geranium

אחרי שקיבלתי חיסון לשפעת, האחות אמרה לי לחכות רבע שעה בחוץ, לוודא שמרגישה טוב. זמן מוגדר במתנה, לחזור אל הספר, שקוראת שוב:

"… אני מוכרחה להודות שמר רוג'ר מיפלין היטיב לסדר את הקרון מלפנים. משני הצדדים חרג גוף העגלה מעל לגלגלים ושיווה לה הופעה מגושמת, אבל גם השאיר מקום רב למדפי הספרים. כך היה גודלו של החלל הפנימי חמש רגל לרוחב ותשע רגל לאורך. בצד אחד היו תנור קטן, שולחן מתקפל ודרגש נעים למראה שמעליו נבנתה מעין שידרת מגירות לבגדים ולדברים שכאלה, אני מניחה, ובצד האחר היו מדפי ספרים נוספים, שולחן קטן וכיסא נצרים קטן ונוח. נראה שבדרך זו או אחרת נעשה שימוש יעיל בכל אינץ' אפשרי, אם במדף, בוו, בארונית תלויה או בכל דבר אחר. מעל לתנור הייתה שורה נאה ומסודרת של סירים, צלחות ושאר כלי בישול. הגג המתרומם איפשר עמידה זקופה במרכזה הקרון בדיוק, וחלון הזזה קטן נפתח אל מושב הנהג שמלפנים. בסך הכול זה היה מקום מסודר מאוד. החלונות מלפנים ומאחור כוסו בווילונות, ועציץ גרניום ניצב על מדף זעיר. השתעשעתי למראה כלב טרייר אירי צהבהב מכורבל בשמיכה מקסיקנית בהירה על הדרגש.

… אני לא יודעת אם היה זה הניקיון של הקרון הקטן והמגוחך, השיגעון שבהצעה כולה, או רק הרצון לחוות הרפתקה משלי ולעולל תעלול לאנדרו – כך או אחרת, אחז בי איזה דחף לא רגיל ושאגתי בצחוק. "טוב!" אמרתי, "אני אעשה את זה."

(כריסטופר מורלי, פרנסוס על גלגלים, מאנגלית: יהונתן דיין, הוצאת זיקית)

אתמול מ'אדרבא': מה שאבד בזמן | ביוגרפיה של ידידות, נורית גרץ על הידידות עם עמוס עוז, יופיים של המנוצחים | ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז ובדרך אל החתולים הנפלא, שקראתי כל כך מזמן.

reader

[…] פגישתנו האחרונה הייתה כאמור, בחנות הספרים המשומשים של מוטי בלום בירושלים. פניו היו רעים, וכששאלתי לשלומו סיפר באי רצון שעד לאחרונה היה מאושפז. שוחחנו על הא ועל דא עד שלרגע נשתכח ממני מצבו ואמרתי לו: "תגיד, גם עכשיו אתה עדיין ב'יצר הרע' של ספרים?"

"תשמע, אספר לך סיפור", תפס עורך הדין רוזנבלום את השור בקרניו, "מי היה אביה של אשתי נחמה אתה הלוא יודע, הרב יצחק וכטפויגל, ראש ישיבת מאה שערים, שברוך, בני, מרבה לכתוב עליו. הייתה לו ספרייה גדולה, כמובן של ספרי קודש, ונחשב בירושלים אספן ספרים נלהב שמוכרי ספרים נדירים מרבים לפקוד את ביתו ולהציע לו את האוצרות שלהם. יום אחד, והדבר היה כבר באחרית ימיו, כשהיה כבר סגי נהור לחלוטין, הקיש על דלתו אחד ממוכרי הספרים וביקש לראות את הרב. 'הרב, לצערנו הרב, כבר לא יכול יותר לקרוא ספרים', דחתה הרבנית את המוכר והייתה משלחת אותו לדרכו, לולא שמע זאת הרב מן החדר הפנימי וביקש מאשתו שתכניס אליו את המוכר. 'מה בפיך?' שאל אותו הרב וכטפויגל. 'מצאתי ספר שלפני שנים רבות היה הרב מעוניין בו', השיב האיש. הרב העיוור הודה בהתרגשות למוכר וביקש מהרבנית שתשלם לו בעד הספר. "למחרת אני נכנס לבקר את חותני", ממשיך עורך הדין רוזנבלום את סיפורו, "ואני מוצא את הספר על הכיסא שליד מיטתו. 'לשם מה לך ספר שאינך יכול לקרוא בו?' תהיתי. והוא ענה לי: 'מתוך כבוד לאיש ההוא שלפני שלושים שנה רצה את הספר הזה'. אתה מבין, ידידי, למרות שאני נראה היום כמו שאני נראה, אני ממשיך לפקוד את חנויות הספרים מתוך כבוד למי שהייתי פעם".

זמן לא רב אחר כך, באחד מימי ניסן, הלך  עורך הדין אשר רוזנבלום בדרך כל בשר. בשמונה בבוקר התקשר אלי אדם ברוך בנו ואמר: "אשר מת לפנות בוקר". כך היה מדבר על אביו. "כל הלילה ישבנו, דיברנו, ובין השאר הוא ביקש שאתה זה שתספיד אותו". שאלתי אותו: "והוא גם אמר לך על מה ברצונו שאדבר?" ואדם השיב: "הוא אמר שהוא בטוח שאתה יודע, אבל אם לא תדע, הנה רמז – הפגישה האחרונה שלכם בחנות הספרים בירושלים".

בו ביום, בצהריים, ברחבת מוזיאון תל אביב עמדתי לימין מיטתו של אשר רוזנבלום, זיכרונו לברכה, וסיפרתי משמו את הסיפור הכי יפה ששמעתי מעודי על אהבת ספרים ועל כבוד אדם."

(חיים באר, מסע דילוגים, הוצאת עם עובד)

tikbook

"[…] בסופו של דבר החליטו אסא ורימון כשר לעשות מעשה. הם הכינו מדבקות עם תמונת אביהם ובהן הכתובת 'מספריו של…' והזמינו את חבריהם ומכריהם לבוא ולבחור ולקחת מן הספרייה כל ספר שירצו. ובטרם יפרדו מן הספרים עולמית הדביקו על כל אחד ואחד מהם, בפורזץ, את המדבקה.

"ספרייה היא דבר חי כמו האדם עצמו", אמר אסא, "ומשעה שאדם מת, נגזר על הספרייה לחדול להתקיים בצורתה הקודמת מכיוון שהייתה מותאמת לאיש שהיה בעליה. כשם שהאיש מת, כך מתה גם הספרייה; כשם שהגוף נקבר ונבלע ומתפרק לתוך הטבע, כך גם הספרייה מתפרקת ומתפזרת לכל עבר. כל ספר ילך למקום שילך, ובשערו הפנימי מוטבע חותמו של האיש. אבא ימשיך להתקיים קיום זוטא בכל אחת מהספריות האלה, אצל כל מי שקיבל ספר או ספרים שהיו שלו"."

(חיים באר, מסע דילוגים, הוצאת עם עובד)


21.7.20 לינה.

vk

סופסוף הם הגיעו. בחבילה ארוזה בדואר, כל הדרך מתל אביב: דרך ההיסוס שכתב שמעון זנדבנק על אי הודאות וגילוייה ביצירת קפקא, הגלים של וירג'יניה וולף, ווירג'יניה וולף, הביוגרפיה שכתב אחיינה, קוונטין בל.

tove

[טובה ינסון, ספר הקיץ]

[…] החיים האמיתיים הם מסביב למיטה. אדם שחי מסביב למיטה, יש לו בכל חדר מיטה. לאדם כזה יש איכשהו הרבה מאד חדרים, אפילו אם הוא עני מרוד. על כל מיטה, אפשר לשכב. מיטה בחדר המיטות. מיטה בחדר העבודה. מיטה בחדר האורחים. ולמה לא מיטה במטבח? מסביב למיטה צריך שיהיה הכל. לא צריך הרבה ספרים. צריך רק את הספרים שאוהבים, אלה הקרויים בצרפתית "ספרי מיטה". לאף איש בעולם אין יותר מ-50 ספרים אהובים. המיטה היא אי בודד. אליו נמלט האדם רק עם מה שיקר לו באמת. ולמה שיקר באמת, יש מספיק מקום על הכוננית הקטנטונת שלידה מיטה. שם יש גם מקום לפטיפון, לתקליטים, למאפרה, לטלפון […]"

(עמוס קינן, ספר התענוגות, הוצאת א. לוין אפשטיין)

Toni Morisson

"[…] ספרים היו מרתקים בעיני. קראתי כל מה שהיה בספריה. הכל. אבל בעיקר זו היתה השפה. דרכים שונות לומר אותו דבר, בחירות שהסופרים עשו כדי לספר לי משהו, או לגרום לי לראות משהו. זה מה שהיה נפלא. עדיין נפלא."

(טוני מוריסון, The Pieces I Am, מתוך הסרט התיעודי שנעשה עליה)

suitcase

"[…] אדמיאל קוסמן החזיר אל זיכרוני את ימי שישי המופלאים, שבהם התקיימו שיעוריו של פרופ' שלמה פינס בצריף שחור ששכן על ראש גבעה באבו כביר, ושאליו היו עולים בכמה מדרגות. שיעוריו של פרופ' שלמה פינס התקיימו בימי שישי בין השעות עשר לשתיים־עשרה. הוא היה מאחר לפעמים, מכיוון שהגיע לשיעור מירושלים. היינו מחכים לו בצפייה ובדריכות. היינו כמדומני שבעה תלמידים לתואר שני בפילוסופיה שבחרו בשיעור הזה, ופניו של אף לא אחד מאתנו היו מכוונות אל התחום הרחב לאין שיעור של פרופ' שלמה פינס — פילוסופיה יהודית ואסלאמית. ידענו עליו שהיה מלומד משכמו ומעלה, אבל איני חושבת שהיה בינינו מי שאכן הבין את גדולתו. קלטנו איכשהו שהוא עוסק בעניינים אזוטריים, רחוקים מאתנו מכל בחינה. […] בעינינו, התלמידים, הוא היה תמהוני. גם כיום מעטים מתמצאים בתחומים שחקר.

דרכו בחינוך לפילוסופיה היתה גם היא שונה מזו של כל מורה אחר. הוא לא לימד. הוא הטיל על כל אחד מאתנו להכין שיעור בנושא קרוב ללבו, בתנאי שהוא יסכים.

פרופסור פינס בא לשיעורים עם מזוודה כבדה מלאה בספרים. הוא היה מניח את המזוודה על השולחן שלו, מתיישב על הכיסא הרעוע, פותח את המזוודה, מוציא את הספרים שבה, אחד לאחד, ומניחם על השולחן. ואז היה פונה אלינו ואומר: "ובכן, תורו של מי היום ללמד אותנו דבר תורה". מי שהגיע תורו היה קם, עומד לידו, מציג את הנושא וקורא את השיעור שהכין. לא היה כל קשר בין השיעורים שהתלמידים הכינו. הוא התייחס אלינו בכבוד ובשתיקה ואנחנו הרמנו עינינו אליו ביִרְאָה."

(רות אלמוג על שיעוריו של פרופ' שלמה פינס, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 20.1.20)