי חימום. אתמול כשביקרתי בחנות, ראיתי שמדפי הספרות המתורגמת וספרות המקור שהתאחדו, מדולדלים, ריקים בחלקם, בכל אות אפשר למצוא פחות מעשרה ספרים.

בדרך כלל, כשאני רואה מישהו קורא ספר בפרהסיה – באוטובוס, בבית קפה, או על ספסל בפארק, אני מוכרחה לנסות לגלות מה הוא קורא… מציצה מכל הכיוונים כדי לאסוף רמזים (משהו מוכר בעטיפה, משהו יחודי בטיפוגרפיה).

radio.jpg

התמכרתי לשיחות על ספרים. מקשיבה ומציירת, מקשיבה וסורגת. בהתחלה היתה לי התנגדות לא ברורה להתלהבות הגורפת מפודקאסטים (אולי בגלל המילה, שקצת דוקרת). עד שהבנתי שזו לא הליכה קדימה, אל עתיד טכנולוגי מנוכר, אלא דווקא אחורה, אל תוכניות הרדיו ברשת ב', שאימא שלי היתה מקשיבה להן בשבת בבוקר, בטרנזיסטור במטבח (וגם התוכנית 'לאם ולילד' עם 'חתול בשק', שאהבתי להקשיב לה בצהריים, כשחזרתי מבית הספר ואכלתי מרק).

[Black and White, Man Ray, 1926]

הסמסטר נגמר. צעדתי בשמש בשדרות בן מיימון, נכנסתי לחנות הספרים וקניתי חמישה ספרים שנכתבו במיוחד בשבילי.


קודוס / רייצ'ל קאסק, לומדת לחיות / קלאריס ליספקטור, אל תשאלי אותי לעולם / נטליה גינצבורג, הווה / דרור בורשטיין, צ'כוב / נטליה גינצבורג