"[…] תן לי רגע תיאור קצר, לסיום, של המהפך שעברת מכהנא לשמאל של הפורום המשותף.

זה היה כשכמה שנים אחרי המלחמה עברנו דירה. זה היה חופש גדול בין ט' לי' אצלי, והתחלתי לנשנש סיגריות. יום אחד ירדתי למטה והגנן הציע לי סיגריה. איך קוראים לך? גילי. ואיך קוראים לך? עלי, אני ממזרח ירושלים. ואנחנו יושבים ומדברים ולמחרת שוב, וכל יום. זה נהיה מין זמן איכות כזה. אבל שאלתי את עצמי, מה אני עושה? אני יושב עם ערבי? ההיכרות עם עלי שינתה לי את החיים. אמרתי שאני לא מוכן להיות בנאדם כזה ששונא את כל השחורים/ הדתיים/ הערבים. אני לא כזה. ההיכרות הזאת… לימים הוא היה בחתונה שלי ושל אשתי. זה שינה את חיינו."

(ניר גונטז' בשיחה עם גילי מייזלר, מוסף שבת של 'הארץ', 29.4.22)


"אה," אמר המישהו, "אני ארנב."

"ארנב?!!" צעק איתמר, "אתה ארנב?!" והוא קפץ ממקומו והתחיל לברוח. אבל פתאום עצר והביט אל הארנב הקטן.

"אתה לא נראה לי רע," אמר איתמר.

"אני לא רע," אמר הארנב.

"וגם אין לך הרבה שיניים."

"רק בפה," אמר הארנב והראה לו."

(איתמר פוגש ארנב, דויד גרוסמן, איורים: אורה אייל, הוצאת עם עובד)

paper plane

איטליה. (הערב היינו אמורים לטוס לוונציה, לישון שני לילות במלון קטן, לשוטט בין התעלות, אולי לשוט למוראנו ובוראנו, לבקר במוזיאון של פגי גוגנהיים ולראות את אוסף הפסלים האפריקאיים שלה, לנסוע ברכבת לבולוניה ליריד ספרי הילדים, לדפדף בהמון ספרים מאויירים, לשמוע הרצאות, לפגוש מאיירים, לקנות ספרים יפים, לבקר בסטודיו של מורנדי, לאכול ספוליאטלה בפסטיצ'ריה מקומית, לבקר באוניברסיטה שקופרניקוס ודירר למדו בה, לטפס לאחד המגדלים ולהשקיף על העיר…)

sefer1

בכל פעם שהראש מכביד על הכתפיים, אני לוקחת ליד את אחד הספרים של אוריאל אופק (מרובינזון עד לובנגולו או משלגיה עד אמיל), נשכבת באלכסון על המיטה הגדולה והכל מתאזן.


"כל מי שהכיר את אבא שלי, זוכר אותו מחייך. אין פלא: החיוך לא סר מעל פניו אף פעם, מרגע שקם בבוקר ועד שהלך לישון […] יש כל מיני תיאוריות על אנשים שפניהם קפואות בהבעה אחת נצחית, אבל באשר למסכה המחייכת של אבא שלי, הפירוש די פשוט: הוא לא היה מסוגל להביט על העולם שלא מתוך חיוך; וגם אם בתוך-תוכו לא חייך כל הזמן, אסור היה שאף-אחד יחשוד בכך, גם לא הוא עצמו. עדויות לכך אפשר למצוא בשפע בספרו האישי ביותר […] שבו התוודה בין השאר כי בהיותו בן שלוש, נהג לשבת על המדרכה ליד ביתו ולשאול עוברים ושבים: "אורי ילד טוב?"

הצורך המתמיד באישור הנכסף הזה לא עבר לו עד יום מותו. למזלו הגדול, זימנו לו החיים עיסוק שבו מותר, ואף יאה, להקרין אמונה מתמדת בטוב, באור, בתקווה, והוא נאחז בו כבקרש הצלה; דרך הכתיבה לילדים, עריכת עיתון-ילדים, תרגום יצירות לילדים ועבודת מחקר מתמשכת על ספרות לילדים ונוער, הצליח להישאר מאושר – תרתי משמע: גם להקיף את עצמו בבועה נצחית של תום ואופטימיות, וגם, הודות לחריצותו העצומה, לזכות באישור הנכסף שהוא טוב. כל מה שאיים על הבועה המחויכת שלו נדחק מיד הצדה, טושטש לבלי הכר ונעלם הרחק מעבר לאופק."

(מתוך: החיוך של אבא שלי, עטרה אופק על אוריאל אופק, פורסם לראשונה בעיתון 'הארץ', 8.10.1995)

bed

"אתמול כתבתי ספר. אולי בחודש הבא אוכל להוסיף כאן הערת שוליים ולומר שמכרתי אותו. כן, אחרי חצי שנה של התמהמהות, מרה שחורה ושיתוק, הוצאתי את הספר תחת ידי אתמול בבוקר, בעוד השורות מפרכסות ומפרפרות בראשי […] בחרתי עשר מיטות מתוך הרשימה הארוכה של כל אותן מיטות מפוארות ומשוכללות ואבסטרקטיות יתר על המידה, ובו ברגע נסחפתי פנימה ולא חדלתי עד שהקלדתי את הסיפור כולו ושלחתי אותו (הוא מונה רק שמונה עמודים בעלי רווח כפול!) למערכת ה'אטלנטיק'. "ספר המיטה", מאת סילביה פלאת.

מוזר כמה שכתיבתו כמו קראה לי דרור. הוא היה עטלף, עטלף נוקף מצפון שרבץ בתוך ראשי. לולא כתבתי אותו, לא הייתי כותבת מאום. […]" (3 במאי 1959)

(היומנים של סילביה פלאת 1950-1962, מאנגלית: אנה הרמן, הוצאת ידיעות אחרונות)