"[…] ובכן, אם אנחנו לא מעוניינות עוד בחותמת הכשרות, בגושפנקא של מנחיתי הפטיש, אלה שמדברים בגוף שלישי, מנקודת המבע של הכל יודע, ואם כל אחת מאיתנו מנפיקה לעצמה את הרישיון לדבר – בבלוג, בפייסבוק, בטוויטר, ובלי כחל וסרק בגוף ראשון; אם אנחנו כבר לא מחכות להכרעת המבקרים שמקומם בעיתונים הולך ומצטמצם ונעלם, ואנחנו לא מנסות להתקבל לשום מערכת, לשום מועדון, איך נדע אם הדיבור שלנו – הספרות שכתבנו, האמנות שיצרנו, המאמר שחיברנו – איך נדע אם הוא בעל ערך? מי יעניק לנו את החותמת?
זו שאלה שמעסיקה אותי באמת, ואני יכולה רק להשאיר אותה עכשיו פתוחה.
בינתיים אציע השערה: אולי אי אפשר בעידן החדש להחזיק בגושפנקא ולתפוש אותה כדבר מוחלט כפי שתפשנו בעבר – אולי היא כבר לא מתגלמת באובייקטים נחשקים כמו ביקורת טובה, פרס יוקרתי, התקבלות למוסד או תעודה. אולי הגושפנקא של העידן החדש היא יצור חי, רשתי, שניזון כל העת מהמפגש בין היצירה לבין הקוראים שלה, ומהשיחה שמתגלגלת כתוצאה מהמפגש הזה. אולי היא תוצר של עבודה מתמדת, של לימוד עצמי מתמיד. אולי היא ניזונה מדיבור, מקשב ומשיתוף – מהפצה ברבים, מפה לאוזן, מפוסט לניוזלטר. אולי היא לא ברורה ואינה מוחלטת, היא באה מכיוונים מפתיעים, מבחוץ ומבפנים, ואפשר להכיר בה במידה רבה רק בסוף הדרך, רק במבט לאחור. […]"

(ארנה קזין, מי נתן לה רישיון? או: פניה החדשות של הגושפנקא, מתוך דברים שנאמרו ביום עיון לכבוד ד"ר ליאת פרידמן)

tikbook

איך אני בוחרת ספרים? כמו אנשים. משהו צריך לדבר אלי (עיצוב העטיפה, שם הסופר, כמה מלים בתוך הספר). מדמיינת מערכת יחסים (לפעמים מתאכזבת ולפעמים לא).

ספרים: יושב ושותק ורואה / ישראל אלירז, לנסוע עם מטען קל / טובה ינסון, מקצועות של אחרים / פרימו לוי, לכתוב (ועוד) / מרגריט דיראס

מתחילה שנה חדשה של קריאה, בספרים של יהושע קנז (מעין קורס קריאה פרטי לסמסטר ב'). הספר הנהדר של נעמה צאל 'הם דיברו בלשונם', מזמין קריאה חוזרת וקשובה בספרים שלו. קוראת שוב את 'מומנט מוזיקלי' ו'בדרך אל החתולים', שקראתי לפני הרבה שנים (אחר כך אולי אקרא שוב גם את 'התגנבות יחידים'), במקביל מציצה וקוראת גם במאמרים המגוונים ב'יופיים של המנוצחים'.


"[…] בספר זה אני מבקשת לגשת אל הפואטיקה הייחודית, יוצאת הדופן, של קנז, מזווית פילוסופית. תוך קריאה בטקסטים פילוסופיים מרכזיים העוסקים באופיו של מפגש בין אדם לזולתו, אבקש לחשוב על היחס יוצא הדופן הקיים אצל קנז בין המספר לבין הדמות שלו, ואבקש להתעכב על המנגנונים הפואטיים הנדירים של קנז ביחס לדמויותיו, שיתבססו תמיד על היעדר עמוק ועקרוני: היעדרה של תפיסה מלאה של הדמות, קליטה חלקית של לשונה, סירוב לאופציית החיקוי, טביעת נקודות עיוורון במרחב של הדיוקן, עיצוב פואטיקה של חירשות חלקית – פואטיקה שבבסיסה סירוב לאשליית ההיכרות הגמורה, התנגדות לכינוס קווי מתארה של הדמות הזרה אל תוך גבולותיו הנחרצים של הסטראוטיפ, וחמיקה מתמדת מן הדומיננטיות של תפיסת המספר, וממבטו."

(נעמה צאל, הם דיברו בלשונם, הפואטיקה של יהושע קנז, הוצאת מאגנס)

"[…] משהגיעה בלומה לכלל חינוך היה אביה מושיבה על ידו וקורא עמה בספרים. אומר היה חיים נאכט, יודע אני בתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר.

[…] יושבת בלומה בבית קרוביה. נר דלוק על השולחן ומפה לבנה פרוסה עליו. בלומה הקטנה יושבת יחידה בחדרה וקוראת בספר. שלושה ספרים הביא הירשל קודם יום, שניים נטל לעצמו ואחד השאיל לבלומה. אלוקים בשמים נתן בלבה בינה לשבת בבית. יפה מנוחת הגוף למנוחת הנפש.

[…] יושבת לה בלומה בתוך כתלי ביתה והספר פותח לפניה פתחי עולם. למודה היתה בלומה לישב עם אמה החולה בבית לפיכך אין ישיבת בית קשה לה. למדה בלומה מנעוריה לקרות בספרים לפיכך ספרים הם חלק מימי נעוריה. נבואה גדולה נזרקה מפיו של חיים נאכט בשעה שאמר לה לבלומה בתי אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר. עושר ונכסים אין לה לבלומה. כל עצמה של בלומה הן ידיה שהשכירה לאחרים. אבל נשמתה בת חורין. משוטטת לה הנשמה בעולמות כבת חורין."

(ש"י עגנון, סיפור פשוט, הוצאת שוקן)

geranium

אחרי שקיבלתי חיסון לשפעת, האחות אמרה לי לחכות רבע שעה בחוץ, לוודא שאני מרגישה טוב. זמן מוגדר במתנה, לחזור אל הספר, שקוראת בו שוב:

"… אני מוכרחה להודות שמר רוג'ר מיפלין היטיב לסדר את הקרון מלפנים. משני הצדדים חרג גוף העגלה מעל לגלגלים ושיווה לה הופעה מגושמת, אבל גם השאיר מקום רב למדפי הספרים. כך היה גודלו של החלל הפנימי חמש רגל לרוחב ותשע רגל לאורך. בצד אחד היו תנור קטן, שולחן מתקפל ודרגש נעים למראה שמעליו נבנתה מעין שידרת מגירות לבגדים ולדברים שכאלה, אני מניחה, ובצד האחר היו מדפי ספרים נוספים, שולחן קטן וכיסא נצרים קטן ונוח. נראה שבדרך זו או אחרת נעשה שימוש יעיל בכל אינץ' אפשרי, אם במדף, בוו, בארונית תלויה או בכל דבר אחר. מעל לתנור הייתה שורה נאה ומסודרת של סירים, צלחות ושאר כלי בישול. הגג המתרומם איפשר עמידה זקופה במרכז הקרון בדיוק, וחלון הזזה קטן נפתח אל מושב הנהג שמלפנים. בסך הכול זה היה מקום מסודר מאוד. החלונות מלפנים ומאחור כוסו בווילונות, ועציץ גרניום ניצב על מדף זעיר. השתעשעתי למראה כלב טרייר אירי צהבהב מכורבל בשמיכה מקסיקנית בהירה על הדרגש.

… אני לא יודעת אם היה זה הניקיון של הקרון הקטן והמגוחך, השיגעון שבהצעה כולה, או רק הרצון לחוות הרפתקה משלי ולעולל תעלול לאנדרו – כך או אחרת, אחז בי איזה דחף לא רגיל ושאגתי בצחוק. "טוב!" אמרתי, "אני אעשה את זה."

(כריסטופר מורלי, פרנסוס על גלגלים, מאנגלית: יהונתן דיין, הוצאת זיקית)