[איור: יוסי אבולעפיה]

שעת סיפור 3: "[…] עודנו נואם, עודו מאיים | אדום מחימה, צועק וזועם, | מבטיח לעם צרות למכביר | עונשים ומלקות בכפר ובעיר, | קם כל העם | ובשקט מוזר | טיפס ועלה כאחד | אל ההר. | פרץ בקלות לארמון הרחב, | תפס את הוד מלכותו באוזניו | קשר את אדון פרדיננד הנרגז | ודחפו צועק וזועם לארגז | סגרו ת'מכסה, דפקו מסמרים | (השאירו כמובן לאוויר שני חורים) | רשמו בגדול, "זהירות, זה שביר", | הדביקו בולים של דואר אויר | וכתבו – | המטען: פדהצור פרדיננד | הכמות: בערך מלך אחד | הכתובת: רצוי אי רחוק ושומם | ונא להקפיד שיגיע שלם. | ושלחו."

(עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור, כתב: אפרים סידון, צייר: יוסי אבולעפיה, כתר, 1976)

[איור: יוסי אבולעפיה]

שעת סיפור 2: "[…] "די", | צעק פרדיננד | "לא אסבול, | אתם עם פשוט ואני כל יכול. | בן המלך צדק | עת עלי הוא צחק. | העם כפוי טובה | ופושע מובהק, | עם המסרב לשאת ולסבול | איננו ראוי למלכו הגדול | (ואם כי לא נקב כאן בשמו, | הרי התכוון בפירוש לעצמו). | תושבי המדינה, כולכם תענשו, | גזרות חדשות מדי יום יתחדשו, | יהיו עונשים | לגברים ולנשים | מהיום יסבלו אלפי אנשים". כך צעק פרדיננד | ברמקול מן ההר | לכל בני עמו שחיכו בכיכר. […]"

(עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור, כתב: אפרים סידון, צייר: יוסי אבולעפיה, כתר, 1976)

[איור: יוסי אבולעפיה]

שעת סיפור 1: "[…] ליאונרד־פרדיננד־פדהצור הראשון | לא הצליח אותו לילה לישון. | ישב במיטה, גירד את הראש | וחשב: באמת, מה אפשר כבר לדרוש. | ישב וחשב | חשב וישב | ובבוקר הודיע לכל את הצו. | פקודה משונה | וזהו דינה: | מהיום חייבים כל תושבי המדינה | כולם כאחד | בלי הבדל מין וגיל | להפסיק ללכת על שתים רגיל, | ובתוקף צו מלכות מיוחד | להתחיל לקפוץ | על רגל אחת. […]"

(עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור, כתב: אפרים סידון, צייר: יוסי אבולעפיה, כתר, 1976)

שומדי הגיע.

הדפסנו!

Wolf Erlbruch.

שבת. הליכת בוקר. סיבוב מעגלי ברחבי השכונה. מקשיבה ל'אחיות גרים' מספרות ומפטפטות על קנת גראהם (הסופר שכתב את 'הרוח בערבי הנחל'), על תור הזהב של ספרות הילדים באנגליה ועל חיי הטבע והילדות המופזים בכפר, לעומת לונדון המכוסה בערפל ועשן ארובות. (ברח' אנילביץ', ארנבת שחורה קטנה עומדת על השביל, מכרסמת עשב ומתעלמת מנוכחותי). עוד שבוע עבר.

יַלְדָּה עִם מֵצַח בְּלִי עָנָן | עֵינֵי פְּלִיאָה חוֹלֶמֶת! | גַּם אִם בֵּינֵינוּ יַד הַזְּמַן | חוֹמַת שָׁנִים עוֹרֶמֶת | אוֹר חִיּוּכֵךְ עוֹד יְלַבֵּב | סִפּוּר פֵיוֹת, מַתְּנַת אוֹהֵב.

(לואיס קרול, מאנגלית: רינה ליטוין, מתוך 'סיפור פיות', השיר הפותח את הספר 'אליס מבעד למראה')

אורי אורלב.

"[…] תן לי רגע תיאור קצר, לסיום, של המהפך שעברת מכהנא לשמאל של הפורום המשותף.

זה היה כשכמה שנים אחרי המלחמה עברנו דירה. זה היה חופש גדול בין ט' לי' אצלי, והתחלתי לנשנש סיגריות. יום אחד ירדתי למטה והגנן הציע לי סיגריה. איך קוראים לך? גילי. ואיך קוראים לך? עלי, אני ממזרח ירושלים. ואנחנו יושבים ומדברים ולמחרת שוב, וכל יום. זה נהיה מין זמן איכות כזה. אבל שאלתי את עצמי, מה אני עושה? אני יושב עם ערבי? ההיכרות עם עלי שינתה לי את החיים. אמרתי שאני לא מוכן להיות בנאדם כזה ששונא את כל השחורים/ הדתיים/ הערבים. אני לא כזה. ההיכרות הזאת… לימים הוא היה בחתונה שלי ושל אשתי. זה שינה את חיינו."

(ניר גונטז' בשיחה עם גילי מייזלר, מוסף שבת של 'הארץ', 29.4.22)

---

"אה," אמר המישהו, "אני ארנב."

"ארנב?!!" צעק איתמר, "אתה ארנב?!" והוא קפץ ממקומו והתחיל לברוח. אבל פתאום עצר והביט אל הארנב הקטן.

"אתה לא נראה לי רע," אמר איתמר.

"אני לא רע," אמר הארנב.

"וגם אין לך הרבה שיניים."

"רק בפה," אמר הארנב והראה לו."

(איתמר פוגש ארנב, דויד גרוסמן, איורים: אורה אייל, הוצאת עם עובד)