paper plane

איטליה. (הערב היינו אמורים לטוס לוונציה, לישון שני לילות במלון קטן, לשוטט בין התעלות, אולי לשוט למוראנו ובוראנו, לבקר במוזיאון של פגי גוגנהיים ולראות את אוסף הפסלים האפריקאיים שלה, לנסוע ברכבת לבולוניה ליריד ספרי הילדים, לדפדף בהמון ספרים מאויירים, לשמוע הרצאות, לפגוש מאיירים, לקנות ספרים יפים, לבקר בסטודיו של מורנדי, לאכול ספוליאטלה בפסטיצ'ריה מקומית, לבקר באוניברסיטה שקופרניקוס ודירר למדו בה, לטפס לאחד המגדלים ולהשקיף על העיר…)

sefer1

בכל פעם שהראש מכביד על הכתפיים, אני לוקחת ליד את אחד הספרים של אוריאל אופק (מרובינזון עד לובנגולו או משלגיה עד אמיל), נשכבת באלכסון על המיטה הגדולה והכל מתאזן.


"כל מי שהכיר את אבא שלי, זוכר אותו מחייך. אין פלא: החיוך לא סר מעל פניו אף פעם, מרגע שקם בבוקר ועד שהלך לישון […] יש כל מיני תיאוריות על אנשים שפניהם קפואות בהבעה אחת נצחית, אבל באשר למסכה המחייכת של אבא שלי, הפירוש די פשוט: הוא לא היה מסוגל להביט על העולם שלא מתוך חיוך; וגם אם בתוך-תוכו לא חייך כל הזמן, אסור היה שאף-אחד יחשוד בכך, גם לא הוא עצמו. עדויות לכך אפשר למצוא בשפע בספרו האישי ביותר […] שבו התוודה בין השאר כי בהיותו בן שלוש, נהג לשבת על המדרכה ליד ביתו ולשאול עוברים ושבים: "אורי ילד טוב?"

הצורך המתמיד באישור הנכסף הזה לא עבר לו עד יום מותו. למזלו הגדול, זימנו לו החיים עיסוק שבו מותר, ואף יאה, להקרין אמונה מתמדת בטוב, באור, בתקווה, והוא נאחז בו כבקרש הצלה; דרך הכתיבה לילדים, עריכת עיתון-ילדים, תרגום יצירות לילדים ועבודת מחקר מתמשכת על ספרות לילדים ונוער, הצליח להישאר מאושר – תרתי משמע: גם להקיף את עצמו בבועה נצחית של תום ואופטימיות, וגם, הודות לחריצותו העצומה, לזכות באישור הנכסף שהוא טוב. כל מה שאיים על הבועה המחויכת שלו נדחק מיד הצדה, טושטש לבלי הכר ונעלם הרחק מעבר לאופק."

(מתוך: החיוך של אבא שלי, עטרה אופק על אוריאל אופק, פורסם לראשונה בעיתון 'הארץ', 8.10.1995)

bed

"אתמול כתבתי ספר. אולי בחודש הבא אוכל להוסיף כאן הערת שוליים ולומר שמכרתי אותו. כן, אחרי חצי שנה של התמהמהות, מרה שחורה ושיתוק, הוצאתי את הספר תחת ידי אתמול בבוקר, בעוד השורות מפרכסות ומפרפרות בראשי […] בחרתי עשר מיטות מתוך הרשימה הארוכה של כל אותן מיטות מפוארות ומשוכללות ואבסטרקטיות יתר על המידה, ובו ברגע נסחפתי פנימה ולא חדלתי עד שהקלדתי את הסיפור כולו ושלחתי אותו (הוא מונה רק שמונה עמודים בעלי רווח כפול!) למערכת ה'אטלנטיק'. "ספר המיטה", מאת סילביה פלאת.

מוזר כמה שכתיבתו כמו קראה לי דרור. הוא היה עטלף, עטלף נוקף מצפון שרבץ בתוך ראשי. לולא כתבתי אותו, לא הייתי כותבת מאום. […]" (3 במאי 1959)

(היומנים של סילביה פלאת 1950-1962, מאנגלית: אנה הרמן, הוצאת ידיעות אחרונות)

dua

[M. Sassek, This is Rome, 1960]

פסטיבל קיץ של ספרות וקולנוע בגן שמקיף את טירת סנט אנג'לו. דוכנים של ספרים זה לצד זה – ספרים משומשים וספרים חדשים, ספרי אמנות, נובלות גרפיות וספרי קריאה, הכל באיטלקית. הם יושבים לאכול צ'יפס בדוכן של פופאי המלח ואני מתגנבת לחנות גדולה ונהדרת לספרי ילדים. מדפדפת בכל הספרים ובסוף יוצאת עם שלושה, ביניהם – This is Rome של Miroslav Sasek.


מאוחר יותר בערב, כשאנחנו עוברים שם שוב, אנשים מתאספים למפגשים ספרותיים, הרצאות והקרנה של סרט של ויסקונטי. אנחנו מתיישבים להרצאה מוזיקלית של נגן אקורדיון, שמדבר בהתלהבות ומלווה את דבריו בנגינה מלאת רגש (למרות שאני לא יודעת איטלקית, אין שום בעיה להבין אותו). הוא מספר על דימטרי שוסטקוביץ' ומנגן באקורדיון את היצירה שליוותה את 'עיניים עצומות לרווחה' (הוא מזהה). איזה יופי.

 

rooms

"קבעתי לי חוק ברזל: לעולם לא ללמוד בלילה, ולא משנה כמה עבודות עלי להגיש ליום המחרת. במקום זה אני סתם קוראת ספרים – כידוע לך אני חייבת לעשות זאת, משום שמאחורי יש שמונה עשרה שנים ריקות. לא תאמין איזו בורות משתוללת במוחי; אני עצמי מתחילה רק עכשיו לקלוט את עומק התהום. דברים שרוב הבנות עם משפחה נאותה למהדרין ובית וחברים וספריה, סופגות על ידי חלחול, זרים לי לחלוטין. למשל: מעולם לא קראתי את 'אמא אווזה' ולא את 'דיוויד קופרפילד', ולא את 'אייבנהו', ולא את 'סינדרלה', ולא את 'כחול הזקן', ולא את 'רובינזון קרוזו', ולא את 'ג'יין אייר', ולא את 'אליס בארץ הפלאות' ואף לא מלה אחת מאת קיפלינג. לא היה לי מושג שהנרי השמיני היה נשוי יותר מפעם אחת, וששלי זה שם משפחה של משורר. לא ידעתי שבעבר האנשים היו קופים, ושגן-עדן הוא מיתוס נפלא […]

כעת אני כבר יודעת את כל הדברים האלו וגם נוספים, אבל אתה רואה בעצמך כמה עלי להשלים עוד. ותדע לך שזה תענוג! אני מחכה כל היום שכבר יגיע הערב, ואז אני תולה על הדלת שלט 'נא לא להפריע', נכנסת לתוך החלוק האדום ונעלי הבית הפרוותיות, עורמת כריות מאחורי גבי, מדליקה את מנורת הלילה הקטנה מנחושת וקוראת, קוראת, קוראת. לא מספיק לי ספר אחד, אני קוראת ארבעה ספרים בבת אחת. נכון לעכשיו אלו שירי טניסון ו'יריד ההבלים', ו'מעשיות סתם' של קיפלינג, וגם, אבל אל תצחק, 'נשים קטנות'. גיליתי שאני הנערה היחידה בקולג' שלא גדלה על 'נשים קטנות' […]"

(ג'יין וובסטר, אבא ארך רגליים, מאנגלית: ענת זיידמן, הוצאת ידיעות אחרונות)